בבא קמאכז:
טוען את הדף…
קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין הוֹלְכִין בְּמָמוֹן אַחַר הָרוֹב. וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ – פָּטוּר. אַמַּאי פָּטוּר? אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי וּמֵיזַל! אָמְרִי דְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: בִּמְמַלֵּא רְשׁוּת הָרַבִּים כּוּלָּהּ חָבִיּוֹת. שְׁמוּאֵל אָמַר: בַּאֲפֵילָה שָׁנוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא דַּיְקָא מַתְנִיתִין אֶלָּא אוֹ כִּשְׁמוּאֵל, אוֹ כְּרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאִי כְּרַב, מַאי אִרְיָא נִתְקַל? אֲפִילּוּ שָׁבַר נָמֵי! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ שָׁבַר; וְהַאי דְּקָתָנֵי ״נִתְקַל״ – אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: ״וְאִם הוּזַּק בָּהּ – בַּעַל חָבִית חַיָּיב בְּנִזְקוֹ״, דְּדַוְקָא נִתְקַל, אֲבָל שָׁבַר – לָא, מַאי טַעְמָא? הוּא דְּאַזֵּיק אַנַּפְשֵׁיהּ; קָתָנֵי רֵישָׁא ״נִתְקַל״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עוּלָּא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּרָכִים. הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וְחַיֵּיב שְׁמוּאֵל. בְּפוּמְבְּדִיתָא, וְחַיֵּיב רָבָא. בִּשְׁלָמָא שְׁמוּאֵל – כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. אֶלָּא רָבָא – לֵימָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: קַרְנָא דְּעַצְרָא הָוֵי, דְּכֵיוָן דְּבִרְשׁוּת קָעָבְדִי – אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי וּמֵיזַל. שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן, הֲרֵי אָמְרוּ: לִרְכוּבָּה – שָׁלֹשׁ, וְלִבְעִיטָה – חָמֵשׁ, וְלִסְנוֹקֶרֶת – שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. לְפַנְדָּא דְמָרָא וּלְקוֹפִינָא דְּמָרָא, מַאי? שְׁלַח לֵיהּ: חִסְדָּא חִסְדָּא, קְנָסָא קָא מַגְבֵּית בְּבָבֶל? אֵימָא לִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה. שְׁלַח לֵיהּ: דְּהָהוּא גַּרְגּוּתָא דְּבֵי תְרֵי, דְּכׇל יוֹמָא הֲוָה דָּלֵי חַד מִנַּיְיהוּ. אֲתָא חַד, קָא דָלֵי בְּיוֹמָא דְּלָא דִּילֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: יוֹמָא דִּידִי הוּא! לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ. שְׁקַל פַּנְדָּא דְּמָרָא, מַחְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מְאָה פַּנְדֵי בְּפַנְדָּא לִמְחֲיֵיהּ! אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ; בִּמְקוֹם פְּסֵידָא – עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. דְּאִתְּמַר, רַב יְהוּדָה אָמַר: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. רַב נַחְמָן אָמַר: עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. הֵיכָא דְּאִיכָּא פְּסֵידָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דְּעָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ. כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא; רַב יְהוּדָה אָמַר: לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, דְּכֵיוָן דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא – לֵיזִיל קַמֵּיהּ דַּיָּינָא. רַב נַחְמָן אָמַר: עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, דְּכֵיוָן דִּבְדִין עָבֵיד – לָא טָרַח. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא, בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: אַל תִּיכָּנֵס לַחֲצַר חֲבֵרְךָ לִיטּוֹל אֶת שֶׁלְּךָ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, שֶׁמָּא תֵּרָאֶה עָלָיו כְּגַנָּב. אֶלָּא שְׁבוֹר אֶת שִׁינָּיו, וֶאֱמוֹר לוֹ: שֶׁלִּי אֲנִי נוֹטֵל. אֲמַר לֵיהּ:אין הולכין בממון אחר הרוב - היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון (בבא קמא מו, א) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר רובא זיל ולחרישה קנאו והוי טעות אלא אמר המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך: בקרן זוית - כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה: אלא אי כשמואל אי כר' יוחנן - שהמניח לא פשע הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון חייב: דוקא נתקל אבל שבר - ברצון ואח"כ הוזק בחרסיו פטור בעל החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה: תנא רישא - נמי נתקל: לפי שאין דרך בני אדם כו' - אמתני' מהדר דלא תימא באפילה או בקרן זוית אלא אפי' באורה פטור הנתקל ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים: וחייב שמואל - את הנתקל לשלם: בשלמא שמואל כשמעתיה - דמוקי למתניתין באפילה הא באורה חייב: קרנא דעצרי - קרן זוית הסמוכה לבית הבד: דהואיל וברשות קעבדי - שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו: הרי אמרו לרכובה שלש - מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד: לבעיטה - ברגל: לסנוקרת - אוכף של חמור שהכה בו את חבירו: שלש עשרה - סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים: לפנדא דמרא - בית יד של פושיי"ר: קופינא - הברזל עצמו אצל הנקב: בשת - קנס הוא: גופא דעובדא - דפנדא וקופינא: גרגותא - בור מים מכונסין להשקות שדות: מאה פנדי - ק' הכאות היה לו להכותו שהרי גזלו מימיו: בפנדא - היינו בית יד: לא עביד איניש דינא לנפשיה - ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין: במקום דאיכא פסידא - אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה: אל תיכנס לחצר חבירך - בגניבה ובסתר שלא תראה עליו כגנב: אלא שבור את שיניו - כלומר קח בחזקה וקשיא לרב יהודה:קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב - - תימה, מה טעם אין הולכין ליתי בקל וחומר מדיני נפשות, כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (סנהדרין ג, ב) "[ מייתי לה] ור' יאשיה [מייתי ליה] בק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא, דיני ממונות לא כ"ש?" ואפילו רובא דליתיה קמן, אזלינן בדיני נפשות בתר רובא. כדאמר בריש סורר ומורה (סנהדרין סט, א). וי"ל דהתם גבי דיינים שאני, דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו, וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה, דהא ב"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא: ה"ג אמאי פטור איבעי ליה לעיוני - - אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (בבא קמא דף כג. ד"ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל בבא קמא כ. כד:) דגבי אדם לא אמר הכי והא דאמר (לעיל בבא קמא דף כב.) הניח חנוני נרו מבחוץ בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני וי"ל דדוקא במקום הליכתו אמרינן איבעי ליה לעיוני וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עילאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה (לקמן בבא קמא דף נב:) דשור פקח ביום פטור וליכא למימר בממלא רה"ר שאינה יכולה לעבור אלא דרך עליה דא"כ לבעוטי נמי אית לה רשותא: ושמואל אמר באפילה שנו - - והא דפליגי לקמן (בבא קמא דף כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע"ג דלעיל (בבא קמא דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן וכן בהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב"מ דף פב: ושם ד"ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא"א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע"ג דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן בבא קמא דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אע"ג דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן בבא קמא דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב"מ פב: ד"ה וסבר וב"ב צג: ד"ה חייב]: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים - - והא דתני (לקמן בבא קמא דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם: הרי אמרו לרכובה שלשה - - י"מ דלעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש ולר"י נראה דהיינו לגדול שבישראל דומיא דההיא דתנן בהחובל (לקמן בבא קמא דף צ) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה (לקמן בבא קמא ד' צא.) לגדול שבישראל: קנסא קמגבית בבבל - - לאו קנסא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל (לקמן בבא קמא ד' פד:) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו: אלא שבור את שיניו - - דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות: