בבא קמאקא.
טוען את הדף…
כַּפְרָא דּוּדֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹתֵן עֵצִים לֶחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא, וְעָשָׂה מֵהֶן סַפְסָל; סַפְסָל, וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵצָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר אִם נָתַן עֵצִים לֶחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא נָאֶה, וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא כָּעוּר; סַפְסָל נָאֶה, וְעָשָׂה סַפְסָל כָּעוּר – אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הַיְּצִיאָה; וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הַשֶּׁבַח. אִיבַּעְיָא לְהוּ: יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל הַצֶּמֶר, אוֹ אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל הַצֶּמֶר? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּגְזַל סַמָּנִין וְדַקִּינְהוּ וּתְרָנְהוּ וּצְבַע (בָּהֶן) [בְּהוּ], תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דִּקְנָנְהוּ בְּשִׁינּוּי! לָא צְרִיכָא, דִּגְזַל סַמָּנִין שְׁרוּיִין, וּצְבַע בְּהוּ. מַאי? יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״הַב לִי סַמָּנַאי דִּשְׁקַלְתִּינְהוּ״; אוֹ דִלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״לֵית לָךָ גַּבַּאי וְלָא מִידֵּי״? אָמְרִי: וְאִי אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, מִי מָצֵי אָמַר לֵיהּ: ״לֵית לָךָ גַּבַּאי וְלָא מִידֵּי״?! נֵימָא לֵיהּ: ״הַב לִי סַמָּנַאי דְּאַפְסֵדְתִּינְהוּ״! אֶלָּא לְהָךְ גִּיסָא: אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, וּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ; אוֹ דִּלְמָא יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, וַאֲמַר לֵיהּ: ״הָא מַנְּחִי קַמָּךְ – שִׁקְלִינְהוּ״? ״שִׁקְלִינְהוּ״?! בְּמַאי (שָׁקְלֵיהּ) [שָׁקֵיל לְהוּ], בְּצָפוֹן? צָפוֹן עַבּוֹרֵי מְיעַבַּר, הֲשָׁבָה לָא עָבֵיד! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דִּגְזַל צֶמֶר וְסַמָּנִין דְּחַד, וְצַבְעֵיהּ לְהָהוּא צֶמֶר בְּהָנָךְ סַמָּנִין, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לְצֶמֶר. יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ סַמָּנִין וְצֶמֶר; אוֹ דִלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, וְצֶמֶר מַהְדַּר לֵיהּ, סַמָּנִין לָא מַהְדַּר לֵיהּ? אָמְרִי: תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּאִיַּיקַּר לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בִּדְמֵי! לָא צְרִיכָא, דְּזַל צִיבְעָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן שֶׁצָּבַע בְּהוּ קוֹפָא. רָבִינָא אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּצֶמֶר דְּחַד וְסַמָּנִין דְּחַד, וְקָאָתֵי קוֹף וְצַבְעֵיהּ לְהָהוּא צֶמֶר בְּהָנָךְ סַמָּנִין. יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, דַּאֲמַר לֵיהּ: הַב לִי סַמָּנַאי דְּגַבָּךְ נִינְהוּ; אוֹ דִלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר, וַאֲמַר לֵיהּ: לֵית לָךָ גַּבַּאי כְּלוּם? תָּא שְׁמַע: בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה – יִדָּלֵק. אַלְמָא חֲזוּתָא מִילְּתָא הִיא! אָמַר רָבָא: הֲנָאָה הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם אָסְרָה תּוֹרָה – דְּתַנְיָא: ״עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ – אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה; מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִצְבַּע [בּוֹ], וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ״, ״עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ – לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם. תָּא שְׁמַע: בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי שְׁבִיעִית – יִדָּלֵק! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״תִּהְיֶה״ – בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא.כפרא דודי - קינח בו את היורה כלומר בשירי צבע שנשתיירו ביורה צבעו כופרא לשון קינוח כמו בליתא דפרסא למכפריה בהכל שוחטין (חולין דף ח.): נותן לו דמי עציו - דקנינהו בשינוי אבל נתן עצים כו' דלא שינה ולא קני ידו על התחתונה: יש שבח כו' - כלומר חזותא מילתא היא או לאו מילתא: ותרנהו - שראן במים כדרכן: וצבע בהן - צמר שלו מבעיא לן יש שבח סמנין על הצמר דחזותא מילתא היא ואמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו כו' כדבעיא למימר קמן: אמרי ואי אין שבח כו' מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי - בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו: אמרי ואי אין שבח כו' מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי - בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו: צפון - שוו"ן: וקא מהדר ליה - לצמר כשהוא צבוע מאי: יש שבח סמנים על גבי צמר - דחזותא מילתא היא וקמהדר ליה צמר וקמהדר ליה סמנים כלומר בהך השבה דצמר קמהדר: א"נ דצבע בהו קופא - גזל קוף וסמנים וצבע את הקוף ומחזירו לו דלא אייקר ליה ואמרי לה קופה של נצרים: כגון דצמר דחד וסמנין דחד כו' - ולאו לענין גזלן קבעי לה דאין כאן גזל: בקליפי ערלה - קליפי אגוזים או שאר פירות אבל קליפת העץ לא דאין ערלה אלא בפירות: הנראה לעינים - מראה בעלמא אע"פ שאין בו ממש כגון נר וצבע: שביעית - אסור לעשות סחורה בפירותיה וקליפי פירות קאמר ולא קליפי עצים דעצים אין שביעית חלה עליהן כדלקמן דסתם עצים להסקה ניתנו:הא מנחי קמך שקלינהו. ומ"מ אגרא בעי למיתב למישקל להו דכיון דאתי לידיה בעי למיעבד השבה כדאמר לעיל (בבא קמא דף צח.) גבי זורק מטבע לים:
דזל ציבעא ומכל מקום איירי דגזל - סממנים שרויין דאי דקינהו ושרנהו קננהו בשינוי: דצבע בהו קופא - פירש בקונטרס שגזל קוף וסממנים שרויין וצבע את הקוף ותימה דאם כן אפסדיה בידים וכה"ג היזק ניכר הוא ומחייב ונראה לפרש דצבע בהו קופא כלומר בגריעות ובכיעור כעין קוף שהוא מכוער: או דלמא אין שבח של סממנין על גבי צמר - תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה. מצידי רחבה דפ"ב (דף יט:) וירדה לגינה דהכונס (לעיל בבא קמא דף נה:) ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל: ושם) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ויש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו ובתחב לו חבירו אע"פ שאין זה ע"י מעשיו מכל מקום נהנה גופו אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר: מנין שלא יהנה ממנו - בפרק כל שעה (פסחים דף כב: ושם ד"ה מנין) פריך אמאי לא נפקא לן איסור הנאה מלא יאכל: ולא יצבע בו ולא ידליק בו הנר - אע"ג דאסר שאר הנאות אצטריך לרבויי צביעה והדלקה צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה ואם תאמר והא בפרק כל שעה (פסחים דף כז:) שרינן עצים להדלקה למאן דאמר אין שבח עצים בפת ולא משכחי עצים דאיסורא אלא כעין כסא ושרשיפא ויש לומר דשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק אבל עצים נעשים גחלת והשלהבת אין באה אלא מן הגחלת ואם תאמר ומ"ש דהכא מצריכין קרא להדלקה וגבי תרומה טמאה מצריכין קרא להתיר כדדרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וי"ל משום דס"ד דנילף תרומה ממעשר הקל דאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כה.) ור"ת מפרש דאיצטריך קרא הכא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו כגון צביעה דתאנים ורמונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל וההוא דפרק כל שעה (פסחים דף כה:) דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא התם לא הוה דרך הנאה כלל וקשה לפי' דהא בעי למפשט מהכא דחזותא מילתא היא ודחי דשאני הכא דגלי קרא משמע דלא . אתא קרא למיסר שלא כדרך הנאה אלא למיסר אע"ג דליכא אלא חזותא בעלמא וא"ת אם כן תיפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר שמע מינה דחזותא לאו מילתא היא ויש לומר דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין ותימה לרבי יהושע דגמר בערלה פרי מפרי מבכורים בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ: ושם) וסבר דאין סופגין את הארבעים על הערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים אבל היוצא משאר פירות מותר היאך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה וכל שכן במים שנישורו בהם הקליפין ויש לומר דלא איצטריך קרא אלא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית הקליפין הנטחנין ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל עניני צביעה דערלה ומשקיהן בכל ענין ומדרבנן ומיהו קרא לא אתיא אלא כדפרישית אי נמי יש לומר דפרי דערלה דוקא גמר פרי מפרי דביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאיתרבו מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו וליכא למעוטי מפרי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע"ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן (זבחים דף מח:) אבל אין לומר דאף על גב דליכא מלקות ביוצא משאר פירות עשה דערלתם ערלתו איכא דהא אכל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי ועוד אם היה במשקה דשאר פירות דערלה איסור עשה אם כן מנא ליה שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתיה ובהנאה כשהן בעין ואין להקשות כיון דאיתרבי שומר לפרי דלא חזי לאכילה אם כן על כרחך מיתסרא ערלה בהנאה ולמאי איצטריך קרא שלא יהנה דהא איכא שומרין טובא דחזו לאכילה: