טוען את הדף…
מַאי טַעְמָא דְּרַב חִסְדָּא? הוֹאִיל וְאַנְקְטַהּ נִגְרֵי בָּרָיָיתָא. וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּחַזְיֵיהּ לְחַבְרֵיהּ דְּאַגְבַּהּ אִימְּרָא מֵעֶדְרָא דִידֵיהּ, וּרְמָא בֵּיהּ קָלָא וְשַׁדְיֵיהּ, וְלָא יְדַע אִי הֲדַרָה אִי לָא הֲדַרָה, וּמֵת אוֹ נִגְנַב – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. מַאי, לָאו אַף עַל גַּב דִּמְנִי? לָא, דְּלָא מְנִי. וּמִי אָמַר רַב הָכִי? וְהָאָמַר רַב: הֶחְזִירוֹ לְעֵדֶר שֶׁבַּמִּדְבָּר – יָצָא! אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא: מוֹדֶה רַב בִּרְקוֹעָתָא. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר, וְסֶלַע מִן הַכִּיס – לִמְקוֹם שֶׁגָּנַב יַחֲזִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יִצְחָק – דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָדָם עָשׂוּי לְמַשְׁמֵשׁ בְּכִיסוֹ בְּכׇל שָׁעָה. מַאי, לָאו בְּסֶלַע לְדַעַת – וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל? לָא; בְּטָלֶה שֶׁלֹּא לְדַעַת, וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַב חִסְדָּא וְרַבִּי יוֹחָנָן. אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בְּשׁוֹמֵר שֶׁגָּנַב מֵרְשׁוּת בְּעָלִים – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּדְרַב חִסְדָּא; וְהָכָא בְּשׁוֹמֵר שֶׁגָּנַב מֵרְשׁוּתוֹ, שֶׁיַּחֲזִיר לִמְקוֹם שֶׁגָּנַב קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כָּלְתָה לוֹ שְׁמִירָתוֹ, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: לֹא כָּלְתָה לוֹ שְׁמִירָתוֹ. לֵימָא מִנְיָן פּוֹטֵר – תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ, וְהִבְלִיעַ לוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן – תָּנֵי חֲדָא: יָצָא, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא יָצָא. סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר: אָדָם עָשׂוּי לְמַשְׁמֵשׁ בְּכִיסוֹ בְּכׇל שָׁעָה וְשָׁעָה. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמַאן דְּאָמַר יָצָא, סָבַר: מִנְיָן פּוֹטֵר; וּמַאן דְּאָמַר לֹא יָצָא, סָבַר: מִנְיָן אֵינוֹ פּוֹטֵר? אָמְרִי: אִי סְבִירָא לַן כְּרַבִּי יִצְחָק – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמִנְיָן פּוֹטֵר; אֶלָּא בִּדְרַבִּי יִצְחָק קָמִיפַּלְגִי – מָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי יִצְחָק; וְלָא קַשְׁיָא, הָא דִּמְנִי וּרְמָא לֵיהּ בְּכִיסֵיהּ, וְהָא דִּמְנִי וּרְמָא לִידֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי דִּמְנִי וּרְמָא בְּכִיסֵיהּ; הָא דְּאִית לֵיהּ זוּזֵי אַחֲרִינֵי בְּכִיסֵיהּ, הָא דְּלֵית לֵיהּ זוּזֵי אַחֲרִינֵי בְּכִיסֵיהּ. מַתְנִי׳ אֵין לוֹקְחִין מִן הָרוֹעִים – צֶמֶר וְחָלָב וּגְדָיִים, וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵירוֹת – עֵצִים וּפֵירוֹת. אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים – כְּלֵי צֶמֶר בִּיהוּדָה, וּכְלֵי פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, וַעֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ לְהַטְמִין – אָסוּר. וְלוֹקְחִין בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִין מִכׇּל מָקוֹם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִין מִן הָרוֹעִים לֹא עִזִּים וְלֹא גְּדָיִים וְלֹא גִּיזִּין וְלֹא תְּלוּשִׁין שֶׁל צֶמֶר, אֲבָל לוֹקְחִין מֵהֶן תְּפוּרִין – מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁלָּהֶן. וְלוֹקְחִין מֵהֶן חָלָב וּגְבִינָה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא בַּיִּשּׁוּב. וְלוֹקְחִין מֵהֶן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ צֹאן, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ גִּיזִּין; אֲבָל לֹא שְׁתֵּי צֹאן וְלֹא שְׁתֵּי גִיזִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּיָּיתוֹת לוֹקְחִין מֵהֶן, מִדְבָּרִיּוֹת אֵין לוֹקְחִין מֵהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כֹּל שֶׁהָרוֹעֶה מוֹכֵר וּבַעַל הַבַּיִת מַרְגִּישׁ בּוֹ – לוֹקְחִין מֵהֶן, אֵין מַרְגִּישׁ בּוֹ – אֵין לוֹקְחִין מֵהֶן. אָמַר מָר: לוֹקְחִין מֵהֶן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ צֹאן, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ גִּיזִּין. הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר אַרְבַּע זָבְנִינַן, חָמֵשׁ מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע מִתּוֹךְ חָמֵשׁ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע מֵעֵדֶר קָטָן, וְחָמֵשׁ מֵעֵדֶר גָּדוֹל. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ: ״אַרְבַּע וְחָמֵשׁ צֹאן, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ גִיזִּין״, אַרְבַּע וְחָמֵשׁ – אִין, אֲבָל שָׁלֹשׁ – לָא; אֵימָא סֵיפָא: ״אֲבָל לֹא שְׁתֵּי צֹאן״ – הָא שָׁלֹשׁ זָבְנִינַן! לָא קַשְׁיָא; הָא בְּבָרְיָיתָא, הָא בִּכְחִישָׁתָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּיָּיתוֹת לוֹקְחִין מֵהֶן, מִדְבָּרִיּוֹת אֵין לוֹקְחִין מֵהֶן כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה – אַרֵישָׁא קָאֵי, וּלְחוּמְרָא; אוֹ דִלְמָא אַסֵּיפָא קָאֵי, וּלְקוּלָּא? אַרֵישָׁא קָאֵי, וּלְחוּמְרָא – דְּאָמַר: ״לוֹקְחִין מֵהֶן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ צֹאן״, הָנֵי מִילֵּי בַּיָּיתוֹת, אֲבָל מִדְבָּרִיּוֹת – אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ לֹא; אוֹ דִלְמָא אַסֵּיפָא קָאֵי, וּלְקוּלָּא – דְּאָמַר: ״אֲבָל לֹא שְׁתֵּי צֹאן וְלֹא שְׁתֵּי גִיזִּין״, הָנֵי מִילֵּי מִדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל בַּיָּיתוֹת – שְׁתַּיִם נָמֵי לוֹקְחִין? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקְחִין בַּיָּיתוֹת מֵהֶן, וְאֵין לוֹקְחִין מֵהֶן מִדְבָּרִיּוֹת. וּבְכׇל מָקוֹם לוֹקְחִין מֵהֶן אַרְבַּע וְחָמֵשׁ צֹאן.מ"ט דרב חסדא - בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת ועוד מתני' ניחא לתרוצי כוותייהו טפי: הואיל ואנקטה נגרי ברייתא - למדה לצאת חוץ ומעתה צריכה שימור יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה אבל לדעת מנין פוטר שהרי הכירו שנגנבה והחזירה ומעכשיו יזהרו בה: האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה - כדי לגונבה: אע"ג דמני - אלמא לדעת צריך דעת: החזירו לעדר - שיש לו לבעל הבית במדבר יצא ואע"ג דליכא לא לדעת ולא מנין ורב לא סגי ליה בלאו חד מהני: ברקועתא - שהטלה ניכר הוא כשנגנב וניכר הוא לרועה במדבר כשניתוסף על צאנו ואפי' לא מנה: אית להו דרבי יצחק - והבעלים יודעין בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר חזרה מנו והיא שלימה: מאי לאו בסלע - פליגי לדעת כדפרישית וידעו הבעלים בגניבתו וקאמר רבי ישמעאל מנין פוטר שאדם עשוי למשמש בכיסו ומנה והיא שלימה פטור וכשמואל דאמר לדעת מנין פוטר ור"ע כרב דאמר לדעת צריך דעת: בטלה פליגי שלא לדעת ובפלוגתא דרב חסדא ור' יוחנן - דרבי ישמעאל דאמר למקום שגנב יחזיר כרבי יוחנן דאמר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך ור"ע כרב חסדא דאמר שלא לדעת צריך דעת: ה"ג א"ר זביד משמיה דרבא בגונב מרשות בעלים דכ"ע לא פליגי - דסבירא להו כרב חסדא כדמפרש טעמא משום דאנקטה ניגרי ברייתא והכא בשומר שגנב מרשות עצמו עסקינן ובעי למפטר נפשיה מן הבעלים בטענת גניבה או אבידה וכ"ע כרב חסדא דאמר שלא מדעת צריך דעת: ר"ע סבר - כיון שנעשה גנב כלתה שמירתו דתו לא מהימן להו לבעלים דהא ה"ל גונב שלא לדעת צריך דעת ולא אמרינן סגיא בדעת שומר והא איהו ידע בחזירתו: ורבי ישמעאל סבר - עדיין הוא שומר עליו וסגי בדעת דידיה: והבליע לו בחשבון - לאחר זמן לקח הימנו מקח וכשנתן לו דמים הוסיף עליהם מעות הגזילה והבליע בחשבון שהיה בוש לומר הרי גזילתך יצא: אדם עשוי למשמש - ולמנות כמה בכיסו וזה מיד מנה אחריו ומצא יותר מדמי המקח והכיר שהחזיר לו גזילתו: לית ליה דר' יצחק - וליכא מנין: והא - דקתני יצא דמני גזלן ורמא לכיסיה דנגזל וכיון דאית לן דר' יצחק מנין פוטר: הא - דקתני לא יצא דמני גזלן ורמא לידיה דנגזל הלכך איכא למימר דהשליכו זה לתיבתו ולא מנאן: אית ליה זוזי אחריני בכיסיה - ולא ידע כמה: מתני' אין לוקחין מן הרועים - דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם: צמר ביהודה ופשתן בגליל - זו היא מלאכת הנשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא: ועגלים - הרועים בשרון ברחבה לעין כל מאחר שמוכרין בפרהסיא לא גנבום. ל"א שרון שם מקום ומקום גידול עגלים הוא ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן ושלהן הן לשון זה עיקר דתניא במנחות בפרק כל קרבנות (מנחות דף פז.) אילים ממואב וכבשים מחברון עגלים משרון: גמ' ולא תלושין - שנתלש הצמר שעל הרחל מעט מעט: תפורים - בגדים תפורים דאי נמי גנבו קננהו בשינוי: חלב וגבינה במדבר - דאין דרך בעלים לילך שם וליטלם והרועה נטלן: אבל לא בישוב - שדרך להביאו לבית בעל הבית: ארבע וחמש צאן - שחסרונן ניכר בעדר ואין יכול לישמט ולומר זאב טרפה: בייתות לוקחין מהן - שהרי בעל הבית יודע מניינם: מרגיש - מבין: ארבע מתוך חמש - אם לא היה לו בעדר אלא חמש צאן ומוכר מהן ארבע מותר ליקח דכולי האי לא גניב מדבר מועט: בברייתא - בריאות עין בעל הבית תמיד עליהן ומרגיש בשלש: כחושות - אין חשובות לו ואין עינו עליהם לפיכך אין מרגיש כלומר אין יודע כשמוכרם זה: ארישא קאי - ארבע וחמש דשרי ת"ק: אסיפא - שתי צאן דקאסר ת"ק: ארבע וחמש צאן - שחסרונן ניכר בעדר ואין יכול לישמט ולומר זאב טרפה:מאי לאו בסלע כו' ובטלה שלא לדעת - סתם כיס רגיל להיות לדעת כיון שעשוי למשמש בכיסו וסתם טלה רגיל להיות שלא לדעת להכי נקט בהא לדעת ובהא שלא לדעת: חמש מבעיא - מפורש במס' שבת בפרק במה אשה (שבת דף ס: ושם ד"ה השתא) גבי שמעתא דסנדל המסומר: