בבא קמא פה.

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 85a · Chapter 8: HaChovel

בִּכְלָל וּפְרָט הַמְרוּחָקִים זֶה מִזֶּה קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי סָבַר: אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט, וּבֶן עַזַּאי סָבַר: דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט. וְכִי תֵּימָא ״חַבּוּרָה״ לְרַבִּי לְמָה לִי? לְדָמִים יְתֵרִים. אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה רוֹצֶה לִיטּוֹל וְכוּ׳. צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק, הֵיכִי שָׁיְימִינַן? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיטּוֹל לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ. לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ?! לָא צַעַר לְחוֹדֵיהּ הוּא – הָא כּוּלְּהוּ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אִיכָּא! וְעוֹד, בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן?! אֶלָּא לִקְטוֹעַ יָדוֹ הַקְּטוּעָה. יָדוֹ הַקְּטוּעָה נָמֵי לָא צַעַר לְחוֹדֵיהּ אִיכָּא, הָא צַעַר וּבוֹשֶׁת אִיכָּא – דִּכְסִיפָא לֵיהּ מִילְּתָא לְמִשְׁקַל מִבְּשָׂרוֹ לְמִשְׁדְּיֵיהּ לִכְלָבִים! אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיטּוֹל לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ הַמּוּכְתֶּבֶת לַמַּלְכוּת, בֵּין סַם לְסַיִיף. אָמְרִי: הָכָא נָמֵי לָא שָׁקֵיל וּמְצַעַר נַפְשֵׁיהּ! אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן לִקְטוֹעַ לוֹ יָדוֹ הַמּוּכְתֶּבֶת לַמַּלְכוּת, בֵּין סַיִיף לְסַם. הַאי ״לִיטּוֹל״?! ״לִיתֵּן״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לִיטּוֹל זֶה מִזֶּה, מַה שֶּׁנָּתַן זֶה. רִפּוּי – הִכָּהוּ, חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ וְכוּ׳. [תָּנוּ רַבָּנַן:] עָלוּ בּוֹ צְמָחִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה, וְנִסְתְּרָה הַמַּכָּה – חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְחַיָּיב לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה – אֵינוֹ חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה – חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ דְּמֵי שִׁבְתּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שִׁבְתּוֹ – וּרְפוּאָתוֹ; כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּשֶׁבֶת – חַיָּיב בְּרִיפּוּי, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּשֶׁבֶת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּרִיפּוּי. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? אָמַר רַבָּה: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן בְּבֵי רַב דְּיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָכָא בְּמַכָּה נִיתְּנָה לְאֶגֶד קָמִיפַּלְגִי – רַבָּנַן סָבְרִי: מַכָּה נִיתְּנָה לְאֶגֶד. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מַכָּה לֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד; רִיפּוּי, דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא – מִיחַיַּיב; שֶׁבֶת, דְּלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא – לָא מִיחַיַּיב. וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: אִי מַכָּה לֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד, רִיפּוּי נָמֵי לָא מִיחַיַּיב! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא – מַכָּה נִיתְּנָה לְאֶגֶד, וְלֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד יְתֵירָה. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: כֵּיוָן דְּלֹא נִיתְּנָה לְאֶגֶד יְתֵירָה, רִיפּוּי דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא – מִיחַיַּיב, שֶׁבֶת דְּלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא – לָא מִיחַיַּיב. וְרַבָּנַן סָבְרִי: כֵּיוָן דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא בְּרִיפּוּי – אַשֶּׁבֶת נָמֵי מִיחַיַּיב, דְּאִיתַּקַּשׁ לְרִיפּוּי. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שֶׁבֶת לָא מִיחַיַּיב, דְּמַעֲטֵיהּ רַחֲמָנָא ״רַק״. וְרַבָּנַן – ״רַק״, לְשֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה הוּא דַּאֲתָא. וּלְרַבָּנַן בָּתְרָאֵי, דְּאָמְרִי: כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּשֶׁבֶת – חַיָּיב בְּרִיפּוּי, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּשֶׁבֶת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּרִיפּוּי; רִיפּוּי דִּתְנָא בֵּיהּ קָרָא – לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דְּתַנְיָא, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – מִכָּאן שֶׁנִּיתַּן רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם עָלוּ בּוֹ צְמָחִים מֵחֲמַת הַמַּכָּה וְנִסְתְּרָה הַמַּכָּה, שֶׁחַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ, וְחַיָּיב לִיתֵּן לוֹ שִׁבְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא״. יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק״. אִיכָּא דְּאָמְרִי ״אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה פָּטוּר״ – לִגְמָרֵי, כְּרַבָּנַן בָּתְרָאֵי; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי ״אַף מֵחֲמַת הַמַּכָּה פָּטוּר״ – מִשֶּׁבֶת, וְחַיָּיב בְּרִיפּוּי; כְּמַאן? כַּאֲבוּהּ. אָמַר מָר: יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״. שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה בָּעֵי קְרָא?! אָמְרִי: מַאי ״שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה״ – כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי רוֹפֵא וְאָכַל דְּבַשׁ אוֹ כׇּל מִינֵי מְתִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁדְּבַשׁ וְכׇל מִינֵי מְתִיקָה קָשִׁין לַמַּכָּה; וְהֶעֱלָה מַכָּתוֹ גַּרְגּוּתְנִי; יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״רַק״. מַאי ״גַּרְגּוּתְנִי״? אָמַר אַבָּיֵי: נָאתָא כְּרִיכְתָּא. מַאי אָסוּתֵיהּ? אַהֲלָא וְקִירָא וְקַלְבָּא. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָיךְ אֲנָא״, אֲמַר לֵיהּ: ״דָּמֵית עֲלַי כְּאַרְיָא אָרְבָא״. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״מַיְיתִינָא אָסְיָא דְּמַגָּן (בְּמַגָּן)״, אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָא דְּמַגָּן (בְּמַגָּן) – מַגָּן שָׁוֵה״. וְאִי אָמַר: ״מַיְיתִינָא לָךְ אָסְיָא רַחִיקָא״, אֲמַר לֵיהּ: ״אָסְיָא רַחִיקָא – עֵינָא עָוַירא״. וְאִי אֲמַר לֵיהּ הַיְאךְ: ״הַב לִי לְדִידִי, וַאֲנָא מַסֵּינָא נַפְשַׁאי״, אֲמַר לֵיהּ: ״פָּשְׁעַתְּ בְּנַפְשָׁךְ וְשָׁקְלַתְּ מִינַּאי טְפֵי״. וְאִי אֲמַר לֵיהּ: ״קוּץ לִי מִקָּץ״, אֲמַר לֵיהּ: ״כׇּל שֶׁכֵּן דְּפָשְׁעַתְּ בְּנַפְשָׁךְ, וְקָרוּ לִי: ״שׁוֹר הַמַּזִּיק״. תָּנָא: וְכוּלָּן מִשְׁתַּלְּמִין בִּמְקוֹם נֶזֶק. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, אָמַר קְרָא: ״פֶּצַע תַּחַת פָּצַע״ – לִיתֵּן צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק. הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ

רבי סבר אין דנין - הכא נמי כויה נאמרה תחילה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הוי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע בינתים לא דיינינן ולקמן פריך חבורה לרבי למה לי והיינו דקאמר כויה נאמרה תחילה כלומר מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה ואין דנין ומתני' רבי היא: למה לי - הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו: לדמים יתרים - דאי לא כתיב אלא כויה תחת כויה הוה אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה דמי כויה משלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו: צער במקום נזק - היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה: היכי שיימינן - את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל: ידו הקטועה - ומחוברת בגידין צמותין ואינה ראויה לו למלאכה: בין סם לסייף - ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם שאין שם צער כלל כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף: הא לא שקיל - כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה: כמה אדם רוצה ליתן - לשליח המלך מידו המוכתבת למלכות לקוטעה בסייף ויקטענה השליח בסם: ליטול - מן המזיק מה שנתן זה למלך: דמי שבתו - דמחמת הצמחים נפל למשכב: ה"ג וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שישנו כו' - הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו: נתנה לאגד - נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד: לא נתנה - רשות לאגד וזה להנאתו אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על המזיק להתחייב עליהן: דתנא ביה - דשנה עליו הכתוב: ורבנן - ת"ק: רק לשלא מחמת המכה אתא - שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן: נתנה רשות לרופאים לרפאות - ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי: רק לשלא מחמת המכה אתא - שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן: תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא - שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי: נאתא כריכתא - בשר מת: אהלא - אהלמ"י בלע"ז: וקירא - שעוה: וקלבא - רשינ"א שבחביות של יין: ואי אמר ליה - מזיק אסייך אנא אני מרפא אותך ואיני נותן דמי אסייך: אסיא רחיקא - ומוזיל גבי: עינא עוירא - שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו של זה: כ"ש - דלא ניחא לי בהכי דאי פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק:

כלל ופרט המרוחקין זה מזה - נראה לר"י דבכלל ופרט המרוחקין זה מזה דפליגי תנאי דהכא וההוא דפליגי נמי אביי ורבא בריש בנות כותים (נדה דף לג.) היינו דוקא בחד ענינא אבל בתרי עניני לכ"ע אין דנין כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) ובכל המנחות (מנחות נה: ושם) וההיא דנגמר הדין (סנהדרין דף מו: ושם) גבי והומת ותלית אם נחשבנו כתרי עניני לפי שמרוחקין יותר מאותם שבכאן ושבנדה אתיא ההיא דנגמר הדין ככ"ע אבל אם נחשביה כחד ענינא אתי סוגיא דהתם כמ"ד אין דנין: לדמים יתרים - פי' בקונטרס דאי לא כתיב אלא כויה ה"א אפילו אית ליה חבורה דמי כויה הוא דמשלם אבל תרתי לא משלם קמ"ל דמשלם תרוייהו צער במקום נזק ואין נראה לר"י דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע ועוד דלמה היה לנו לומר שהצער יפטר את הנזק ואת הרפוי ונראה לר"י לדמים יתרים שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה משלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם: עלו בו צמחים כו' - כשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא אמרינן לקמן (בבא קמא דף צא.) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו: שניתנה רשות לרופא לרפאות - וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי"ל דה"א ה"מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי: עבר על דברי הרופא - לא חשיב ליה פושע כ"כ: פשעת בנפשך ומפסדת לי - היכא דלא אמדוהו: