בבא קמאיט:
טוען את הדף…
וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין חֲצִי נֶזֶק חָלוּק לֹא לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַאי, לָאו הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? לָא; הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. וְהָאָמְרַתְּ: עֲקִירָה אֵין כָּאן, הַנָּחָה יֵשׁ כָּאן! אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן – אֲקַרַן. יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, נְפַק מִילְּתָא מִבֵּינַיְיהוּ: כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וְכִי יֹאחֲזֶנָּה בִּזְנָבָהּ וְיֵלֵךְ?! אִי הָכִי, קֶרֶן נָמֵי, נֵימָא: וְכִי יֹאחֲזֶנָּה בְּקֶרֶן וְיֵלֵךְ?! הָכִי הַשְׁתָּא?! קֶרֶן לָאו אוֹרְחֵיהּ, הָא אוֹרְחַיהּ. וְכִי מֵאַחַר דְּאוֹרְחַיהּ, מַאי מִבַּעְיָא לֵיהּ? כִּשְׁכּוּשׁ יַתִּירָא מִבַּעְיָא לֵיהּ. בָּעֵי רַב עֵינָא: כִּשְׁכְּשָׁה בְּאַמָּתָהּ מַהוּ? מִי אָמְרִינַן מִידֵּי דְּהָוֵה אַקֶּרֶן – קֶרֶן לָאו יִצְרָא קָתָקֵיף לֵיהּ? הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא; אוֹ דִלְמָא, קֶרֶן כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, הָא אֵין כַּוּוֹנָתָהּ לְהַזִּיק? תֵּיקוּ. הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּקְשַׁר מֵאֵלָיו, אֲבָל קְשָׁרוֹ אָדָם – חַיָּיב. נִקְשַׁר מֵאֵלָיו – מַאן חַיָּיב? אִילֵימָא בַּעַל הַדְּלִיל, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַצְנְעֵיהּ – אָנוּס הוּא! וְאִי לָא אַצְנְעֵיהּ – פּוֹשֵׁעַ הוּא! אֶלָּא חַיָּיב בַּעַל תַּרְנְגוֹל? מַאי שְׁנָא כּוּלֵּיהּ נֶזֶק דְּלָא – דִּכְתִיב: ״כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר״ – וְלֹא שׁוֹר בּוֹר; חֲצִי נֶזֶק נָמֵי, ״אִישׁ בּוֹר״ – וְלֹא שׁוֹר בּוֹר! אֶלָּא מַתְנִיתִין בִּדְאַדְּיֵיהּ אַדּוֹיֵי. וְכִי אִתְּמַר דְּרַב הוּנָא – בְּעָלְמָא אִתְּמַר. דְּלִיל הֶפְקֵר – אָמַר רַב הוּנָא: נִקְשַׁר מֵאֵלָיו – פָּטוּר, קְשָׁרוֹ אָדָם – חַיָּיב. מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב? אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: מִשּׁוּם בּוֹרוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְהֵמָה. מַתְנִי׳ כֵּיצַד הַשֵּׁן מוּעֶדֶת? לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ. הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל פֵּירוֹת וִירָקוֹת. אָכְלָה כְּסוּת אוֹ כֵלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר. וְאִם נֶהֱנֵית – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית? אָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, מִצִּדֵּי הָרְחָבָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. מִפֶּתַח הַחֲנוּת – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, מִתּוֹךְ הַחֲנוּת – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ – כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק, וְאָכְלָה אוֹכָלִין הָרְאוּיִין לָהּ וְשָׁתְתָה מַשְׁקִין הָרְאוּיִין לָהּ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק, וְטָרְפָה בְּהֵמָה וְאָכְלָה בָּשָׂר – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וּפָרָה שֶׁאָכְלָה שְׂעוֹרִין, וַחֲמוֹר שֶׁאָכַל כַּרְשִׁינִין, וְכֶלֶב שֶׁלִּיקֵּק אֶת הַשֶּׁמֶן, וַחֲזִיר שֶׁאָכַל חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר – מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם. אָמַר רַב פָּפָּא, הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ: כֹּל מִידֵּי דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ, וְאָכְלָה לֵיהּ עַל יְדֵי הַדְּחָק – שְׁמֵיהּ אֲכִילָה; הַאי שׁוּנָּרָא דַּאֲכַל תַּמְרֵי, וַחֲמָרָא דַּאֲכַיל בִּינִיתָא – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הָהוּא חַמְרָא דַּאֲכַל נַהֲמָא וּפַלְּסֵיהּ לְסַלָּא, חַיְּיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אַנַּהֲמָא, וְאַסַּלָּא חֲצִי נֶזֶק. וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל נַהֲמָא – אוֹרְחֵיהּ נָמֵי לְפַלּוֹסֵי סַלָּא! דַּאֲכַל וַהֲדַר פַּלֵּיס. וּפַת אוֹרְחֵיהּ הוּא?! וּרְמִינְהוּ: אָכְלָה פַּת וּבָשָׂר וְתַבְשִׁיל – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. מַאי, לָאו בִּבְהֵמָה? לֹא, בְּחַיָּה. חַיָּה – בָּשָׂר אוֹרְחֵיהּ הוּא! דְּמִטְּוֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּטַבְיָא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם בִּבְהֵמָה, וּבְפָתוּרָא.והא"ר יוחנן - לקמן בהאי פירקין (בבא קמא דף כו): אבל ברה"ר פטור - דבעינן ובער בשדה אחר ואכסות וכלים נמי פטור בגמרא מפרש לה: כי קאמר רבי יוחנן - אין חצי נזק חלוק על חצי נזק דקרן קאמר דכתיב יחצון וחצו תרי זימני לאפוקי ממאן דפריך לקמן ולא תהא קרן ברה"ר חייבת כלום מק"ו אבל חצי נזק דצרורות לעולם פטור ברה"ר: אקילעא - פרק"א שלפני הבית: כשכשה בזנבה מהו - אורחה הוא ופטורה ברה"ר או לא: וכי יאחזנה - בעלה בזנבה וילך ודאי פטור ברה"ר: הא אורחה היא - ותולדה דרגל היא: כשכוש יתירא קמבעיא ליה - אי אורחיה הוא או לא: לא שנו - דחצי נזק ותו לא: אלא שנקשר מאליו - הדליל ברגל התרנגול: אבל קשרו אדם חייב - הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו: נקשר מאליו - דמתניתין: מאן חייב - לשלומי חצי נזק: אי בעל הדליל - שאין התרנגול שלו: פושע הוא - וכוליה נזק בעי לשלומי שהרי בורו הוא שהשליכו לרה"ר: אלא דאצנעיה - בביתו והוציאו תרנגול מביתו וחייב בעל התרנגול: איש בור ולא שור בור - כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור והאי דליל תרנגול כרהו: אלא מתני' - לא מתוקמא אלא באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוו צרורות ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו ודרב הונא לא מתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר והכי אתמר דליל הפקר כו': נקשר מאליו - בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ליה בעלים בעל התרנגול נמי איש בור אמר רחמנא ולא שור בור: קשרו אדם חייב - הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים: משום מאי מחייב - דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם שהתרנגול גררו למקום אחר: בורו המתגלגל - דמייתינן ליה בפ"ק (ד' ו.) בהצד השוה: מתני' כיצד השן מועדת - ומשני לאכול את הראוי לה: משלמת ח"נ - דמשונה היא: אבל ברה"ר פטור - דבעינן ובער בשדה אחר ואכסות וכלים נמי פטור בגמרא מפרש לה: מצדי הרחוב משלמת מה שהזיקה - כדין קרן תם חצי נזק ומועד נזק שלם ובגמ' מפרש לה: מה שנהנית - לאו תשלומין מעליא נינהו כדמפרש בגמ': גמ' ופרה שאכלה שעורין - שהן מאכל חמור: וחמור שאכל כרשינין - שהן מאכל פרה וכן חזיר וכלב ואע"ג דאינן רגילין בכך הואיל ואורחייהו למיכלינהו ע"י הדחק כשהן רעבין ראויין להן קרינן ביה: כל מידי דלאו אורחיה - למיכל כל שעה: ואכלה ע"י הדחק - כלומר ואורחיה למיכל ע"י הדחק כי הני: שמיה אכילה - ואפילו שלא ע"י הדחק: שונרא דאכל תמרי - אורחיה למכלינהו ע"י הדחק אבל כסות וכלים אפילו ע"י הדחק לאו אורחיה למכלינהו אלא מתכוין להזיק: ופלסיה - לעסו לישנא אחרינא פלסיה סדקו ולא שמעתי: אסלא חצי נזק - דמשונה הוא וכגון דתפס ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא: אורחיה לפלוסי סלא - כשהוא לועס הפת לועס הסל עמו: בחיה - שאין דרכה בפת אפילו ע"י הדחק אבל חמור דרכו בכך: דמטוי - צלי אש: בטביא - צבי אין דרכו בפת ובשר: ובפתורא - שעל השלחן אכלו שאין דרכו בכך:אבל קשרו אדם חייב - פי' בתר דנייח ומשום בור ולאו דוקא קשרו אלא כל היכא דלא אצנעיה כקשרו דמי כדקאמר אי דלא אצנעיה פושע הוא: אלא מתני' בדאדייה אדויי - ואיירי בדליל הפקר או דחבריה ואצנעיה: וכי אתמר דרב הונא בעלמא אתמר - דלא מתוקמא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע הכל ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול ובקונטרס פי' דלא מתוקמא אמתניתין משום שהקושר היה פטור כיון דאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפי' מ"מ ליחייב משום אשו דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא: נקשר מאליו פטור - דאיש בור ולא שור בור: קשרו אדם חייב - לאו דוקא קשרו דה"ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפי' לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפירש הקונטרס דקני' בהגבהה כשקשרו ויש לו להאי דליל בעלים דכל תקלה שהניחה ברה"ר מיחייב ביה משום בור אע"ג . שלא זכה בה דעד כאן לא פליגי רב ושמואל (לקמן בבא קמא ד' כח:) אלא בדלא אפקרי' אבל בדאפקרי' בין לרב בין לשמואל היינו בור: וחזיר שאכל חתיכה של בשר - אכילה ע"י הדחק היא כדמסיק והא דתנן גבי מדורות הנכרים ומייתי לה בפרק קמא דפסחים (דף ט.) כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריכין בדיקה אומר ר"ת דשאני נפלים דרכיכי: