בבא קמאסז:
טוען את הדף…
אַף גָּזוּל דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא; לָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, וְלָא שְׁנָא אַחַר יֵאוּשׁ. רָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״קׇרְבָּנוֹ״ – וְלֹא הַגָּזוּל. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ – פְּשִׁיטָא, לְמָה לִי קְרָא? אֶלָּא לָאו לְאַחַר יֵאוּשׁ – וּשְׁמַע מִינַּהּ יֵאוּשׁ לָא קָנֵי? שְׁמַע מִינַּהּ. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר דִּגְזַל קׇרְבָּן דְּחַבְרֵיהּ! אִיבָּעֵית אֵימָא: הֲדַר בֵּיהּ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: חַד מִינַּיְיהוּ רַב פָּפָּא אַמְרַהּ. וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְכוּ׳. וְאַמַּאי? נֵילַף ״שׁוֹר״–״שׁוֹר״ מִשַּׁבָּת – מָה לְהַלָּן חַיָּה וְעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, אַף כָּאן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן! אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״שׁוֹר וָשֶׂה״ ״שׁוֹר וָשֶׂה״ שְׁנֵי פְּעָמִים – שׁוֹר וָשֶׂה אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. אָמְרִי: הֵי מְיַיתַּר? אִילֵימָא ״שׁוֹר וָשֶׂה״ דְּסֵיפָא מְיַיתַּר, דְּנִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִגְנֹב שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחְתָּיו וְאַרְבַּע צֹאן תַּחְתָּיו״; אִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי תִּשְׁעָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד! וְכִי תֵּימָא הָא כְּתִיב ״תַּחְתָּיו״ ״תַּחְתָּיו״ – חַד ״תַּחְתָּיו״ מְיַיתַּר; הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִדְרָשָׁה אַחֲרִינָא – דְּתַנְיָא: יָכוֹל גָּנַב שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה, יְשַׁלֵּם תַּחְתָּיו [חֲמִשָּׁה] נְגִידִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּחְתָּיו״ ״תַּחְתָּיו״. אֶלָּא ״שׁוֹר וָשֶׂה״ דְּרֵישָׁא מְיַיתַּר – דְּנִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״. אִי כְּתַב רַחֲמָנָא הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּגָנֵיב תְּרֵי וְטָבַח לְהוּ! ״וּטְבָחוֹ״ כְּתִיב – לְחַד. וְאֵימָא: עַד דְּגָנֵיב תַּרְוַיְיהוּ וּמְזַבֵּין לְהוּ! ״וּמְכָרוֹ״ כְּתִיב – לְחַד. וְאֵימָא: הָוֵה אָמֵינָא עַד דְּגָנֵיב תְּרֵי, וְטָבַח חַד וּמְזַבֵּין חַד! ״אוֹ מְכָרוֹ״ כְּתִיב. וְאַכַּתִּי הֲוָה אָמֵינָא עַד דְּגָנֵיב תַּרְוַיְיהוּ וְטָבַח חַד וּמְשַׁיַּיר חַד, אוֹ מְזַבֵּין חַד וּמְשַׁיַּיר חַד! אֶלָּא: ״שׁוֹר״ דְּסֵיפָא וְ״שֶׂה״ דְּרֵישָׁא מְיַיתַּר, דְּנִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחְתָּיו, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״; ״שׁוֹר״ דְּסֵיפָא וְ״שֶׂה״ דְּרֵישָׁא לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: שׁוֹר וָשֶׂה אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא. אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, אֲבָל לְאַחַר יֵאוּשׁ – קְנָאוֹ גַּנָּב רִאשׁוֹן, וְגַנָּב שֵׁנִי מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל לְגַנָּב רִאשׁוֹן. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אָמֵינָא כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתָּרֵשׁ בַּחֵטְא. אֵימַת? אִילֵּימָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ,ה"ג וכ"ת הא כתיב תחתיו תחתיו חד תחתיו מייתר כו' - וכ"ת הא כתיב תרי זימני תחתיו דמישתמעי חד אשור וחד אשה דאי תרוייהו אחד קיימי הכי איבעי ליה למיכתב ה' בקר וד' צאן ישלם תחתיו לאו מילתא היא דאיכא למימר חד תחתיו אייתר לדרשה אחרינא ואכתי תשעה משתמעי בין אשור בין אשה: נגידים - גויעים כדמתרגמינן ויגוע ואיתנגיד (בראשית נ) כלומר כחושין וקרובין למות: ה"א עד דגנב תרתי וטבח לחד ומזבין לחד - להכי אצטריך שור או שה דרישא למימר דאע"ג דחד הוא דגנב מחייב: ואימא עד דגנב תרתי - כדכתיב בסיפא תחת השור תחת השה ולהכי אצטריך שור או שה דרישא: או מכרו כתיב - דמשמע או טביחה או מכירה דהא כתיב או לחלק: שנשתרש - עשה שרשין כלומר נתחזק בחטא שקנאו ומהנו מעשיו: אילימא לפני יאוש - מכרו:אף גזול דלית ליה תקנתא - אע"ג דאמר לעיל (בבא קמא דף סה:) גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו מ"מ כמו שהוא לית ליה תקנתא: רבא אמר - מהכא קרבנו ולא הגזול רבא גרסינן ולא רבה מדקאמר חד מינייהו רב פפא אמר ולא היו טועים אלא בין רב פפא לרבא שהיה רבו ופעמים כשהיה אומר רב פפא דברים בסתם היו סבורים שדברי רבא הן אבל בין דברי רב פפא לדברי רבה לא היו יכולין לטעות ולעיל (בבא קמא דף סו:) גרס אמר ליה רבא משכבו ולא הגזול כו' אע"ג דרבה הוה בר פלוגתיה דרב יוסף ולרבה הקשה אביי צריך לומר דרבה עצמו לא השיב לו כלום אלא רבא השיב לו מדפריך הכא והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחבריה וקאמר דחד מינייהו רב פפא אמרה וכן משמע דבכל הספרים גרס לעיל אמר ליה רבא ואי רבה השיבו הל"ל אמר ליה ולא היה צריך להזכיר רבה כיון דמקשה לרבה וכן משמע בהניזקין (גיטין דף נה: ושם) דרבא אית ליה דיאוש כדי לא קני דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדש למאי נ"מ כו' ואי יאוש קני לכל הפחות משעת יאוש כבר הוא ברשותיה ובפרק בתרא (דף קיא: ושם) קאמר רבא לעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי משמע התם דאית ליה דיאוש לא קני והתם רבא דהוא בר פלוגתיה דרמי בר חמא והא דאמר רבא בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כו:) גבי מציאה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן ואע"ג דאהדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אע"ג דיאוש לא קני מ"מ כיון דהואיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן: שור ושה שני - פעמים. וא"ת ושה דכתיב ב' פעמים למה לי הא בשבת לא כתיב שה וי"ל דאי לא כתיב שה שני פעמים הוה אמינא שבא שור למעוטי שאר מילי מדין שור דלא הוו בתשלומין ה' ולוקמיה אדין שה להכי כתיב שה למעוטי לגמרי: חמשה בקר ישלם תחתיו - ומסברא הוה ידענא דחמשה בקר קיימא אשור וארבע צאן קיימי אשה: אין הגונב כו' - בגמרא (דף סט:) דריש לה מוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ולמאן דמוקי חד בגנב וחד בטוען טענת גנב א"ש אבל למאן דמוקי תרוייהו לטוען טענת גנב לא שייך כלל למדרש הכי וצריך לומר דלדידיה נפקא ליה למעוטי גנב אחר הגנב מקרא אחרינא: דתניא אמר רבי עקיבא כו' - מכל הנהו דפריך הכא לרב ה"מ למפרך לעיל לרבה ומהנהו דפריך לעיל לרבה ה"מ למפרך לרב אלא דרבה דאיירי בגזלן פריך ליה ממילי דגזלן ולרב דמיירי בגנב ניחא ליה למיפרך ממילי דגנב אע"פ שאין סברא לחלק ועוד דכמו שהוקשו בבית המדרש נקבעו בגמרא ולתרוייהו הוה מצי למפרך מההיא דגנב והקדיש דפריך מינה לקמן רבי יוחנן לריש לקיש: