בבא קמא פז:

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 87b · Chapter 8: HaChovel

אֲמַר לֵיהּ: לֹא זִכְּתָה תּוֹרָה לָאָב, אֶלָּא שֶׁבַח נְעוּרִים בִּלְבָד. אֵיתִיבֵיהּ: הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי – חַיָּיב בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ! אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַב בְּשֶׁבֶת, דְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ עַד שְׁעַת בַּגְרוּת – דַּאֲבוּהּ הָוֵי. אֵיתִיבֵיהּ: הַחוֹבֵל בִּבְנוֹ גָּדוֹל – יִתֵּן לוֹ מִיָּד, בִּבְנוֹ קָטָן – יַעֲשֶׂה לוֹ סְגוּלָּה. הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ קְטַנָּה – פָּטוּר, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ – חַיָּיבִין לִיתֵּן לְאָבִיהָ! הָכִי נָמֵי בְּשֶׁבֶת. וּבִבְנוֹ גָּדוֹל יִתֵּן לוֹ מִיָּד? וּרְמִינְהוּ: הַחוֹבֵל בְּבָנָיו וּבִבְנוֹתָיו שֶׁל אֲחֵרִים, גְּדוֹלִים – יִתֵּן לָהֶם מִיָּד, קְטַנִּים – יַעֲשֶׂה לָהֶם סְגוּלָּה. בְּבָנָיו וּבִבְנוֹתָיו שֶׁלּוֹ – פָּטוּר! אָמְרִי: לָא קַשְׁיָא; כָּאן כְּשֶׁסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּאן כְּשֶׁאֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ לְקַמַּיְיתָא – בְּשֶׁאֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ? אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הַחוֹבֵל בְּבִתּוֹ הַקְּטַנָּה – פָּטוּר; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ – חַיָּיבִין לִיתֵּן לְאָבִיהָ. לְדִידַהּ בָּעֵי לְמִיתַּב לַהּ – דְּבַעְיָא מְזוֹנֵי! וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לָעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנָךְ״; הָנֵי מִילֵּי בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי – דְּאָמַר לֵיהּ: עֲבֵיד עֲבִידְתָּא כּוּלֵּי יוֹמָא, וּלְאוּרְתָּא זִיל סְחַר וֶאֱכוֹל; אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי, דִּכְתִיב: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״ – עִמְּךָ בְּמַאֲכָל, עִמְּךָ בְּמִשְׁתֶּה – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן בִּתּוֹ?! כִּדְאָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעְדָּפָה; הָכָא נָמֵי, לָא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעְדָּפָה. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ לְבָתְרָיְיתָא – בִּסְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ? ״גְּדוֹלִים – יִתֵּן לָהֶם מִיָּד, קְטַנִּים – יַעֲשֶׂה לָהֶם סְגוּלָּה״, אַמַּאי? לַאֲבִיהֶם בָּעֵי לְמִיתַּב! אָמְרִי: כִּי קָא קָפֵיד – בְּמִידֵּי דְּקָא חָסַר, בְּמִידֵּי דַּאֲתָא מֵעָלְמָא – לָא קָפֵיד. וְהָא מְצִיאָה, דְּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לְהוּ, וְקָא קָפֵיד! אָמְרִי: רַוְוחָא דְּקָאָתֵי לְהוּ מֵעָלְמָא, וְלֵית לְהוּ צַעֲרָא דְּגוּפַיְיהוּ בְּגַוַּוהּ – קָפֵיד; אֲבָל חֲבָלָה, דְּאִית לְהוּ צַעֲרָא דְּגוּפַיְיהוּ, וּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לְהוּ – לָא קָפֵיד. וְהָא הָתָם, דְּאִית לַהּ צַעֲרָא דְּגוּפָא, וּמֵעָלְמָא קָאָתֵי לַהּ, וְקָא קָפֵיד! דְּקָתָנֵי: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא (אֲפִילּוּ) אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בָּהּ – חַיָּיבִין לִיתֵּן לְאָבִיהָ! אָמְרִי: הָתָם, דְּגַבְרָא קַפְדָנָא הוּא, דְּהָא אֵין סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ – אֲפִילּוּ בְּמִידֵּי דְּאָתֵי לְהוּ מֵעָלְמָא קָפֵיד. הָכָא, דְּלָאו גַּבְרָא קַפְדָנָא הוּא, דְּהָא סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָנוֹ; כִּי קָא קָפֵיד – בְּמִידֵּי דְּקָא חָסַר לֵיהּ, בְּמִידֵּי דְּאָתֵי לְהוּ מֵעָלְמָא – לָא קָפֵיד. מַאי ״סְגוּלָּה״? רַב חִסְדָּא אָמַר: סֵפֶר תּוֹרָה. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: דִּיקְלָא דְּאָכֵיל מִינֵּיהּ תַּמְרֵי. וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא זִכְּתָה תּוֹרָה לָאָב – אֶלָּא שֶׁבַח נְעוּרִים בִּלְבָד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ פְּצִיעָה. פְּצִיעָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר לָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ אֶלָּא חֲבָלָה –

מן השבת בזמן שהעבד שלו - ולא בעבד דאחר דנותן שבתו לרבו קתני מיהת דעבד עברי שלו פטור הואיל ומעשה ידיו שלו וה"נ כיון דבתו מעשה ידיה שלו לשקול שבת דידה וקשה לרב דאמר לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד דודאי אפי' חבלות זיכתה לו: מודה רב בשבת - דיהבינן ליה לאב: בבנו - לא זכי ליה רחמנא מידי אבל בבתו קטנה זכי ליה: אפי' למ"ד יכול הרב כו' - פלוגתא במסכת גיטין בפרק שני: סחר - סבב ואכול חזור על הפתחים. ל"א סחר סבב לפתחי העיר: דרבא בריה דרב עולא - בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מג.): להעדפה - המותר על מזונותיה: לאבוה בעי למיתבא ליה - דמאי שנא כי חבל בהו איהו דמפטר משבת משום דסמוכין על שולחנו כי חבלי בהו אחריני נמי ליתבו ליה: במידי דחסר ביה - ממונא כגון היכא דחבל בהו איהו דנימא ליה אנן זיל שלים: והרי מציאה - דתנן בשנים אוחזין (ב"מ דף יב:) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא התם גדול וסמוך על שולחנו זהו קטן:

א"ל לא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד - לסימנא בעלמא נקט האי לישנא כדפי' ואפי' פצעה בפניה דאפחתה מכספה קסבר רב דלית ליה לאב מידי וכן ר"ל לקמן ור"י פליג וס"ל דאם פצעה בפניה חבלתה של אב וא"ת והיכי פליגי רב ור"ל אר' יוחנן והא בריש נערה [שנתפתתה] (כתובות ד' מג: ושם) משמע בברייתא דחבלה דפצעה בפניה הויא לאב וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות שתצא מרשות אב שהיתה נפחתה דבר מועט אם היה רוצה למוכרה אותו דבר מועט כ"ע מודו דלאב הויא דהיינו שבח נעורים גמורים והכא נחלקו בכל הפחיתה שהיא נפחתת כל ימיה בפציעה זו אף לאחר שכלו ימי הנעורים דס"ל לרב ולר"ל דדידה הוי ור' יוחנן סבר דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותה תהא כולה לאב א"נ הכא במה שהיא נפחתת לקדושין דס"ל לרב ולר"ל דלא זכי ליה אלא קדושין ממש והתם בהפסד מעשה ידיה דלא תמצא לה קונים: כאן בסמוכין על שלחנו כו'. אור"י למ"ד בפרק קמא דב"מ (ד' יב: ושם) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים שהוא לאב לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן וקטן שאין סמוך על שלחן אביו זהו גדול אין חילוק בין חבלה שהאב חובל בו למציאה אבל חבלה שאחרים חובלין בהן הוי דידהו ואפילו בסמוכים כדמפרש לקמן דכיון דאית להו צערא דגופייהו ולא חסר לא קפיד אבל לשמואל דאמר התם קטן קטן ממש הוי מציאת קטן לאביו אפי' אין סמוך על שולחנו כדמפרש טעמא התם שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו וגדול אפי' סמוך על שלחנו מציאתו לעצמו דכיון דלא חסר לא קפיד וגם אין מריצה אצלו אבל הכא שהאב חובל אם הוא סמוך אפי' גדול הוי לאב דכיון דחסר קפיד ואם אין סמוך אפי' קטן הוי לעצמו דכיון דאית ליה צערא דגופא אין מריצה לאביו ובחבלו בהן אחרים אפי' סמוכים וקטנים הוי דידהו כיון דלא חסר וגם אין מריצין: דכתיב כי טוב לו עמך - הרר"א בהר"י היה גורס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כ״ה:מ׳) דמהאי קרא דריש ליה בספרי וכן נראה דההוא קרא בצווי כתיב אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים בעלמא כדכתיב והיה כי יאמר העבד לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך ור"י אומר דאפילו גרסי כי טוב לו עמך ניחא דמדקאמר כי טוב לו עמך ש"מ שכך צריך לעשות: והא מציאה דמעלמא קאתי וקפיד - האי פירכא לא הוי אלא למ"ד לא גדול גדול ממש אבל לשמואל איכא טעמי טובא גבי מציאה דמריצה אצל אביו דגבי חבלה לא שייך האי טעמא א"נ אפי' לשמואל בעי אמאי לא אמר בחבלה שמריצה אצל אביו ומשני כיון דאית ליה צערא דגופא לא קפיד אב וקטן נמי לא יריצנה אצלו: וקתני ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. וא"ת מאי קושיא הא אוקמא קמייתא בשבת ובתרייתא דקתני בבנותיו של אחרים קטנים יעשה להם סגולה דילמא מיירי בשאר דברים כגון נזק וצער וי"ל דמסתמא הוי דומיא דזכרים דיעשה להם סגולה דידהו מיירי אפי' בשבת שאין מעשה ידיהם לאב ועוד נוכל לפרש דהא דקתני בבניו ובבנותיו פטור היינו דוקא בשבת וסברא הוא דלית לן למפטריה משום דסמוכים על שולחנו אלא משבת ולא משאר דברים דבכל מקום מעשה ידיה לאב תחת מזונות דגבי אשה ועבד עברי וכנעני ובתו שמזכיר בכל מקום עשה עמי ואיני זנך ולפ"ז א"ש דלא מצי לאוקמא בתרייתא בשאר דברים חוץ משבת דבשאר דברים אפי' בניו ובנותיו שלו חייב וכן משמע דמטעם סמוכים על שולחנו אין לפוטרו אלא משבת דפריך לעיל אי בסמוכים גדולים יתן להם מיד וכו' לאביהן בעי למיתב משמע דמשום דאוקמא בסמוך פריך דלאבוהון בעי למיתב ומנין לו זה אי משום דמדמה ליה למציאה הא לשמואל אין מציאת גדול לאב אבל אי מיירי בשבת ניחא דסברא הוא כיון שהוא זן אותן דשבת שלהם יהיה לאב כדפרישית וסבר המקשה דאפי' לא יהיו מעשה גדולים לאב אע"פ שהוא זן אותן מ"מ היכא דאתי מעלמא כשבת סברא הוא שיהיה לאב והא דפריך והא מציאה דמשמע דאי הו"א דשבת לאב הוה ניחא ולא הוה קשה ליה ממציאה אנזק וצער וריפוי ובשת דלא הוי לאב משום דמציאה דמיא טפי למעשה ידיה כדאמר בריש מציאת האשה (כתובות דף סו. ושם) מציאתה כהעדפה שע"י הדחק דמי אך מצי למימר דהא דקאמר אי בסמוכים היינו אליבא דמ"ד לאו גדול גדול ממש ומדמי למציאה: הכא דלאו איניש דקפיד כו' - וא"ת וכיון דמן הדין שבת לאב כדקאמר דבאיניש קפדנא חייבין ליתן שבת לאב אפילו כשאינם סמוכים לפחות להעדפה ומן התורה היא של אב כדדרשינן בריש קדושין (ד' ג:) ובסוף אלו נערות (כתובות ד' מ:) ובנערה שנתפתתה (שם ד' מו:) כי ימכור אש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה א"כ מה ראו חכמים דבגברא דלא קפדן אמר בבת קטנה של אחרים יעשה לה סגולה אפילו בשבת ושמא אמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו במידי דלא חסר ביה ואתו להו מעלמא: