בבא קמא קב:

פרק ט׳ · הגוזל עצים

Bava Kamma 102b · Chapter 9: HaGozel Etzim

לִיקַּח לוֹ חִטִּין – וְלָקַח מֵהֶם שְׂעוֹרִין, שְׂעוֹרִין – וְלָקַח מֵהֶם חִטִּין; תַּנְיָא חֲדָא: אִם פָּחֲתוּ – פָּחֲתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לוֹ; וְתָנֵי חֲדָא: אִם פָּחֲתוּ – פָּחֲתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לָאֶמְצַע! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא; הָא רַבִּי מֵאִיר, וְהָא רַבִּי יְהוּדָה. הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר שִׁינּוּי קוֹנֶה; וְהָא רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר שִׁינּוּי אֵינוֹ קוֹנֶה. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר – אֶלָּא בְּמִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, אֲבָל לִסְחוֹרָה – לָא אָמַר! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הָא וְהָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא קַשְׁיָא – כָּאן לַאֲכִילָה, כָּאן לִסְחוֹרָה. מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא: לְרַבִּי יוֹחָנָן אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְכִי מִי הוֹדִיעוֹ לְבַעַל חִטִּין – שֶׁיַּקְנֶה חִטִּין לְבַעַל מָעוֹת? מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר סַסְרָטִי: אִי הָכִי, אֲפִילּוּ חִטִּין וְחִטִּין נָמֵי לָא! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאנֵי חִטִּין וְחִטִּין, דִּשְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד – וְכִי בַּעַל הַבַּיִת דָּמֵי. תִּדַּע – דִּתְנַן: אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ – אֵין לוֹ בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצָּבַע לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן. וְאַמַּאי? לֵימָא הָכָא נָמֵי: מִי הוֹדִיעוֹ לַצַבָּע – שֶׁיַּקְנֶה צִבְעוֹ לָאִשָּׁה? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן [דִּשְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד, וּכְיַד אִשְׁתּוֹ דָּמֵי? הָכָא נָמֵי] שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד, וּכְיַד בַּעַל הַבַּיִת דָּמֵי. אָמַר רַבִּי אַבָּא: לֹא; כׇּל הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו – אֵין דַּעְתּוֹ עַל כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: וְכִי דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל תְּפִילָּיו? וּתְנַן: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו – מַעֲלִין לוֹ תְּפִילִּין! אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִין; דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל תְּפִילִּין – הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו סָבַר: מִצְוָה קָא עָבֵידְנָא. וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו – מִשּׁוּם אֵיבָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב אוֹשַׁעְיָא: וַהֲלֹא חַיָּיבֵי עֲרָכִין שָׁנוּ כָּאן, וּתְנַן: חַיָּיבֵי עֲרָכִין – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן; וְכִי דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם עַל עַצְמוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּא: כׇּל הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִקְנָה לָהֶן כְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מֵעִיקָּרָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם חֲבֵירוֹ – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר. וְאִם אָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בְּשֵׁם רֵישׁ גָּלוּתָא – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. אָמַר מָר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם רֵישׁ גָּלוּתָא – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. מִכְּלָל דְּמִקְנָא קַנְיָא לֵיהּ; לֵימָא פְּלִיגָא דִּבְנֵי מַעְרְבָא, דְּאָמְרִי: וְכִי מִי הוֹדִיעוֹ לְבַעַל חִטִּין – שֶׁיַּקְנֶה חִטִּין לְבַעַל הַבַּיִת? אִי מִשּׁוּם הָא – לָא קַשְׁיָא; כְּגוֹן דְּאוֹדְעֵיהּ לְבַעַל שָׂדֶה, וְאוֹדְעִינְהוּ לְסָהֲדֵי. אֶלָּא אֵימָא סֵיפָא: ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אוֹתוֹ רֵישׁ גָּלוּתָא לִמְכּוֹר. אַמַּאי? וְלֵימָא רֵישׁ גָּלוּתָא: לָא יְקָרַיְיכוּ בָּעֵינָא, וְלָא זִילוּתַיְיכוּ בָּעֵינָא! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם חֲבֵירוֹ, רֵישׁ גָּלוּתָא –

ליקח בהן חטין - למחצית שכר: [הא ר"מ] - קמייתא ר"מ [דאמר] שינוי קונה בתרייתא ר' יהודה [דאמר] שינוי אינו קונה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה: [הא ר"מ] - קמייתא ר"מ [דאמר] שינוי קונה בתרייתא ר' יהודה [דאמר] שינוי אינו קונה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה: לגופיה - צמר ללבוש וספסל להשתמש: אבל לסחורה - בכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכי הותירו לאו שינוי הוא: מי הודיעו - למוכר החטין שלצורך בעל המעות הן שיקנה לו דקתני הותירו לאמצע בשלמא לר' אלעזר אליבא דר"מ דאמר בכל דהו ניחא ליה לאו משנה הוא ושליחותיה דבעל הבית קעביד וקני בעל מעות מחצית השכר אלא לר' יוחנן דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות ומיהו שינוי לא קני קשיא דממאן קבעי למקני הא לא קננהו בעל מעות מעולם: אין לו - לגזבר לא בכסות אשתו למשכנו בשביל הערך וכן לגבי מקדיש לא הוו בכלל נכסים להקדישו: לשמן - דאשתו ובניו: חדשים - רבותא נקט: מעלין לו תפילין - ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש: מעלין - שמין: אמר ליה אביי אין - ודאי דעתו של אדם על תפילין להקדישן דסבר האי נמי מצוה קעבידנא דיהיבנא להקדש: והלא חייבי ערכין שנו כאן - דקתני המעריך את עצמו: ממשכנין - בעל כרחו אלמא לאו משום דעתו הוא: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא - שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא: אין כופין ריש גלותא - לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח ואם אומר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור: לא יקרייכו - שעשיתם אותי ראש להטיל אימה: ולא זילותייכו - שאתם באים לעשות אותי למוכר שדות: הכי קאמר הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא:

הא רבי יהודה דאמר שינוי אין קונה - הלכך אם הותירו לאמצע שכך נותן לו למחצית שכר ואם פחתו פחתו לו דמצי אמר ליה לא היה לך לשנות מדעתי ואת הוא דפשעת: מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות - אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה להו איכא למפרך נמי לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי הא והא כרבי יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולא שליחותיה קעביד הלכך לא קני להו לבעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קפיד ושליחותיה קעביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הותירו לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לטוותי ומיהו אין קושיא כ"כ לר"א כמו לר' יוחנן הלכך לא פריך אלא לר' יוחנן ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למפרך לר' אלעזר דלא מצי לאוקמי תרוייהו כרבי יהודה דכיון דשינוי לא קני לרבי יהודה אם כן אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקמקפיד ולא שליחותיה קעביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות אם כן חוזר המקח ואם כן אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח: שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד תדע דתנן כו' - תימה אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופא דברייתא משמע הכי דדוקא נקט ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורים הא חטין וחטין משמע דפשיטא דאם הותירו הותירו לאמצע וה"נ משמע דתירוצא דרבי אלעזר דמתרץ כאן לסחורה משמע משום דלסחורה לא קפיד והוי כחטין וחטין והותירו הותירו לאמצע וי"ל דברייתא מצינן לאוקמי כגון שהודיעו שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין אפילו לא הודיעו ואהא פריך רב שמואל אי הכי אפילו חטין וחטין נמי אי מיירי שלא הודיעו אלא ע"כ מיירי כשהודיעו ומשני שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד דתנן כו' והשתא ודאי צריך להביא מהא דתנן דמגופא דברייתא ליכא למשמע מידי ' איכא לאוקמי כשהודיעו וא"ת מאי מוכח טפי מהא דתנן הא איכא לאוקמא נמי כשהודיעו לצבע דהאי צמר דאשתו היא ונראה דלא דמי דלעיל ודאי איכא למימר הוא מודיע כדי שיקנה לבעל המעות אבל הכא למה יש להודיעו הלא דעתו ליתן לאחר כך ומן ההקדש לא מסיק אדעתיה: מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה - תימה מאי פריך תינח אם יש שבח סממנין על גבי צמר אבל אם אין שבח סממנין על גבי הצמר מה לנו לחוש אם אין הצבע מקנה צבעו לאשה וי"ל דהכי פריך כיון דאין הצבע מקנה צבעו לאשה ויכול הצבע לתבוע שבח מן האשה דאע"ג דאין שבח סממנים ע"ג הצמר מ"מ היא נהנית ממעשה ידיו וצריכה ליתן לו שכר וכיון דיכול ליקח שכר מאשה א"כ מעות שקיבל מבעל האשה הן הקדש דאינן שכירות כיון שהאשה חייבת שכירות ולפי מה שפירשתי לעיל דכיון דלא הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות חוזר המקח ע"כ לא פריך הכא אלא ממעות שקיבל הצבע שיהיו הקדש אפילו אם יש שבח סממנין על גבי הצמר לא קנתה האשה והבעל נמי לא קנה וחוזר הצבע לצבע בכ"מ שהוא ואין לו להקדש בצבע כלום אלא המעות שקיבל הצבע כיון שחוזרין לבעל יהו הקדש והצבע יחזור ויתבע השכירות מן האשה ואמאי קתני אין לו לבעל בכסות אשתו משמע שבחנם בא לה: אין דעתו של אדם על כסות אשתו - הלכך אין דעתו להקדיש אותן מעות שנתן לצבע שלא יחזור ויתבע מן האשה ולפי האי טעמא הוה ליה למפרך תינח הקדש דתלוי בדעתו וכיון שאין רוצה להקדיש לא הוי הקדש אלא ערכין כיון שהעריך עצמו מה מועיל שאין דעתו עליהם מ"מ בע"כ נערך מכל מה שיש לו אלא משום דאית ליה פירכא אחריתי לא חש למפרך: כגון דאודעינהו לדידיה ואודעינהו נמי לסהדי. תימה אם כן אמאי צריך לדחוק את ריש גלותא שיכתוב לו שטר יכתבו לו עדים כיון שיודעין שהוא קונה לעצמו וי"ל כגון דלא בעו עדים למיכתב ליה שטרא אחרינא: