יבמותלה.
טוען את הדף…
וּגְזַרוּ רַבָּנַן קְטַנָּה מִשּׁוּם גְּדוֹלָה. וּמִי גָּזְרִינַן קְטַנָּה מִשּׁוּם גְּדוֹלָה? וְהָתְנַן: אִם הָיוּ קְטַנּוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לֵילֵד — מַחְזִירִין אוֹתָן מִיָּד. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. מִכְּלָל דַּהֲוַאי? אֶלָּא: כְּהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. וְחִילּוּף לָא שְׁכִיחַ. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא, אָמְרִי לַהּ אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוּלָּן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, חוּץ מִגִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת גְּדוֹלָה. [אֲבָל] קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. בְּמַאי? אִי בְּמֵיאוּן — הָאַמְרַהּ שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא. אִי בְּגֵט — הָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל דְּבָעֲיָא! דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מֵיאֲנָה בּוֹ — אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים! נָתַן לָהּ גֵּט — צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים! אֶלָּא בִּזְנוּת, וּזְנוּת בִּקְטַנָּה לָא שְׁכִיחַ. גִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת דִּשְׁכִיחַ בְּהוּ זְנוּת, לִיגְזוֹר! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי. דְּתַנְיָא: הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּירוּ וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ — צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָּשֵׂא מִיָּד. אָמַר רַבָּה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי — קָסָבַר אִשָּׁה מְזַנָּה מְשַׁמֶּשֶׁת בְּמוֹךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא גִּיּוֹרֶת, כֵּיוָן דְּדַעְתַּהּ לְאִיגַּיּוֹרֵי, מְנַטְּרָה נַפְשַׁהּ, כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּין זֶרַע שֶׁנִּזְרַע בִּקְדוּשָּׁה, וּבֵין זֶרַע שֶׁנִּזְרַע שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה. שְׁבוּיָה וְשִׁפְחָה נָמֵי, דְּשָׁמְעִי מִמָּרַיְיהוּ, וּמְנַטְּרִי נַפְשַׁיְיהוּ. אֶלָּא יוֹצֵאת בְּשֵׁן וָעַיִן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? וְכִי תֵּימָא: כֹּל דְּמִמֵּילָא מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי — וְהָתְנַן: אֲנוּסָה וּמְפוּתָּה צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָּשֵׂא מִיָּד. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: אִשָּׁה מְזַנָּה, מִתְהַפֶּכֶת שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר. וְאִידַּךְ? חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא לֹא נִתְהַפְּכָה יָפֶה יָפֶה. וְאִם הָיוּ כֹּהֲנוֹת כּוּ׳. כֹּהֲנוֹת — אִין, יִשְׂרְאֵלִיּוֹת — לָא! אֵימָא: אִם הָיוּ נְשֵׁי כֹהֲנִים. נְשֵׁי כֹהֲנִים — אִין, נְשֵׁי יִשְׂרְאֵלִים — לָא. וְהָאָמַר רַב עַמְרָם: הָא מִילְּתָא אֲמַר לַן רַב שֵׁשֶׁת, וְאַנְהֲרִינְהוּ לְעַיְינִין מִמַּתְנִיתִין: אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּתֶּרֶת לְבַעְלָהּ — פְּסוּלָה לַכְּהוּנָּה. אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִם הָיוּ כֹּהֲנוֹת נְשׂוּאוֹת לְיִשְׂרָאֵל — נִפְסְלוּ מִן הַתְּרוּמָה דְּבֵי נָשַׁיְיהוּ. הֲדַרַן עֲלָךְ אַרְבָּעָה אַחִיןוגזרו רבנן קטנה וכו' - וגבי גיורת קטנה לא גזור משום דלא שכיחא: מכלל דהואי - בתמיה. וכי מעשה כזה אירע בימי חכמים והא שנים שקידשו קתני ולא תני מעשה: אלא כהוראת שעה היתה - ולא היתה דלא גזרינן בה מ"ט חילוף לא שכיח: חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה - מדקתני בהאי חוץ גדולה מכלל דצריכות להמתין דקאמר בגדולות קמיירי: גיורת ומשוחררת גדולה דשכיחא בהו זנות לגזור - שימתינו כדי להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה: הוא דאמר כרבי יוסי - דלא גזר כדמפרש טעמא דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר. ומיהו בישראלית גזר שמואל זנות אטו נשואין שמתעברת ולא סבר כר' יוסי דלא גזר בהו כדאמר לקמן באנוסה ומפותה אבל בגיורת לא גזור זנות שבנכרית משום נשואין דבנכרית דאפילו גיורת נשואה כיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע קדושה לזרע שלא בקדושה כדלקמן: מנטרא נפשה - וממטיא מוך בהדה ומזומן לה: אלא יוצאה בשן ועין - דלא הות ידעת מעיקרא דעתידה להשתחרר לא מיטרחא ומזדהרא לאתויי מוך בהדה: אנוסה ומפותה - ישראלית והרי אונס ממילא הוא ואין לה מוך: מתהפכת - ואף יוצאה בשן ועין נמי ליכא השתא למפרך דכיון דהיפוך קל הוא לה ואין בו טורח מתהפכת היא דכל אשה מזנה אינה רוצה להתעבר: כהנות - בנות כהנים: ישראלית לא - בתמיה. הואיל ואשת כהן היא אפילו בת ישראל נמי אסורה לבעלה כהן: נשי כהנים - אם בעליהן כהנים נפסלו להן דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה: נשי ישראלים לא - בתמיה. וכי אם בעליהם של אלו ישראלים מי לא מיפסלו נמי לכהונה שאם ימותו אלו לא ינשאו לכהנים: והאמר רב עמרם כו' ואנהרינהו לעיינין ממתניתין - כלומר הביא לנו ראיה ממשנתנו. ואותה משנה לקמן בהבא על יבמתו (יבמות דף נו.): אשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה - מוהיא לא נתפשה (במדבר ה) הא נתפשה מותרת אפ"ה פסולה לכהונה אם ימות בעלה: אם היו כהנות - בנות כהנים ואפילו נשואות לישראל דלא מהני האי זנות לאסרן לבעליהן: נפסלו מתרומה דבי נשייהו - שאם ימות בעלה וזרע אין לה אינה שבה אל בית אביה כנעוריה דפסיל לה האי זנות כדתניא לקמן באלמנה לכהן גדול (יבמות דף סח.) כהנת לויה וישראלית שבא עליה גר עמוני כו' ויליף טעמא מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואע"ג דמותבינן ואימא נבעלה לפסול חייבי כריתות ומשנינן כי תהיה כתיב הנך דאית בהו הוייה אלמא זנות דחייבי כריתות לא פסיל מאכילת תרומה הא הדר מייתינא התם קרא אחרינא כי תהיה אלמנה וגרושה למעוטי כותי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה ומההוא קרא נמי נפקא לן חייבי כריתות דהא אין לו אלמנות וגירושין בה ומעיקרא פרכינן הכי ואימא חייבי כריתות ולא חייבי לאוין:חוץ מגיורת ושפחה משוחררת גדולה - והא דתניא בהחולץ (לקמן יבמות דף מב.) לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין שלשה חדשים כר' יהודה אתיא דחייש שמא לא נתהפכה יפה יפה א"נ אפילו כרבי יוסי וה"ק לפיכך גר וגיורת צריכין להמתין אם ידוע שנבעלה ולא נתהפכה ועוד אר"י דיש לחלק דלא מינטרא נפשה כלל כשמתגיירת עם בעלה כיון שכל הזרע מאותו איש ואין חוששת להבחין בין זרע שנזרע מבעלה זה בקדושה לשלא נזרע בקדושה: גיורת ומשוחררת דשכיחא לגזור - פירוש לגזור שיהיו צריכות להמתין ולא לגזור אטו בת ישראל קאמר דמהא לא הוה משני מידי: אשה מזנה מתהפכת - וכן גיורת ומשוחררת כיון דדעתה לאיגיורי אבל יוצאה בשן ועין מודה בה רבי יוסי: כהנות אין ישראלית לא - ובכתובות (דף נא.) גבי הא דתנן ובכהנת אהדרינתיך למדינתיך לא דייק הכי אלא דוקא הכא משום דכי משני אימא נשי כהנים אכתי אית ליה פירכא אחריתי נשי כהנים אין נשי ישראלים לא: אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה - פי' בקונט' טעמא דשמעתין משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר ולר"י נראה דמבת איש כהן לא שמעינן אשת איש וכל חייבי כריתות הנאסרות ע"י קדושין משום דלא הוי זר אצלה מעיקרא והכי משמע בהבא על יבמתו (לקמן יבמות דף נו:) דקאמר רבא אשת כהן שנאנסה ובא עליה לוקה משום זונה ומשום טומאה ואי מבת כהן כי תהיה לאיש זר שמעינן נמי אשת איש א"כ יהא לוקה נמי מהאי קרא דלכהונה נמי אסורות מק"ו דלקמן בפרק אלמנה (יבמות דף סח: ושם) דלא חשיב לה התם אזהרה מן הדין אלא גילוי מלתא בעלמא הוא וה"נ משמע כן קצת מדקאמר אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה ואי פסולה מקרא דבת כהן פשיטא דאין לחלק בין אונס לרצון ואי היא גופה אתא לאשמועינן דשייך קרא דבת כהן בחייבי כריתות דע"י קדושין כיון דשייך בהו ממזרות אע"ג דלא הוי זר אצלה מעיקרא אם כן לישמעינן הכי בהדיא וממילא ידענו דלא שייך בהאי קרא לפלוגי בין אונס לרצון באשת איש טפי מבשאר [פסולי כהונה] אלא לר"י נראה דפסולה מן הכהונה מטעם טומאה וזונה כדאמר בהבא על יבמתו (לקמן יבמות דף נו: ושם) וללישנא דאמר התם דכל באונס לא מיקריא זונה פסולה לכהונה משום טומאה גרידא ומיהו קשה לר"י כיון דלא כתיב טומאה אאשת ישראל שנבעלה באונס דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת אם כן אמאי פסולה לכהונה דבכלל איסור טומאה הוי בעל ובועל ותרומה וגם כהונה וכי שרי לבעלה תשתרי נמי לכהונה ואמר ר"י דההוא קרא דלא נתפשה לא מיירי אלא בטומאה דבעל גרידא דנטמאה קמא אית לן לאוקמי לבעל ולענין בעל שרי אונס בישראל אבל ונטמאה בתרא דנפקא לן מינה איסור תרומה וכהונה לא מפליג בה בין אונס לרצון בין אשת כהן לאשת ישראל ויש לאסור בכל ענין דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומה וכהונה אפילו באשת ישראל ומיהו גבי בועל אע"ג דלא כתיב ביה לא נתפשה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה על הבעל ולפי פר"י אין פסולה זונה לתרומה מקרא דבת כהן אלא שמא מטעם דכלליה קרא בהדי חללה פסולה לתרומה כמו חללה ובפרק החולץ (לקמן יבמות דף מד: ד"ה הכא) כתב ר"י מזה: