בבא קמאמד.
טוען את הדף…
שׁוֹר בְּאָדָם – שֶׁעָשָׂה בּוֹ קְטַנִּים כִּגְדוֹלִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיב עַל הַקְּטַנִּים כִּגְדוֹלִים? לֹא, אִם אָמַרְתָּ אָדָם בְּאָדָם – שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, תֹּאמַר בְּשׁוֹר – שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח״ – לְחַיֵּיב עַל הַקְּטַנִּים כִּגְדוֹלִים. וְאֵין לִי אֶלָּא בְּמוּעָדִין, בְּתָם מִנַּיִן? דִּין הוּא – הוֹאִיל וְחִיֵּיב בְּאִישׁ וְאִשָּׁה, וְחִיֵּיב בְּבֵן וּבַת; מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאִישׁ וְאִשָּׁה – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד; אַף כְּשֶׁחִיֵּיב בְּבֵן וּבַת – לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד. וְעוֹד, קַל וָחוֹמֶר – מָה אִישׁ וְאִשָּׁה, שֶׁכֵּן הוֹרַע כֹּחָם בִּנְזָקִין – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד; בֵּן וּבַת, שֶׁיִּפָּה כֹּחָם בִּנְזָקִין – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תַּחְלוֹק בָּהֶן בֵּין תָּם לְמוּעָד? אָמַרְתָּ: וְכִי דָּנִין קַל מֵחָמוּר לְהַחְמִיר עָלָיו? אִם הֶחְמִיר בְּמוּעָד הֶחָמוּר, תַּחְמִיר בְּתָם הַקַּל? וְעוֹד: אִם אָמַרְתָּ בְּאִישׁ וְאִשָּׁה – שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּמִצְוֹת, תֹּאמַר בְּבֵן וּבַת – שֶׁפְּטוּרִין מִן הַמִּצְוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח״ – נְגִיחָה בְּתָם נְגִיחָה בְּמוּעָד, נְגִיחָה לְמִיתָה נְגִיחָה לִנְזָקִין. מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל – וְנָפַל עַל הָאָדָם; נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה – וְהָרַג אֶת הָאָדָם; לְגוֹי – וְהָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל; לִנְפָלִים – וְהָרַג בֶּן קַיָּימָא; פָּטוּר. גְּמָ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: פָּטוּר מִמִּיתָה, וְחַיָּיב בְּכוֹפֶר. וְרַב אָמַר: פָּטוּר מִזֶּה וּמִזֶּה. וְאַמַּאי? הָא תָּם הוּא! כִּדְאָמַר רַב: בְּמוּעָד לִיפּוֹל עַל בְּנֵי אָדָם בְּבוֹרוֹת, הָכָא נָמֵי – בְּמוּעָד לְהִתְחַכֵּךְ עַל בְּנֵי אָדָם בִּכְתָלִים. אִי הָכִי, בַּר קְטָלָא הוּא! בִּשְׁלָמָא הָתָם – דַּחֲזָא יְרוֹקָא וּנְפַל, אֶלָּא הָכָא – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא נָמֵי – בְּמִתְחַכֵּךְ בַּכּוֹתֶל לַהֲנָאָתוֹ. וּמְנָא יָדְעִינַן? דְּבָתַר דִּנְפַל קָא מִתְחַכַּךְ בֵּיהּ.שור באדם שעשה בו - שור קטן ההורג כשור גדול ההורג דהא שור בן יומו קרוי שור דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב כי יולד: אינו דין - שחייב בו סקילה על תינוק קטן כעל אדם גדול: שכן חייב - בנזקין ארבעה דברים שהשור פטור מהן ונזק לא חשיב דהא שור נמי נזקא משלם: ת"ל בן ובת - קטנים משמע דלעיל מיניה כתיב והמית איש או אשה: ואין לי אלא במועד - דקרא במועד כתיב: לא חלקת בין תם למועד - לענין סקילה: שהורע כחן בנזקין - דאם הזיקו משלמין: יפה כחן - דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין: וכי דנין קל מחמור - תם ממועד: להחמיר - על הקל דנימא כי היכי דחמור חייב קל נמי חייב דקדרשת תם ממועד במה מצינו דקתני חייב באיש ואשה וחייב בבן ובת במועד דהא חיוב דבן ובת במועד הוא דכתיב וקאמרת מה חיוב דאיש ואשה (במועד) עשה בו תם כמועד אף בן ובת נעשה בו תם כמועד ואשתכח דקא ילפת תם ממועד דאי לא אשכחת חיוב דבן ובת במועד לא הוה ילפת ליה בתם מאיש ואשה דהא במועד גופיה אי לאו דרבינהו קרא לא מצית לאתויינהו מדינא לעיל: אם החמיר - הכתוב בבן ובת באיש ואשה במועד כתב לך שהרי חמור הוא לענין כופר: נחמיר - אנן מדינא בתם הקל בתמיה: אם אמרת באיש ואשה - כלומר וק"ו דדרשת נמי בסיפא פריכא הוא דאם אמרת באיש ואשה כו' ל"א וכי דנין קל וחומר בן ובת שפטורין מן המצות מאיש ואשה וזה שמעתי וראשון מצאתי וכשר הוא מן האחרון דהיכי פשיטא ליה הך קולא והך חומרא דקמתמה וכי דנין כו' והא תנא אשכח חומרא בבן ובת דיפה כחן בנזקין מאיש ואשה: ת"ל בן ובת - קטנים משמע דלעיל מיניה כתיב והמית איש או אשה: ת"ל או בן יגח או בת יגח - יגח יגח תרי זמני דריבה לה נגיחה למועד ולתם למיתה ולנזקין: פטור ממיתה - דהא לא נתכוין דאמרינן לקמן (בבא קמא מד ע"ב) כמיתת בעלים אם הרג כן מיתת השור שהרג: וחייב בכופר - דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכוונה: ורב אמר פטור מזה ומזה - כדדריש רבא לעיל השור יסקל וגו' כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר: והא תם הוא - אפילו למאן דדריש אם כופר ה"מ למועד שלא בכוונה והאי תם הוא בחיכוך זה: במועד ליפול על בני אדם בבורות - לקמן בשור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מח:): בשלמא התם - גבי שור שנפל על האדם בבור איכא לתרוצי כדמתרצינן התם דהאי דלא קטלינן ליה בנגיחות ראשונות כגון דחזא ירוקא ונפל שלא בכוונה על זה שראה עשב בתוך פי הבור ובא לאוכלה ונפל: אלא הכא - הואיל ומועד לכך מאי שלא מתכוין איכא: הכא נמי - דחזינן ליה דמתחכך להנאתו ולא להפילו עליו:וכי דנין קל מחמור - פ"ה דהך פירכא אדין ראשון דבדין שני דק"ו דאיש ואשה שהורע כחן בנזקין לא דנין קל מחמור דאפילו אי לא הוה כתיב מועד כלל הוה ילפינן בהאי קל וחומר אע"ג דבק"ו נמי קאמר לא חלקת האי לישנא לאו דוקא ולכך אצטריך לא אם אמרת לעשות פירכא בדין שני שהוא ק"ו: נגיחה לנזקין אצטריך - לרבות נזקין משום דדרשינן בסיפיה דהאי קרא בנזקין בהמניח (לעיל בבא קמא דף לג.) כמשפט שור בשור וכן בסוף פרקין לענין שמירה מעולה דנזקין דריש מלא ישמרנו אע"ג דלא ישמרנו גבי מיתה כתיב: והא תם הוא - לא בעי למימר דמתני' כר"י הגלילי כדמוקי שמואל מתני' בהפרה (לקמן בבא קמא דף מח:) גבי היה אביו או בנו בתוכו דמאי דוחקיה דשמואל לאוקמי מתניתין כר"י הגלילי ומה פלוגתא הוה שייך בזה דהוו פליגי רב ושמואל מתני' כמאן ועוד דרישא דמתני' דקתני מועד דמשלם כופר ותם פטור מן הכופר לא אתיא כר"י הגלילי והא דלא מוקי שמואל מתני' דלקמן במועד ליפול על בני אדם בבורות כדמפרש מילתא דהכא במועד להתחכך על בני אדם בכתלים משום דההוא לא שכיחא כי האי: והא תם הוא - המקשן סבור שמתחכך בכותל להפילו ולא מתכוין להפילו על בני אדם דא"כ לא היה פטור ממיתה ועל זה מקשה והא תם הוא שאפילו עשה כן כמה פעמים והרג בני אדם שלא בכוונה אין מועד להרוג אדם כדפי' לעיל מדלא אשכחן מועד במתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם ומשני במועד להתחכך על בני אדם פירוש במתחכך להנאתו כדמפרש ואזיל דהוי מועד מתחילתו והוי כאורחיה וא"ת ומי דוחקו לשמואל לומר שחייב כופר יעמידנו במתכוין להפיל הכותל ולא נתכוין להפיל על בני אדם ופטור גם מכופר לפי שהוא תם וי"ל דלרב ושמואל משמע להו לישנא דמתני' דקתני ונפל על האדם שלא היה מתכוין להפילו אלא ממילא אירע שנפל ע"י שהיה מתחכך בו להנאתו ולכך קאמר שמואל היכא דמתחכך בכותל להנאתו כדמשמע לישנא דמתני' דפטור ממיתה וחייב כופר ורב אמר פטור מזה ומזה כדמשמע לישנא דפטור שפטור לגמרי והמקשן היה סבור דהא דנקט במתני' ונפל על האדם ולא קתני להפילו משום דלא מתכוין להפילו על האדם מיירי אבל מ"מ במתכוין להפילו ושלא על האדם משמע ליה שמיירי: הכא נמי במתחכך להנאתו - תימה דהכא אמר רב דפטור מזה ומזה ולקמן בהפרה (בבא קמא ד' מח:) מוקי רב מתניתין דקתני משלם הכופר במועד ליפול על בני אדם בבורות וחזא ירוקא ותירץ רבינו תם דלקמן הוי רגל בכוונה כשמניח עצמו בבור כדי לאכול הירק שבבור ויודע שמתמעך האדם כמו רגל שדרסה ע"ג תינוק שיודע שיהרוג התינוק ולפיכך משלם כופר אע"פ שאין השור בסקילה הואיל ואינו מתכוין להזיק דילפינן רגל בכוונה מקרן בכוונה אבל הכא שמתחכך בכותל להנאתו (שלא בכוונה) הויא שן [שלא בכוונה] שאינו יודע שיפול הכותל על האדם לפיכך פטור מן הכופר כקרן שלא בכוונה ומועד דהכא ודלקמן לאו דוקא מועד בשלש פעמים אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחילתו כגון שן ורגל והא דפריך לקמן כדמוקי לה במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא דייק ממתני' דקתני משלם הכופר ולא קתני חייב מיתה ומשלם הכופר משמע דפטור הוא מן המיתה ורש"י פירש כל הסוגיא דלקמן בע"א אבל דוחק הוא ושם אפרש בע"ה ועל פי' ר"ת נמי קשה דפטר רגל בכוונה לדרוס על האדם ממיתה כיון שלא נתכוין להרוג א"כ ר"ש דיליף בשמעתין נזקין מקטלא פטר רגל מנזקין בכוונת דריסה על הכלים כשלא נתכוין להזיק וזה אי אפשר דעל כרחך לאו בכוונת היזק חייביה רחמנא דאי בכוונת היזק א"כ היינו קרן והואיל וכן על כרחך ליכא למילף נזקין מקטלא לענין כוונה ורבינו שמואל מצא בספר ישן דלא גרסינן מילתא דרב דפטר מזה ומזה ולקמן גרסינן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב דפטר לעיל מכופר כשאין השור בסקילה: