בבא קמא פא:

פרק ז׳ · מרובה

Bava Kamma 81b · Chapter 7: Merubbeh

וְלֹא מִמְּקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הַחַמָּה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ״. וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא תְּחִילָּה – בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ. וּמְחַכִּין בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה – אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הִתְנוּ שְׁבָטִים זֶה עִם זֶה שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קְלִיעָה וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה, אֲבָל צָד הוּא בִּרְשָׁתוֹת וּבְמִכְמָרוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא – בְּחֶלְקוֹ שֶׁל נַפְתָּלִי הָיְתָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנָּטַל מְלֹא חֶבֶל חֵרֶם בִּדְרוֹמָהּ, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה״. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תְּלוּשִׁין שֶׁבֶּהָרִים – בְּחֶזְקַת כׇּל הַשְּׁבָטִים הֵן עוֹמְדִים, וּמְחוּבָּרִים – בְּחֶזְקַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט. וְאֵין לְךָ כׇּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לוֹ בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבָעֵמֶק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמוֹרִי וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו; בָּעֲרָבָה, בָהָר, בַּשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם וְגוֹ׳. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּכְּנַעֲנִים וּבַפְּרִיזִּים וּבָאֱמוֹרִיִּים שֶׁלִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל כׇּל שְׁכֵנָיו״ – אַלְמָא שְׁכֵנָיו הָכִי הָווּ. וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה שֶׁהִיא מְלֵאָה כַּרְכּוֹם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ צְרוֹר. אָמַר רַב חִסְדָּא: וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מָר זוּטְרָא חֲסִידָא שָׁקֵיל וּמַהְדַּר, וַאֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ (לִמְחַר): זִיל שִׁירְקֵיהּ. וּמְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהַאי דִּידַן – אֲפִילּוּ טַל קָשֵׁי לֵהּ. וּמְסַלְּקִין לְצִידֵּי הַדְּרָכִים, מִפְּנֵי יְתֵידוֹת הַדְּרָכִים. שְׁמוּאֵל וְרַב יְהוּדָה הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, הֲוָה מִסְתַּלַּק שְׁמוּאֵל לְצִידֵּי הַדְּרָכִים. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה: תְּנָאִין שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ, אֲפִילּוּ בְּבָבֶל?! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, אֲפִילּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. רַבִּי וְרַבִּי חִיָּיא הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, אִסְתַּלַּקוּ לְצִידֵּי הַדְּרָכִים. הֲוָה קָא מְפַסַּיע וְאָזֵיל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן (קְנוֹסָא) [נְקוֹסָא] קַמַּיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי חִיָּיא: מִי הוּא זֶה שֶׁמַּרְאֶה גְּדוּלָּה בְּפָנֵינוּ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: שֶׁמָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן (קְנוֹסָא) [נְקוֹסָא] תַּלְמִידִי הוּא, וְכׇל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. כִּי מְטוֹ לְגַבֵּיהּ, חַזְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו יְהוּדָה בֶּן (קְנוֹסָא) [נְקוֹסָא] אַתְּ, גְּזַרְתִּינְהוּ לְשָׁקָךְ בְּגִיזְרָא דְפַרְזְלָא. הַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חֲבֵירוֹ תּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד, עַד שֶׁמַּעֲלֵהוּ לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ. וְכֵן הוּא שֶׁתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים, מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד עַד שֶׁיַּעֲלֶה לָעִיר אוֹ לַדֶּרֶךְ. מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא, חֲבֵירוֹ הוּא דְּיָדַע לְהֵיכָא מְסַלֵּק – דְּנִיפְסוֹג; אֲבָל הוּא, דְּלָא יֵדַע לְהֵיכָא קָא סָלֵיק – לָא נִיפְסוֹג, נַהְדְּרֵיהּ (נֶהְדַּר) [מִהְדָּר] בֵּי מִיצְרֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. הָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, דְּתַנְיָא: הֲשָׁבַת גּוּפוֹ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַהֲשֵׁבוֹתוֹ״! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא דְּקָאֵי בֵּי מִיצְרֵי, אֲתָא הוּא תַּקֵּין דִּמְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד. וּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ. וּרְמִינְהִי: הַמּוֹצֵא מֵת מוּטָל בְּאִיסְרַטְיָא, מְפַנֵּהוּ לִימִין אִיסְרַטְיָא אוֹ לִשְׂמֹאל אִיסְרַטְיָא. שְׂדֵה בוּר וּשְׂדֵה נִיר – מְפַנֵּהוּ לִשְׂדֵה בוּר. שְׂדֵה נִיר וּשְׂדֵה זֶרַע – מְפַנֵּהוּ לִשְׂדֵה נִיר. הָיוּ שְׁתֵּיהֶן בּוּרוֹת; שְׁתֵּיהֶן נִירוֹת; שְׁתֵּיהֶן זְרוּעוֹת – מְפַנֵּהוּ לְמָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה! אָמַר רַב בִּיבִי: בְּמוּטָּל עַל הַמֵּיצַר; מִתּוֹךְ שֶׁנִּיתָּן לְפַנּוֹתוֹ, מְפַנֵּהוּ לְכׇל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. אָמְרִי: עֲשָׂרָה?! הָנֵי חַד סְרֵי הָוְיָין! מְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת – שְׁלֹמֹה אַמְרַהּ. כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁכָּלוּ פֵּירוֹתָיו מִן הַשָּׂדֶה, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּנֵי אָדָם לִיכָּנֵס בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – מָה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? מָה הֲנָאָה יֵשׁ לִפְלוֹנִי, וּמָה הַבְּרִיּוֹת מַזִּיקוֹת לוֹ? עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵי רָע״. וּמִי כְּתִיב: ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵי רָע״? אִין, כְּתִיב כִּי הַאי גַוְונָא: ״אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו, בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת״. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים, אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים; כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְהֵמָה. שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ! וְהָא אִיכָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: תְּנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה יוֹרֵד לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ וְקוֹצֵץ שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ לְהַצִּיל נְחִיל שֶׁלּוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי שׂוֹכוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה שׁוֹפֵךְ יֵינוֹ וּמַצִּיל דּוּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנוֹטֵל דְּמֵי יֵינוֹ מִתּוֹךְ דּוּבְשָׁנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא זֶה מְפָרֵק אֶת עֵצָיו וְטוֹעֵן פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְנוֹטֵל דְּמֵי עֵצָיו מִתּוֹךְ פִּשְׁתָּנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ; שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ! בִּיחִידָאֵי לָא קָאָמְרִינַן.

ולא ממקום הרואה את החמה - סביבות צדדין מבחוץ מפני שהוא עיקר האילן שהחמה מבשלת שם את הפרי וממתיקו: מלא חבל חרם - מלא חבל של מצודה היה לו בדרומה מן היבשה למשוך רשתו חרם כמו מצודים וחרמים (קהלת ז): בחזקת כל השבטים - כל מי שירצה יטול דהא כמטלטלי ושאר השלל והמלקוח היו: וכן אתה מוצא בכנעני - אע"פ שכתוב כאן הר האמורי אף כנעני ופריזי כך היו להם וישראל שירשו היה להם לכל אחד הר ושפלה ונגב ועמק ארץ שדות ובקעות שקורין כנפיינ"ה לכן נקראת נגב שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות וחמה זורחת ומנגבתה: אמר ליה לשמעיה - בחול: שרקיה - טחיהו בטיט וחברהו יפה: והא - קרקע דידן: אפילו טל - ירד עליה בלילה קשה לה דריסת הרגל ממחרתו: אפילו בחוצה לארץ - וכ"ש בבבל שמצויין שם שיירות ועוברין ושבים והוצרך להתנות: מפסע ואזיל - מיתד ליתד פסיעות גסות ולא היה רוצה להסתלק אל מצר השדה: גדולתו - שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיוהרא: בגיזרא דפרזלא - כלומר נדוי: מאי וכן - פשיטא מאי שנא איהו מחבריה: והשבותו - את גופו משמע שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך: דאורייתא בי מצרי - יקיף סביבות מצרי הכרמים ולא יעבור בתוכם ויפסידם: איסרטיא - רה"ר ט"ז אמה: שדה בור מכאן לאיסרטיא ושדה ניר מכאן מפנהו לשדה בור: ניר חרוש ולא זרוע: מפנהו - אלמא לא קנה מקומו דאי קנה מקומו מצי בעל השדה של ימין ושל שמאל לעכוביה: על המיצר - מוטל ברוחב הדרך ועוברין ומאהילין עליו עושי טהרות ומטמאות: כל שלשים יום - שלשים יום רשאי להניחו שם: דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה - בפרק הגוזל בתרא: נחיל - של דבורים שהלכו לשדה חבירו ונתיישבו על שוכתה של אילן ואם יטול אחד אחד הן פורחות ואובדות מאחר שנתנו עיניהן באותה שוכה לפיכך קוצצה ונותן לו דמים: ומציל דובשנו - זה בא בכדו של יין וזה בא בכדו של דבש ונסדקה חבית של דבש וכן זה בא בחבילת פשתן על חמורו וזה בא בחבילת עצים ומת חמורו של בעל פשתן יפרק זה את עציו וטוענו: דר' יהודה - ודרבי ישמעאל יחידאי נינהו וברייתא דעשרה תנאים סתמא היא:

אין לך כל שבט ושבט מישראל גרסינן - ובפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכב. ושם) גבי חלוקת העולם הבא גרסינן אין לך כל אחד ואחד מישראל כן נראה לר"ת: ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו - ע"כ מיירי כשעקל בית הבד כרוך עליה דאל"כ לימא ליה מהפקירא קזכינא כדאמר לקמן בפרק בתרא (בבא קמא דף קטו:) וא"ת ואמאי נוטל דמי יינו הא אמר לקמן בפרק בתרא (שם) דאין לו אלא שכרו ומצי' למימר דהך דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה פליג כדאמר בסמוך ביחידאה לא קאמר וכן משמע בתוספתא. דבתר הך דלא יקוץ קתני הך אבל אין נראה דלמה יטול דמי יינו הלא יכול לומר אני הייתי דוחק ומציל כיון דאוקמה כשעקל בית הבד כרוך עליה שיכול להציל ע"י הדחק ונראה לר"י דההיא דלקמן שבעל היין שפך את יינו מדעתו שיכול לומר בעל הדבש למה שפכת אני הייתי דוחק ומציל אבל הכא מיירי שבא בעל הדבש לשפוך את היין שתנאי ב"ד הוא שאין בעל היין יכול לעכב אלא שופך יינו של חבירו בע"כ של חבירו אלא שנותן לו דמי יינו מתוך דובשנו והשתא הוי כעין ההיא דנחיל של דבורים שקצצו בע"כ להציל נחילו וכעין זה נמי ההיא דפשתן והאי דמשני כיחידאה לא קאמר משום דמסתמא כי היכי דפליגי בההיא דנחיל כדתנן לקמן בפרק בתרא (בבא קמא דף קיד.) פליגי נמי באחריני דחד טעמא הוא: