בבא קמא פה:

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 85b · Chapter 8: HaChovel

לְרַבּוֹת שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְאוֹנֶס כְּרָצוֹן! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״פֶּצַע בְּפָצַע״; מַאי ״פֶּצַע תַּחַת פָּצַע״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – לִיתֵּן רְפוּאָה בִּמְקוֹם נֶזֶק. הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ – מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא ״וְרוֹפֵא יְרַפֵּא״! שְׁמַע מִינַּהּ, לִיתֵּן רְפוּאָה בִּמְקוֹם נֶזֶק. וְאַכַּתִּי מִבְּעֵי לֵיהּ לִכְדַאֲמַרַן, לְמִיתְנֵי בֵּיהּ קְרָא בְּרִיפּוּי! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא אוֹ ״רַפֹּא רַפֹּא״ אוֹ ״יְרַפֵּא יְרַפֵּא״, מַאי ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״? שְׁמַע מִינַּהּ לִיתֵּן רְפוּאָה בִּמְקוֹם נֶזֶק. מִכְלָל דְּמַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם נֶזֶק. שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם נֶזֶק הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ? צַעַר – כִּדְקָתָנֵי: צַעַר – כְּווֹאוֹ בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר, וַאֲפִילּוּ עַל צִפּוֹרְנוֹ מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה. רִיפּוּי – דַּהֲוָה כָּאֵיב לֵיהּ מִידֵּי, וּסְלֵיק וְאַיְיתִי לֵיהּ סַמָּא חֲרִיפָא, וְאַחְוְורֵיהּ לְבִישְׂרֵיהּ; דִּצְרִיךְ לְאוֹתֹבֵי לֵיהּ סַמָּא לְאַנְקוֹטֵיהּ גַּוְונָא דְּבִישְׂרֵיהּ. שֶׁבֶת – דְּהַדְּקֵיהּ בְּאִינְדְּרוֹנָא, וּבַטְּלֵיהּ. בּוֹשֶׁת – דְּרַק לֵיהּ בְּאַפֵּיהּ. שֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין. וְאִם תֹּאמַר: לָקְתָה מִדַּת הַדִּין; דְּכִי מִיתְּפַח הַאי גַּבְרָא, לָאו אַגְרָא דְּשׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין הוּא שָׁקֵיל, אֶלָּא דָּלֵי דַּוְולָא וְשָׁקֵיל אַגְרָא; אִי נָמֵי אָזֵיל בִּשְׁלִיח[וּתָא] וְשָׁקֵיל אַגְרָא! מִדַּת הַדִּין לֹא לָקְתָה, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. אָמַר רָבָא: קִטַּע אֶת יָדוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ, וְשֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין. שִׁיבֵּר אֶת רַגְלוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי רַגְלוֹ, וְשֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר אֶת הַפֶּתַח. סִימֵּא אֶת עֵינוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵינוֹ, וְשֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַטְחִינוֹ בְּרֵיחַיִם. חֵירְשׁוֹ – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כוּלּוֹ. בָּעֵי רָבָא: קִטַּע אֶת יָדוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ, שִׁיבֵּר אֶת רַגְלוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ, סִימֵּא אֶת עֵינוֹ וְלֹא אֲמָדוּהוּ – וּלְבַסּוֹף חֵירְשׁוֹ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּלָא אֲמָדוּהוּ – בְּחַד אוּמְדָּנָא סַגִּי לֵיהּ, וְיָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי? אוֹ דִלְמָא, חֲדָא חֲדָא אָמְדִינַן וְיָהֲבִינַן לֵיהּ – נָפְקָא מִינֵּיהּ דְּבָעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ צַעַר וּבוֹשֶׁת דְּכֹל חֲדָא וַחֲדָא; נְהִי דְּנֶזֶק וְרִיפּוּי וְשֶׁבֶת דְּכֹל חֲדָא וַחֲדָא לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ – דְּכֵיוָן דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ, כְּמַאן דְּקַטְלֵיהּ דָּמֵי, וְהָא יְהַיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ; צַעַר וּבוֹשֶׁת מִיהַת דְּכֹל חֲדָא וַחֲדָא יָהֵיב, דְּהָא הֲוָה לֵיהּ צַעַר וּבוֹשֶׁת? וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּלֹא אֲמָדוּהוּ, קָא יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כּוּלֵּיהּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי; אֲמָדוּהוּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דַּאֲמָדוּהוּ – חֲדָא חֲדָא בָּעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא שַׁלֵּים – יָהֵיב לֵיהּ דְּמֵי כוּלֵּיהּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַבָּה: שֶׁבֶת הַפּוֹחַתְתּוֹ בְּדָמִים, מַהוּ? הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה יָדוֹ, וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר; מַאי? כֵּיוָן דְּסוֹפָהּ לַחֲזוֹר – לָא יָהֵיב לֵיהּ וְלָא מִידֵּי; אוֹ דִלְמָא, הַשְׁתָּא מִיהַת אַפְחֲתֵיהּ? תָּא שְׁמַע: הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים –

לרבות שוגג כמזיד - בפ' שני (דף כו:): דהוה כאיב ליה מידי וסליק - שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא: ואחווריה לבשריה - הפכו למראה צרעת: דהדקיה - סגרו במסגר: לקתה מדת הדין - כלומר לא שלם לו כל צרכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע (רגלו) לא אגרא דשומר קישואין שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא יתירא ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת: א"נ - כי נקטעה (ידו): אזיל בשליחותא ושקיל אגרא - יתירא ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין: מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו כו' - ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות: קיטע ידו - עדיין הוא ראוי לשומר קישואין הלכך שבת כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין: קיטע את ידו ולא אמדוהו - בית דין ולא אמרו למזיק תן לו כך וכך ריפוי כך וכך שבת צער ובושת ואחרי כן שיבר את רגלו קודם שיתרפא: שיבר את רגלו - ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגנה: חדא חדא אמדינן - ואע"ג דבנזק לא נפקא לן מינה מידי דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו הלכך בין אומד כולה בין אומד כל אחד בפני עצמו מדה אחת היא: נפקא מינה למיתב ליה צער ובשת דכל אחד - אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתים ושבת לא שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו: שבת הפוחתתו מדמים - הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו וסופו להיות שלם כבתחילה ואין כאן אלא שבת אבל פוחתו עכשיו בדמים שאם היה בא לימכר עכשיו היו דמיו פוחתין: מהו - מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא: צמתה - דשטריר"ט בלע"ז לשון צומת הגידין מקום שהגידין צומתין (חולין דף עו.): כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה - דמי ידו: ולא עשה בהן חבורה - דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פד:):

רואין אותו כאילו שומר קישואין. שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שומר קישואין לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמרא שבת כשומר הפתח אבל קישואין אין יכול לשמור א"נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין הוא ראוי לכל זה שהיה ראוי בתחילה ובתוספתא (פ"ט) נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חיגר שומר קישואין משמע דחיגר יכול לשמור ונראה דאם היה מלמד תינוקות לא נאמר כאילו הוא שומר קישואין ובשיבר רגלו אם היה עושה מעשה מחט או נוקב מרגליות לא נאמר כאילו הוא שומר הפתח דאם כן לקתה מדת הדין אלא הכא בסתם בני אדם שאין בעלי אומנות: דכי מתפח האי גברא - כלומר . בתחילה כשהיה בריא: חרשו נותן לו דמי כולו - ע"כ לא מיירי באותו שקיטע את ידו ושיבר את רגלו וסימא עינו אלא אפילו באדם שלם דומיא דסימא עינו דלא איירי באותו שקיטע ידו ושיבר רגלו דהא בשיבר רגלו אין נותן אלא כשומר הפתח שהוא פחות מטחינת הריחים ותימה דמשמע הכא דחרש לא שוי מידי מדנותן לו דמי כולו ובפ"ק דערכין (דף ב. ושם) תנן חש"ו נידרין ונערכין ואור"ת דיש לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים ולר"י נראה דהכא באדם שאין בר אומנות כדפי' לעיל וכן משמע מדנקט דלי דוולא ואזיל בשליחות הלכך כשנתחרש אין שוה כלום והתם מיירי כשיש לו אומנות: נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהיב ליה - תימה בשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו אלא ריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ונראה דגרס ריפוי בהדי צער ובושת ולא (הכא) בהדי נזק ושבת אך אכתי קשה דמאי קמיבעיא ליה דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת דכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ"ש מקיטע ידו שאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ריפוי צער ובושת ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת מיהו מהא דתנן לקמן (בבא קמא דף פז.) החובל בחרש חייב אין לדקדק דמצ"ל דהתם בחרש בידי שמים כדברי ר"ת או הוא בר אומנות ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק ועוד תימה דפעמים מרויח במה שחרשו לבסוף כגון שהצער והריפוי היה עולה יותר מדמי כולו ונראה לר"י דפשיטא דמשלם צער ובושת וריפוי דכל חדא וחדא ומבעי ליה כגון שקיטע ידו יום ראשון ולא אמדוהו וביום שני שיבר רגלו ולא אמדוהו וביום השלישי חרשו מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל בפעם אחת ואומדין הכל ביחד או דלמא כיון שהחבלות היו בזה אחר זה אומדין לכל אחת ריפוי וצער ובושת שלה בפני עצמה ונ"מ שאין עולה כ"כ כשאומדין הכל ביחד כמו שעולה כשאומדין כל אחת בפני עצמה: שבת הפוחתתו בדמים מהו - כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו שאין בני אדם בקיאין להכיר בידו אם סופה לחזור ולא יכניסו עצמן בספק לקנותו כבריא ושולט בשתי ידיו וסבורין שלא יתרפא עוד אבל בדבר הידוע שסופו לחזור מודה אביי שאין נותן לו אלא שבת שבכל יום ויום: