בבא קמאד.
טוען את הדף…
וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן – שֶׁאֵין כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, כִּרְאִי הַקֶּרֶן – שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק. וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא – וּמָה שֵׁן, שֶׁאֵין כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק – חַיָּיב; קֶרֶן, שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: מִידֵּי דְּהָוֵה אַעֶבֶד וְאָמָה – עֶבֶד וְאָמָה, לָאו אַף עַל גַּב דְּכַוּוֹנָתָן לְהַזִּיק, אֲפִילּוּ הָכִי פְּטִירִי? הָכִי נָמֵי לָא שְׁנָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַטּוּ עֶבֶד וְאָמָה לָאו טַעְמָא רַבָּה אִית בְּהוּ? שֶׁמָּא יַקְנִיטֶנּוּ רַבּוֹ, וְיֵלֵךְ וְיַדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנִמְצָא זֶה מְחַיֵּיב אֶת רַבּוֹ מֵאָה מָנֶה בְּכׇל יוֹם! אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: לֹא רְאִי הַקֶּרֶן – שֶׁכַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, כִּרְאִי הַשֵּׁן – שֶׁאֵין כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק; וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן – שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ, כִּרְאִי הַקֶּרֶן – שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ. וְרֶגֶל מַאי? שַׁיְּירֵיהּ?! ״כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְאֵתוֹיֵי רֶגֶל. וְלִיתְנְיֵיהּ בְּהֶדְיָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּנָא שׁוֹר – לְרַגְלוֹ, וּמַבְעֶה – לְשִׁינּוֹ. וְהָכִי קָאָמַר: לֹא רְאִי הָרֶגֶל – שֶׁהֶזֵּיקָהּ מָצוּי, כִּרְאִי הַשֵּׁן – שֶׁאֵין הֶזֵּיקָהּ מָצוּי; וְלֹא רְאִי הַשֵּׁן – שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ, כִּרְאִי הָרֶגֶל – שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ. וְקֶרֶן מַאי? שַׁיְּירֵיהּ?! ״כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְאֵתוֹיֵי קֶרֶן. וְלִיתְנְיֵיהּ בְּהֶדְיָא! בְּמוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן קָמַיְירֵי, בְּתַמִּין וּלְבַסּוֹף מוּעָדִין לָא קָמַיְירֵי. וּשְׁמוּאֵל, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב? אָמַר לָךְ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אָדָם, הָא קָתָנֵי סֵיפָא: שׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק, וְהָאָדָם! וְלִיתְנֵי בְּרֵישָׁא! בְּנִזְקֵי מָמוֹן קָמַיְירֵי, בְּנִזְקֵי גוּפוֹ לָא קָמַיְירֵי. וְרַב נָמֵי, הָא קָתָנֵי אָדָם בְּסֵיפָא! אָמַר לְךָ רַב: הָהוּא לְמֶחְשְׁבֵיהּ בַּהֲדֵי מוּעָדִין הוּא דַּאֲתָא. וּמַאי ״לֹא הֲרֵי״? הָכִי קָאָמַר: לֹא רְאִי הַשּׁוֹר – שֶׁמְּשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר, כִּרְאִי הָאָדָם – שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר; וְלֹא רְאִי הָאָדָם – שֶׁחַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, כִּרְאִי הַשּׁוֹר – שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה דְּבָרִים. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק. וְכִי שׁוֹר דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! בְּמוּעָד. וּמוּעָד – דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! כֵּיוָן דְּאִיַּיעַד – אוֹרְחֵיהּ הוּא. אָדָם דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! בְּיָשֵׁן. יָשֵׁן דַּרְכּוֹ לְהַזִּיק?! כֵּיוָן דְּכָיֵיף וּפָשֵׁיט – אוֹרְחֵיהּ הוּא. ״וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ״?! אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו הוּא! וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּתָנֵי קַרְנָא: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, וְאָדָם אֶחָד מֵהֶן; אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו הוּא! אֶלָּא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְתַנָּא: תְּנִי: אָדָם – שְׁמִירַת גּוּפוֹ עָלָיו;ולא ראי השן שאין כוונתו כו' - דאי כתב רחמנא שן לא אתי קרן מיניה ולהכי פריך ולאו ק"ו הוא כל שכן דמשום האי טעמא נפיק קרן משן וה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק"ו ומה קרן שאין הנאה להזיקה חייב כו' והאי ליכא לתרוצי דהכי מיפרשא מילתא דרב יהודה לא ראי הקרן שאין הנאה כו' ואי כתב שן לא אתיא קרן מיניה ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כו' ואי כתב קרן לא אתיא שן מיניה ולא תיקשי מידי האי לאו מילתא היא שאין זה לשון הש"ס אלא ההוא דבעי למיגמר חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ואי כתב הני תרתי לא אתי אש מתרוייהו אלמא כל היכא דקתני לא ראי זה כראי זה ההוא דבעי אגמורי חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' וה"ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה: איצטריך - למיכתב קרן: אפ"ה פטורין - כדאמרינן בפ' החובל (לקמן בבא קמא דף פז.) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין: לאו טעמא רבה אית בהו - דאי מיחייבת ליה כל שעה שיכעיסנו רבו ילך וידליק גדישו של חבירו כדי לחייב את רבו: אלא פריך ואימא הכי - לא ראי השור כראי המבעה דקתני במתני' ה"ק לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כהרי השן שאין כוונתו להזיק אלא להנאתה מתכוונת הלכך אי כתב קרן לא הוה נפיק שן מינה: ולא הרי השן שיש הנאה להזיקה כהרי הקרן כו' - ואי כתב שן לא אתיא קרן מינה: ורגל מאי - עביד ליה תנא דמתני' דלא תני: שייריה - בתמיה: וה"ק - הך דקתני מתני' לא הרי השור כהרי המבעה ה"ק כו': רגל הזיקה מצוי - הלכך לא אתיא שן מינה: רגל ובור שן ואש מועדין מתחילתן לשלם נזק שלם דלא פליג רחמנא בין תם למועד אלא בנגיחה: שור המזיק ברשות הניזק - שנכנס לרשות הניזק ונגח שם את שורו ואע"ג דתם הוא משלם נזק שלם וסתמא כר"ט דאמר לקמן (בבא קמא דף טו:) משונה קרן ברשות הניזק נזק שלם משלם: בנזקי ממונו - בנזקין שממונו מזיק מיירי רישא: בנזקי גופו - שהוא עצמו מזיק לא מיירי: הא קתני אדם - בסיפא ולמה ליה למיתני ברישא: למיחשביה בהדי מועדין הוא דאתא - דקתני חמשה תמין וחמשה מועדין וקחשיב להו ואזיל: ומאי לא הרי - דקתני במתני' לא הרי השור כהרי המבעה לרב דאמר מבעה זה אדם: שור מועד שנגח אדם ומת משלם כופר - הלכך אי כתב שור לא אתיא אדם מיניה דאדם שהרג את חבירו במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו משלם כופר: אדם החובל בחבירו חייב בארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אבל נזק לא קא חשיב דשור נמי נזק משלם אבל בהנך ארבעה דברים אינו חייב כדמסיק בשילהי כיצד הרגל מועדת (לקמן בבא קמא כו.) דאמרי' כי יתן איש מום בעמיתו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: וקא פריך הצד השוה כו' - לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור היכי מצי למיתני בקרן דרכו להזיק ולשמואל ליכא למיפרך דרגל ודאי דרכו לילך ולהזיק: דכייף ופשיט - את רגליו: אורחיה הוא - לשבר כלים שבצד מרגלותיו: וקא פריך מאי האי דקתני ושמירתן עליך - לשון זה אינו שייך אלא בנזקי ממונו:מידי דהוה אעבד ואמה - ולא כפירוש רש"י שפירש משום דתנן בהחובל (לקמן בבא קמא דף פז.) עבד ואשה פגיעתן כו' דא"כ ה"ל למינקט עבד ואשה אלא מפרש ר"ת דנקט עבד ואמה משום דקאי אמתני' דסוף מסכת ידים וטעמא משום שמא יקניטנו רבו דבסמוך מפורש התם: לאו אע"ג דכוונתו להזיק אפ"ה פטורין - וא"ת עבד ואמה גופיה נילף מק"ו דשן להתחייב כיון דאכתי לא ידע טעמא דשמא יקניטנו רבו וע"ק כיון דידע רישא דמתניתין דמסכת ידים (פ"ד מ"ז) מדנקט עבד ואמה ולא נקט עבד ואשה א"כ מסתמא ידע סיפא וע"ק דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטירי וא"כ מאי מייתי וי"ל דשפיר הוה ידע המקשה טעמא דשמא יקניטנו רבו ואפ"ה פריך כיון דעבד ואמה פטורין ואפילו באין כוונתן להזיק ואע"ג דלא שייך טעמא דשמא יקניטנו רבו דאנוס הוא דפעמים דנתכוונו ויאמרו לא נתכוונו לכך פטירי בכל ענין נמצא שכוונתן גורם הפטור ה"נ קרן שכונתו להזיק יש לנו לפוטרו ורב אשי פי' דאפילו באין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה: כשהזיק חב המזיק כו' - לא היינו כשהזיק קמא אלא מאידך כשהזיק מרבה לה: למחשביה בהדי מועדין כו' - ושמואל ס"ל דלא ה"ל לאשמועינן בסיפא כיון דלא אשמעינן שום חידוש טפי מברישא אבל שן ורגל אע"ג דתנא ליה ברישא תנא ליה בסיפא גבי מועדין משום חידוש דמפרש השן מועדת לאכול את הראוי לה והרגל מועדת לשבר דרך הילוכה וקרן נמי תנא ואע"ג דתנא ברישא כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן מ"מ תנא ליה בסיפא משום דתני ליה גבי חמשה תמים מש"ה תנא ליה נמי בהדי מועדין וא"ת אמאי לא חשיב אש ובור גבי מועדים וי"ל דלא חשיב אלא בעלי חיים אבל בור ואש כך לי פעם ראשונה כמו פעם ג' וד': כראי אדם שאין משלם את הכופר - הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים ליה בדרבה מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה ואור"י דלאו פרכא היא כלל דלא מפטר משום קים ליה בדרבה מיניה וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי חזקיה דלקמן בפ"ב (בבא קמא דף כו.) משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרי ליה אפילו שוגג דומיא דשום דאין מזיד לשור ותנא דבי חזקיה דפוטר אפילו שוגג היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה ולאפוקי ממאן דדריש בפ' אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) הא אם יהיה אסון לא יענש דדוקא דין אסון אתא חזקיה ואשמועינן לאו דוקא דין אסון לא יענש אלא אפי' שוגג לא יענש: כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא - בירושלמי יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב: ולטעמיך - פירוש אפילו תימא מבעה זה השן: אדם שמירת גופו עליו - מכאן משמע דלא גרסינן במתני' וממונא מדלא פריך נמי הכי אדם ממונו הוא. ומש"ה אין צריך למחקו כדפירשתי לעיל (בבא קמא ג: ד"ה וממונך):