Bava Kamma 6b · Talmud

שׁוֹר יוֹכִיחַ! מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. בּוֹר תּוֹכִיחַ! וְחָזַר הַדִּין. רָבִינָא אָמַר, לְאֵתוֹיֵי הָא דִּתְנַן: הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר. לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַפְקְרֵהּ, בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל – הַיְינוּ בּוֹר; מַאי שְׁנָא בּוֹר – דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי, וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – הֶזֵּיקָן מָצוּי, וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ! אִי דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ, לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ – הַיְינוּ בּוֹר! לְעוֹלָם דְּאַפְקְרִינְהוּ; וְלָא דָּמֵי לְבוֹר, מָה לְבוֹר – שֶׁכֵּן תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק; תֹּאמַר בְּהָנֵי – שֶׁאֵין תְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק. שׁוֹר יוֹכִיחַ! מָה לְשׁוֹר – שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. בּוֹר תּוֹכִיחַ! וְחָזַר הַדִּין. כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק. ״חָב הַמַּזִּיק״?! ״חַיָּיב הַמַּזִּיק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַאי תַּנָּא יְרוּשַׁלְמִי הוּא, דְּתָנֵי לִישָּׁנָא קַלִּילָא. לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״ – מֵיטַב שָׂדֵהוּ שֶׁל נִיזָּק, וּמֵיטַב כַּרְמוֹ שֶׁל נִיזָּק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּזָּקִין מִן הָעִידִּית. וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָכַל שְׁמֵינָה – מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה; אָכַל כְּחוּשָׁה – מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה?! אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָכַל עֲרוּגָה בֵּין הָעֲרוּגוֹת, וְלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אֲכַל אִי שְׁמֵינָה אֲכַל; דִּמְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה. אָמַר רָבָא: וּמָה אִילּוּ יָדְעִינַן דִּכְחוּשָׁה אֲכַל – לָא מְשַׁלֵּם אֶלָּא כְּחוּשָׁה; הַשְׁתָּא, דְּלָא יָדְעִינַן אִי כְּחוּשָׁה אֲכַל אִי שְׁמֵינָה אֲכַל, מְשַׁלֵּם שְׁמֵינָה?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עִידִּית דְּנִיזָּק – כְּזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק. וּבְהָא פְּלִיגִי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? נֶאֱמַר ״שָׂדֶה״ לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר ״שָׂדֶה״ לְמַעְלָה; מָה שָׂדֶה הָאָמוּר לְמַעְלָה – דְּנִיזָּק, אַף שָׂדֶה הָאָמוּר לְמַטָּה – דְּנִיזָּק. וְרַבִּי עֲקִיבָא, ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם״ – דְּהַאיְךְ דְּקָא מְשַׁלֵּם. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – אַהֲנִי גְּזֵרָה שָׁוָה, וְאַהְנִי קְרָא; אַהֲנִי גְּזֵרָה שָׁוָה – כִּדְקָאָמֵינָא. אַהֲנִי קְרָא – כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ לְמַזִּיק עִידִּית וְזִיבּוּרִית, וְעִידִּית לְנִיזָּק; וְזִיבּוּרִית דְּמַזִּיק לָא שַׁוְיָא כְּעִידִּית דְּנִיזָּק, דִּמְשַׁלֵּם לֵיהּ מִמֵּיטַב דִּידֵיהּ – דְּלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: תָּא אַתְּ גְּבִי מִזִּיבּוּרִית, אֶלָּא גְּבִי מִמֵּיטָב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לִגְבּוֹת לַנִּיזָּקִין מִן הָעִידִּית, וְקַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ. מַאי ״קַל וָחוֹמֶר לַהֶקְדֵּשׁ״? אִילֵּימָא דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶקְדֵּשׁ, ״שׁוֹר רֵעֵהוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ! אֶלָּא לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי מָנֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת״, דְּאָתֵי גִּזְבָּר וְשָׁקֵיל מֵעִידִּית. לֹא יְהֵא אֶלָּא בַּעַל חוֹב,

שור יוכיח - שברשות ב"ד הוא מהלך ברה"ר שהרי כל אדם יש לו רשות בכך ואם הזיק חייב אף אני אביא כו' והיינו הצד השוה דמתני': נתנו לו זמן - ב"ד: מאי שנא בור שכן הזיקו מצוי - שדרך שנופלין שם בהמות ואי קשיא הא מילתא דאמרן לעיל דרגל הזיקה מצוי ולא בור לאו פירכא היא דבור הזיקו מצוי אבל אינו מצוי כ"כ כי רגל שכל שעה היא מהלכת: תחילת - בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה לנזק: מיטב שדהו של ניזק - שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה וכמה תהא יפה בלא פירות ונותן לו: לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית - של מזיק דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא ואם מזיק בא ליתן לו קרקע בדמי נזקו נותן לו מיטב שדותיו שוה אותן דמים: וקל וחומר להקדש - מפרש לקמן: וקפריך ורבי ישמעאל אכל ערוגה שמינה - ודאי דין הוא דלשלם שמינה: אכל כחושה - מי משלם שמינה בתמיה: בין הערוגות - ויש שם ערוגות שמינות וטעונות פירות הרבה וכחושות וטעונות מעט ולא ידעינן הך ערוגה הנאכלת מהי ניהו: השתא משום דלא ידעינן משלם שמינה - בתמיה הא ניזק הוא מוציא מחבירו ועליו הראיה: ה"ג אלא אמר רב אחא בר יעקב - מודה רבי ישמעאל דלא משלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא ובהא פליג כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן דהא דכתיב בקרא שישלם לו בדמי נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק קאי ומשלם ליה מזיק דמי נזקו קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו שהרי הוא כמיטב שדהו של ניזק: ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן - למיטב דקרא דיהיב ליה מעידית דידיה: נאמרה שדה למטה - מיטב שדהו ישלם: ונאמרה שדה למעלה - ובער בשדה אחר: אף שדה האמור למטה של ניזק - והכי קאמר קרא שאם יש למזיק קרקע הדומה לעידית דניזק ישלם לו הימנה שיעור דמי נזקו: מיטב שדהו של האיך דקא משלם - דהיינו שדה של מזיק ולא אתי גזרה שוה ועקר ליה לקרא: ואהני קרא - דמשמע מיטב דהאיך דקא משלם: משלם ליה ממיטב דידיה - הואיל וזבורית שלו לא הויא כעידית דניזק: שור רעהו אמר רחמנא ולא שור דהקדש - דאם נגח שור של הקדש פטור והוא הדין לכל שאר נזקין שאם מזיק את ההקדש פטור לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי וליכא למימר ק"ו להקדש ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית או המקדיש פודהו לאלתר או מוכרין אותו לאלתר לאחר וכשיוצא ביובל לכהנים הוי דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״א) והיה השדה בצאתו ביובל וגו' דלכהנים הוי ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי:

(שייך לע"ב) ה"ג הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם וכן כתוב בספרים של רש"י וכן בספר רב אלפס וכן עיקר אבל אותם דכתוב בהו חייב לשלם לא נהירא דכיון דבשלא הזהירו חייב לא יתכן להקל עליו לפוטרו ממה שמזהירין אותו לקוץ ולסתור: אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור - וא"ת והא משמע לקמן בהמניח (בבא קמא ד' כט.) דלכ"ע המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור והאי נמי אונס הוא דבבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום וי"ל כיון שהזהירו לקוץ ולסתור שלא יזיקו ועבר הזמן הוי פושע והוי כמפקיר. נכסיו לאחר נפילת פשיעה: היינו בור - לכאורה נראה דמיירי כשהזיקו כותל ואילן בשעת נפילה גופה ואפ"ה מדמה ליה לבור מדלא קאמר הכא אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור מלשלם הלא כיון שנפלו מיד היה לו לסלקן ועוד דא"כ לא הוה ליה למיתני לקוץ ולסתור אלא נתנו לו זמן לפנותו ולסלקו כיון דבהיזק דלאחר נפילה איירי אע"ג דבור אין הולך להזיק ואלו הולכים ומזיקין יש לנו ללמדם מבור דעדיף היזק דידהו שהולכים ומזיקין מבור שאינו הולך ומזיק אלא מזיק במקומו ונראה דבהיזק דלאחר נפילה נמי מצי איירי ופטור מלשלם וכגון שלא נודע לבעליו שנפלו או ידעו ולא יכלו לסלקו כל כך מהר והא דלא קתני נתנו לו זמן לסלקו ולפנותו משום דבהיזק נפילה גופה נמי מיירי ונתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר והשתא אתי שפיר דמדמה ליה לבור טפי מלאש ואף על גב דבשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו ומבור חלוק במה שאין תחילת עשייתן לנזק אלא לכך דימה אותו לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור: חב חייב מיבעי ליה - בשאר דוכתין לא דייק הכי כגון אין חבין לאדם אלא בפניו ותופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהתם לא שייך לשון חיוב אלא לשון חובה: ורבי ישמעאל אכל שמינה - פירוש בשלמא אכל שמינה משלם שמינה אלא אכל כחושה אמאי משלם שמינה אי נמי ה"פ כיון דבשמינה אין משלם אלא שמינה כמו שהזיק ולא קנסינן ליה לשלם יותר ממה שהזיק א"כ כשאכל כחושה נמי לא לקנסיה לשלם יותר ממה שהזיק לשלם שמינה וא"ת אמאי טעי טפי בדברי ר' ישמעאל לומר שאם אכל כחושה משלם שמינה יותר מדברי ר' עקיבא דלמא רבי עקיבא קאמר נמי שאם אכל ערוגה כחושה משלם ערוגה שמינה שבשדותיו וי"ל לפיכך טעה בדברי רבי ישמעאל טפי משום דקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית משמע ששמע מר' ישמעאל שבא הכתוב לחייב יותר ממה שהזיק כגון דאם אכל כחושה משלם שמינה: כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק - ואיפכא לא מצי למימר דכ"ע מודו דאין משלם אלא עידית שיש לו ואין צריך לקנות כדאמרינן לקמן (בבא קמא ד' ז:) אין לו אלא זיבורית כולם גובין מן הזיבורית ומיהו אי בשל עולם הן שמין המ"ל כגון דזיבורית דמזיק כעידית דעלמא דלר' עקיבא גובין מן הזיבורית ולר' ישמעאל יהיב ליה מעידית דניזק ואפילו למ"ד בשלו הן שמין המ"ל דלית ליה למזיק כעידית דניזק דלמ"ד כסף או מיטב ישלם כסף לרבי ישמעאל ולר' עקיבא לא ישלם אלא ממיטב שלו: שור רעהו כו' - תימה ולוקמה בשן ורגל שהזיק את ההקדש דהתם לא כתיב רעהו ומקרן ליכא למילף דאינה מועדת מתחילתה ובגזרה שוה דתחת נתינה ישלם כסף נמי לא ילפינן דלא נתקבלה אלא לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי ליפטרו כולהו מטמון וברה"ר וכלים ופסולי המוקדשין וי"ל דכולהו נזקין פטורין בהקדש כדמוכח בירושלמי בריש הניזקין דקאמר התם במה אנן קיימין אי בהכשר נזקין הא תנינא שור רעהו ולא שור של הקדש ואי בנזקי גופו הא תני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית משמע דלא משכחת נזקין בהקדש לא בשן ולא ברגל ולא באדם המזיק אלא באומר הרי עלי מנה. וכן משמע במתני' דתנא (לקמן בבא קמא דף ט:) נכסים שאין בהם מעילה ואכולהו אבות קאי ואפילו אנזקין דאדם למאן דאמר מבעה זה אדם והא דאמר שמואל בהשואל (ב"מ ד' צט:) כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומש ומשמע הא קרן חייב היינו מדרבנן ונראה דשאר נזקין דפטירי בהקדש גמירי מקרן ומאדם ומבור דפטר בו פסולי המוקדשים וכ"ש הקדש וא"ת היכי ילפינן שן מכולהו מה לשן שיש הנאה להזיקה וי"ל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שילוח בעירה וא"ת רעהו דכתב רחמנא למה לי הא מוכי יאכל נפקא כדאי' במסכת מעילה (דף יט.) מקיש רחמנא הקדש לתרומה מה תרומה כתיב כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מילי דאכילה ומזיק ליה פטור ולאו דוקא מידי דאכילה כדאיתא התם וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש לא הוה דרשינן מכי יאכל פרט למזיק אלא למעט חומש לחודיה ואע"ג דכי יאכל בתרומה כתיב ושם חייב מזיק קרן דממון דכהן הוא מ"מ מהאי קרא דכי יאכל לא נפיק אלא מקרא אחרינא דהוי כגוזל חבירו ומזיקו ומיהו למ"ד (לקמן בבא קמא כו.) דאיכא כופר ברגל לא אתיא מכל הני דמה לקרן ואדם ובור דלא משלם כופר בפעם ראשונה ולרבי טרפון דאית ליה (שם) כופר שלם בתם ניחא:

בבא קמא ו:

Navigate the library