בבא קמאקיב.
טוען את הדף…
לִפְנֵי יֵאוּשׁ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַתְנֵי לְהָא דְּרָמֵי בַּר חָמָא אַהָא: הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מָעוֹת שֶׁל רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית – אֵין חַיָּיבִין לְהַחְזִיר. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: רְשׁוּת יוֹרֵשׁ כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ דָּמֵי. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ רְשׁוּת יוֹרֵשׁ לָאו כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ דָּמֵי, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית״ – אַהְדַּר לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּנֵחֵי בַּהֲדָךְ; לְדִידֵיהּ קָא מַזְהַר לֵיהּ רַחֲמָנָא, לִבְרֵיהּ לָא מַזְהַר לֵיהּ רַחֲמָנָא. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַבָּרַיְיתָא – כׇּל שֶׁכֵּן אַמַּתְנִיתִין. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין – אֲבָל אַבָּרַיְיתָא, רָמֵי בַּר חָמָא כְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו – פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. הִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם – גְּדוֹלִים, חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם; קְטַנִּים, פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. וְאִם אָמְרוּ גְּדוֹלִים: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁחִשֵּׁב אָבִינוּ עִמָּךְ – פְּטוּרִין. מִשּׁוּם דְּאָמְרִי: ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִין״ – פְּטוּרִים?! אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר, גְּדוֹלִים שֶׁאָמְרוּ: יוֹדְעִים אָנוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁחִשֵּׁב אָבִינוּ עִמָּךְ, וְלָא פָּשׁ לָךְ גַּבֵּיהּ וְלָא מִידֵּי – פְּטוּרִין. תַּנְיָא אִידַּךְ: הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל בָּנָיו – פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. הִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם וַאֲכָלוּם – בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, חַיָּיבִין. קְטַנִּים מִי מִיחַיְּיבִי?! לֹא יְהֵא אֶלָּא דְּאַזֵּיק אַזּוֹקֵי! אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: הִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם וַעֲדַיִין לֹא אֲכָלוּם – בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, חַיָּיבִין. אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם פָּרָה שְׁאוּלָה – מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהּ כׇּל יְמֵי שְׁאֵלָתָהּ. מֵתָה – אֵין חַיָּיבִין בְּאוֹנְסֶיהָ. כִּסְבוּרִים שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא, וּטְבָחוּהָ וַאֲכָלוּהָ – מְשַׁלְּמִין דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל. הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא – כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא, וּפְלִיגָא דְּרַב פָּפָּא. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – אֲבָל אַרֵישָׁא לָא, וְהַיְינוּ דְּרַב פָּפָּא. דְּאָמַר רַב פָּפָּא: הָיְתָה פָּרָה גְּנוּבָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת – חַיָּיב; שֶׁכְּבָר חַיָּיב בִּגְנֵיבָה, קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת. הָיְתָה פָּרָה שְׁאוּלָה לוֹ, וּטְבָחָהּ בְּשַׁבָּת – פָּטוּר; שֶׁאִיסּוּר שַׁבָּת וְאִיסּוּר גְּנֵיבָה בָּאִין כְּאֶחָד. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵילָה אֲשֶׁר גָּזָל״; מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר גָּזָל״? יַחֲזִיר כְּעֵין שֶׁגָּזַל. מִכָּאן אָמְרוּ: הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו – פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. הִנִּיחַ לִפְנֵיהֶן – בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, חַיָּיבִין. מִשּׁוּם סוֹמְכוֹס אָמְרוּ: גְּדוֹלִים חַיָּיבִין, קְטַנִּים פְּטוּרִין. בַּר חֲמוּהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה טְרַק גַּלָּא בְּאַפֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אָבִין, אָמַר: שֶׁלּוֹ הוּא תּוֹבֵעַ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מַיְיתִינָא סָהֲדִי דְּאַחְזַקִי בֵּיהּ בְּחַיֵּי דַּאֲבוּהּ! אֲמַר לֵיהּ: וְכִי מְקַבְּלִין עֵדִיםלפני יאוש - דשינוי רשות בלא יאוש לא קני וכי אין גזילה קיימת שאכלוה אחרי מות אביהן פטורין דלית ליה דרב חסדא: מאן דמתני לה - להא דרמי בר חמא אברייתא כ"ש אמתניתין דליכא טעמא אחרינא למפטריה אלא האי כל כמה דלא מחסרת לה למתניתין משמע דגזילה קיימת: מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא רמי בר חמא - משום טעמא דקרא מתני לה כרבא. ל"א איפכא גרסינן מאן דמתני לה אמתני' כ"ש אברייתא דמתניתין איכא לאוקמא בשאכלום אבל ברייתא קתני שיודעין שהן של רבית אלמא דקיימי בעין וקתני פטורים דרשות יורש כרשות לוקח ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין רמי בר חמא בשאכלום מתני לה כרבא וראשון שמעתיו ועיקר: קטנים פטורים - דלאו בני דינא נינהו ואע"פ דגזילה קיימת מיהו מחסרא גוביינא וסומכוס הוא דפטר קטנים לקמן: גדולים חייבים - ורמי בר חמא מוקי לה לפני יאוש: ואין אנו יודעין חשבונות - ושמא אבינו חישב לך דמים: משום דאין יודעים פטורים - בתמיה הואיל ויודעים שבגזילה באה לידו דברי ושמא הוא וברי עדיף: לא יהא אלא דאזיק אזוקי - נכנס לחצר דנגזל והזיקו מי מחייבי קטנים לשלם והא אנן תנן לעיל (בבא קמא דף פז.) והם שחבלו באחרים פטורים והכא כיון דאכלום מאן כפי להו לשלומי: הניח לפניהם - ועדיין לא אכלום אפילו קטנים חייבים כיון דגזילה קיימת ברשותא דמרה הוא ורבנן הוא דפליגי עליה דסומכוס ולא תקשי אברייתא דלעיל דאמר גדולים חייבין קטנים פטורים: אין חייבין באונסיה - דלא קבילו עלייהו נטירותא: בזול - כל זוזא חשבינא בארבע דנקי וכן כל היכא דתני בזול בפרק מי שמת (ב"ב דף קמו:) והיינו שני שלישי דמים וכולהו דמים לא נשלמו דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי בשרא והעור יחזירנו כמות שהוא: איכא דמתני להא - הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין: ארישא - דקאמר מתה אין חייבין באונסיה ואם הניח להן אביהן קרקעות חייבין לשלם דאשתעבוד נכסים מחיים דאבוהון דקסבר רבא חיוב אונסים משעת שאלה מוטל על השואל ופליגא דרב פפא דאמר לקמן לא רמי חיוב אונסים אשואל עד שעה שתיאנס: ואיכא דמתני לה אסיפא - טבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול ואם הניח להן אביהן קרקע משלמין פרעון שלם דהוו אינהו במקום אבוהון והואיל והן אכלוה משלמין: אבל ארישא - דמתה כדרכה לא דלא אמרינן אשתעבוד נכסים דלא רמי חיוב אונסין על השואל עד שעת אונסין והכא כי אתניסא ליתיה לשואל והני לא קבול עלייהו מידי: והיינו דרב פפא דאמר היתה פרה גנובה לו - כלומר גנב פרה מערב שבת וטבח בשבת חייב אף בתשלומין ארבעה וחמשה שהרי נתחייב בקרן קודם שיבא לידי איסור סקילה ואף על גב דקנסא לא אתי עליה עד שבת לא פטרינא ליה מקנסא משום חיוב מיתה דאמר באלו נערות (כתובות דף לד:) קנס חידוש הוא שחידשה תורה הלכך אע"ג דמקטיל משלם: היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור - מן הכל דלא אמרינן משעת שאלה מחייב ליה אקרנא וקמה ברשותיה אפילו למלאך המות אלא בשעת טביחה הוא דגזליה ואיסור שבת וגניבה באין כאחד ונפטר מן הקרן משום דקם ליה בדרבה מיניה וקנסא ליכא דהא אין כפל ולא ארבעה וחמשה אלא בגנב עצמו שגנב מבית בעלים או בשומר חנם הבא לפטור עצמו בטענת גניבה אבל שואל ונושא שכר ושוכר שאין יכולין להפטר בטענת גנב אין בהן כפל כדאמר בכמה דוכתי לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל תאמר בש"ש כו': שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה לא גרס ליה ואנן שמעינן כאן ובכתובות וכן פירש לנו רבינו שאם אין גניבה אחר שפטור מן הקרן משום דקם ליה בדרבה מיניה אין טביחה קנס נמי לא משלם ואף על גב דחידוש הוא ואין מיתה פוטרתו הכא דליכא קרן פטור דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' וכי מדלית מהכא קרנא הוו להו ג' לצאן וד' לבקר. ולא היה לי לב להבין את מושל שטעם זה אין צריך לכאן שהרי אין קנס בשואל הטובח ואפילו אמרינן כרב פפא דעד השתא קם ברשותא דמרה אפילו הכי גזלן נעשה עליה ולא גנב שאין דין גנב אלא בטוען טענת גנב והוה שומר חנם וכי גרס ליה בכתובות גרסינן ליה ובמלתא דרבא דאמר התם גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה כו' דהתם בגנב עצמו קאי וליכא למיפטריה מקנסא אלא משום האי טעמא אבל בדרב פפא ליכא למגרסא לא התם ולא הכא ואיידי דמילתא דרב פפא איתמר התם גבי מלתא דרבא איגרסא נמי אגב שטפא בדרב פפא ותשובות רב האי גאון מסייעא לי: כעין שגזל - כלומר אם גזילה קיימת יחזיר אבל אין גזילה קיימת פטור ובדידיה ליכא לאוקמה אלא בבניו: בר חמוה דרבי ירמיה - קטן הוה: טרק גלי - דלת פתוחה בבית אביו סגר ולא הניח ליכנס לפי שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק בה: דאחזקי בה בחיי דאבוה - והיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו:אע"פ שהן יודעין שהם של רבית כו' - וא"ת והיכי מדקדק מינה דכרשות לוקח דמי דאפילו לאו כרשות לוקח דמי א"ש דפטורין כיון דמדעת נתן לו ליתנהו גביה בתורת גזילה אלא בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וי"ל דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנייהו גביה בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לשם מתנה אלא בתורת רבית ומיקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין והיו חייבין להחזיר אי לאו דכרשות לוקח דמי והוי שנוי רשות: ולא פש לך גביה ולא מידי פטורין - מגו שהיו יכולין לומר החזרנו לך א"נ כגון שאין עדי גזילה אלא הודאת הבנים בלבד: קטנים והא אמר קטנים פטורי' - ל"ג דהא לאו קושיא היא דההיא דלעיל כסומכוס והך כרבנן כדפירש בקונטרס אלא ה"ג בכל הספרים ואכילת קטן מידי מששא אית ביה לא יהא אלא מזיק ותנן חש"ו פגיעתן רעה כו' וה"נ ה"מ למפרך מאכילת גדולים אמאי חייבין כי אכלו לרב חסדא לאחר יאוש ולרמי בר חמא לפני יאוש אע"ג דכי גזילה קיימת חייבין כי אכלו פטורים כדפ"ל אלא פריך טפי להדיא אקטנים וליכא לאוקמי כגון שהניח להן אביהן אחריות נכסים ולהכי א"ש הא דגדולים חייבין לשלם אבל קטנים קשה דמ"מ יש לפטור מטעם דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין דהא לא פטורים מהאי טעמא אלא לסומכוס ולא לרבנן: