בבא קמאקו:
טוען את הדף…
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא נִשְׁבַּע – כִּי אֲתוֹ עֵדִים מִיחַיַּיב, אַמְּטוּ לְהָכִי מְחַיְּיבִינַן לֵיהּ קׇרְבָּן אַשְּׁבוּעָה בָּתְרָיְיתָא, הוֹאִיל וְיָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כִּי אֲתוֹ עֵדִים פָּטוּר, מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ אָתוּ סָהֲדִי וּמַסְהֲדִי בֵּיהּ – פָּטוּר, וַאֲנַן נֵיקוּ נִיחַיְּיבֵיהּ קׇרְבָּן אַשְּׁבוּעָה הוֹאִיל וְיָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת?! הַשְׁתָּא מִיהַת לָא אוֹדִי! אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. הוֹאִיל וְגַנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל – מָה גַּנָּב, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כֶּפֶל, טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה; אַף טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. מָה לְגַנָּב – שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, תֹּאמַר בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה?! אָמְרִי: הֶיקֵּישָׁא הִיא, וְאֵין מְשִׁיבִין עַל הֶיקֵּישָׁא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הַאי ״אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב״, וְ״אִם לֹא יִמָּצֵא״ – תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב; מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמְרִי: ״גַּנָּב–הַגַּנָּב״. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: ״הֵיכָן שׁוֹרִי?״ ״נִגְנַב״. ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. וְהָא הָכָא, דְּאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה, וְקָתָנֵי: מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל; תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל – אִין, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – לָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ נְבֵילָה. וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ טְרֵיפָה! כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ בְּבֶן פְּקוּעָה! כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: בֶּן פְּקוּעָה טָעוּן שְׁחִיטָה. וְלִישַׁנֵּי לֵיהּ כְּגוֹן שֶׁעָמַד בַּדִּין, וְאָמְרוּ לוֹ: ״צֵא תֵּן לוֹ״! דְּהָא אָמַר רָבָא: ״צֵא תֵּן לוֹ״, טָבַח וּמָכַר – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּפַסְקֵיהּ לְמִילְּתֵיהּ, וְטָבַח וּמָכַר – הָוֵי גַּזְלָן, וְגַזְלָן לָא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְטָבַח וּמָכַר – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? כֹּל כַּמָּה דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא, אַכַּתִּי גַּנָּב הוּא. אָמְרִי: וְלִיטַעְמָיךְ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ בְּשׁוּתָּף שֶׁטָּבַח שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵירוֹ! אֶלָּא חֲדָא מִתְּרֵי וּתְלָתָא נָקֵט. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בַּאֲבֵידָה, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר״. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ״ – אֵין נְתִינַת קָטָן כְּלוּם. וְאֵין לִי אֶלָּא שֶׁנְּתָנוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן, וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן; נְתָנוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן וּתְבָעוֹ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם״ – עַד שֶׁתְּהֵא נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד. וְאִם אִיתָא, תֶּיהְוֵי נָמֵי כַּאֲבֵידָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ כְּשֶׁהוּא קָטָן. אֲבָל כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל מַאי, הָכִי נָמֵי דִּמְשַׁלֵּם? אִי הָכִי, אַדִּתְנָא: עַד שֶׁתְּהֵא נְתִינָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד, לִיתְנֵי: עַד שֶׁתְּהֵא אֲכִילָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד! אֲמַר לֵיהּ, תְּנִי: עַד שֶׁתְּהֵא אֲכִילָה וּתְבִיעָה שָׁוִין כְּאֶחָד. רַב אָשֵׁי אָמַר: לָא דָּמֵי; אֲבֵידָה – קָא אָתְיָא מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת, וְהָא – לָא אָתְיָא מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת. וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בְּמִקְצָת וְיוֹדֶה בְּמִקְצָת. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי הוּא זֶה״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף – דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף:אי אמרת בשלמא אי אתו עדים - אחר שבועה קמייתא מחייב לשלומי קרנא אשתכח דאכתי ממונא הוא גביה ואמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה אשבועה שניה דמשום דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה דהואיל ויכול לחזור ולהודות בין זו לזו נמצא דכל אחת שבועת כפירה בפני עצמה היא: השתא מיהת הא לא אודי - בין זו לזו ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא ולאו ממונא הוא גביה שהרי אין יכול להוציאו בעדים: טוען טענת גנב - אינו משלם כפל עד שישבע ואחר כך יבאו עדים כדילפינן במרובה: היקישא הוא - דאיתקש גנב וטוען טענת גנב דסמיכי קראי אהדדי אם ימצא הגנב הרי גנב ואם לא ימצא הגנב כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו היינו טוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבו: אלא למאן דאמר - בפרק מרובה (בבא קמא דף סג:): תרוייהו בטוען טענת גנב - דגנב עצמו נפקא לן מאם המצא בידו דכתיב בפרשה אחריתי היכי איתקוש: גנב הגנב - מרבוייא דה"א דאתרבאי בטוען טענת גנב [ילפינן לה כל דיני גניבה לרבות] תשלומי [כפל] וד' וה': משלם תשלומי כפל - דטוען טענת גנב: ולישני ליה כגון שאכלו טריפה - דאיכא ר"ש דפטר בהשוחט ונמצאת טריפה מתשלומי ד' וה' לעיל (בבא קמא דף ע.) ומשני רבי יוחנן כר"מ ס"ל דאמר שחיטה שאינה ראויה לאכילה הואיל ונשחטה כהלכתה שמה שחיטה: ולישני ליה בגונב בן פקועה - שנמצא במעי אמו ופקעה לאחר שחיטה והוציאוהו דאיכא למאן דמכשר ליה בלא שחיטה בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד:) דתנן ר"ש שזורי אומר אפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו: כר"מ - בשחיטת חולין דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו': ולישני ליה כגון שעמד בדין - קודם לכן ואמר נגנב ונשבע ובאו עדים שגנבו הוא עצמו וחייבוהו ב"ד ואמרו צא תן לו קרן וכפל ואח"כ שחטו ואכלו (וחזר ונשבע עליו) דמשלם כפל אשבועה קמייתא ופטור מטביחה כדרבא כו': בשותף שטבח - שותפין שגנבו וטבחו האחד שלא מדעת חבירו אמרינן בפרק מרובה (בבא קמא דף עח:) שפטור מד' וה' דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והכא לא קרינא וטבחו כולו בחיובא דעל החצי של חבירו הוה טובח ומוכר אחר הגנב דפטור אבל לדעת חבירו משלמין שניהם דשלוחו הוא ואמרינן תחת לרבות את השליח: על כל אבדה - וגו' ישלם שנים: אין נתינת קטן כלום - דכתיב איש פרט לקטן דאין נשבעין על טענת נתינתו ואין באין לידי כפל על ידו דהכא כפל כתיב: אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן - דאיכא למימר דהאי איש אהשתא קאי וה"ק כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת טענה פרט לנתינת מי שהוא עדיין קטן אבל אי הוי עכשיו איש לא ממעט ליה: נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין - דפטור: ת"ל יבא דבר שניהם - איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי דבתרוייהו בעינן איש: תהוי נמי כאבידה - דליכא נתינה והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל וכי תבעו כשהוא גדול ליחייביה להאיך שבועה וכפילא אע"ג דנתינה ליכא: שאכלו - בעל הבית לפקדון בעוד שהמפקיד קטן דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם אבל אבידה מכי מטא לידיה דהאי איחייב ליה שהרי יש לה בעלים בני טענתא: הכי נמי דמשלם - דמשהגדיל קטן ונעשה בר טענה נתחייב זה לבא עמו לדין ואע"ג דנתינה לא הואי: דאמר קרא כי הוא זה - היינו הודה במקצת ובפרשת טוען טענת גנב כתיב:ולישני ליה כגון שעמד בדין ואמרו ליה צא תן לו. והשתא צריך להוסיף על הברייתא ולפרש הכי היכן שורי א"ל נגנב משביעך אני ואמר אמן ואח"כ באו עדים ואמרו שיש בידו ועמד בדין וא"ל צא ותן לו ואח"כ טבחו והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל ואף ע"ג דהשתא צריך להוסיף על הברייתא ולפרש בדוחק ניחא ליה לגמרא לאוקמי הכי מלאוקמי כשאכלו נבלה שזה נראה לו דוחק יותר: אבל אכלו כשהוא גדול מאי הכי נמי דמשלם כו' - משמע אם נשבע ובאו עדים שאכלו משלם תשלומי כפל ותימה אמאי בעי שבועה מעיקרא כשאמר נגנב יהא נאמן במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כשהייתי קטן יהא נמי נאמן לומר נגנב בלא שבועה וי"ל דהכא מיירי שטוען זה הקטן כשהגדיל נתתי לך פקדון כשהייתי קטן ויודע אני שיש בידך עכשיו דהשתא לא שייך למימר מגו דהאכלתיו כשהיה קטן דא"כ הוה כפר במה שאמר ליה עדיין ישנה בידך ואין זה מגו כדאמר לקמן דאין מעיז פניו לומר להד"ם: הא לא אתי מכח בן דעת - ואליבא דרב אשי דאמר אין יכול להשביע כלל כל מה שהפקידו בקטנותו אפילו הפקדון בעין אבל לשינויא קמא יכול להשביעו כשהוא בעין: