בבא קמא נו.

פרק ו׳ · הכונס

Bava Kamma 56a · Chapter 6: HaKones

בְּכוֹתֶל רָעוּעַ. אָמַר מָר: הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי הַדְּלֵיקָה. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמָטְיָא לֵיהּ בְּרוּחַ מְצוּיָה, בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי נִחַיַּיב! אֶלָּא דְּמָטְיָא בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה. וְרַב אָשֵׁי אָמַר: טָמוּן אִתְּמַר, מִשּׁוּם דְּשַׁוְּיַהּ טָמוּן בָּאֵשׁ. אָמַר מָר: הַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לְנַפְשֵׁיהּ – מָמוֹנָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי, וּבְדִינֵי אָדָם נָמֵי נִיחַיַּיב! אֶלָּא לְחַבְרֵיהּ. וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּבֵי תְרֵי – פְּשִׁיטָא! דְּאוֹרָיְיתָא הוּא – ״אִם לוֹא יַגִּיד, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״! אֶלָּא בְּחַד. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא (סִימָן: הָעוֹשֶׂה, בְּסַם, וּשְׁלִיחַ, חֲבֵירוֹ, נִשְׁבַּר.) הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם! וְהָאִיכָּא הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם! וְהָאִיכָּא הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם! וְהָאִיכָּא הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם! וְהָאִיכָּא נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא סִילְּקָהּ, נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בְּהֶזֵּיקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם! אִין, מִיהָא אִיכָּא טוּבָא; וְהָנֵי אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – מַהוּ דְּתֵימָא בְּדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לַן. הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ – מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּלְמִסְתְּרֵיהּ קָאֵי, מָה עָבֵיד? בְּדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן. הַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי – מַהוּ דְּתֵימָא, לֵימָא: מִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּאָתְיָא רוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה? וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן. וּלְרַב אָשֵׁי – דְּאָמַר נָמֵי טָמוּן אִיתְּמַר, מַהוּ דְּתֵימָא: ״אֲנָא כַּסּוֹיֵי כַּסִּיתֵיהּ נִיהֲלָךְ״, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר נָמֵי – מַהוּ דְּתֵימָא, לֵימָא: דִּבְרֵי הָרַב וְדִבְרֵי הַתַּלְמִיד, דִּבְרֵי מִי שׁוֹמְעִין? וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, נָמֵי – מַהוּ דְּתֵימָא: ״מִי יֵימַר דְּכִי הֲוָה אָתֵינָא מַסְהֵדְינָא לֵיהּ הֲוָה מוֹדֵה, דִּלְמָא הֲוָה מִשְׁתְּבַע לְשִׁקְרָא״, וּבְדִינֵי שָׁמַיִם נָמֵי לָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן. נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים כּוּ׳. אָמַר רַבָּה: וְהוּא שֶׁחָתְרָה. אֲבָל לֹא חָתְרָה מַאי, חַיָּיב?! הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּכוֹתֶל בָּרִיא – כִּי לֹא חָתְרָה אַמַּאי חַיָּיב? מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? אֶלָּא בְּכוֹתֶל רָעוּעַ – כִּי חָתְרָה אַמַּאי פָּטוּר? תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס הוּא! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס פָּטוּר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס חַיָּיב – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מַתְנִיתִין בְּכוֹתֶל בָּרִיא, וַאֲפִילּוּ לֹא חָתְרָה. וְכִי אִיתְּמַר דְּרַבָּה – אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: הַנִּיחָה בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה – חַיָּיב. אָמַר רַבָּה: וַאֲפִילּוּ חָתְרָה. לָא מִבַּעְיָא הֵיכָא דְּלָא חָתְרָה – דְּכוּלַּהּ בִּפְשִׁיעָה הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ חָתְרָה נָמֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: הָוְיָא לַהּ תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס; קָא מַשְׁמַע לַן דְּכוּלַּהּ פְּשִׁיעָה הִיא, מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְעַתְּ דְּכֵיוָן דִּשְׁבַקְתַּהּ בְּחַמָּה – כֹּל טַצְדְּקָא דְּאִית לַהּ לְמִיעְבַּד עָבְדָא וְנָפְקָא. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים – לִסְטִים חַיָּיבִין.

בכותל רעוע - דלא אפסדיה דלמסתר קאי: דמטי ליה - כשכפפה הגיע בה הדליקה: ברוח מצויה - הרי בידים הבעיר ובדיני אדם ניחייב: ברוח שאינה מצויה - דמידי דלא סלקא אדעתיה היא: טמון איתמר - שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה והוא לא שלח את הבערה ושוייה טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור על טמון באש: לנפשיה - להוציא ממון מחבירו לעצמו: ממונא בעי לשלומי - אותו ממון שהוציא חייב להחזיר: לחבריה - שכר עדי שקר להוציא מנה מראובן לשמעון: פשיטא דאורייתא הוא - דחייב בדיני שמים: אם לא יגיד - בתרי קא משתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון ועוד קי"ל (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש (דברים י״ט:ט״ו): אלא בחד - שמחייבו שבועה ובדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד מחייב ליה שבועה ודלמא לא הוי משתבע בשיקרא ומשלם: ותו ליכא - דחייבינן בדיני שמים: העושה מלאכה במי חטאת - ששקל כנגדן משקלות במסכת גיטין (דף נג.) והן נפסלין במלאכה: פטור מדיני אדם - דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וכולהו הני תיובתי מתנייתא נינהו: המבעית - תקע לו באזנו פתאום ובעתו דלא עבד ביה מעשה בגופו: ר"מ מחייב בהזיקן - פלוגתייהו מיפרשא בהמניח את הכד (דף כט.) בנתקל פושע ובמפקיר נזקיו: אנא כסויי כסיתיה - שלא תבעיר בה האש מהר: דברי הרב שומעין - והיה להם שלא יעידו: והוא שחתרה - הא דתנן נפרצה בלילה פטור כגון שחתרה הבהמה והפילה הכותל דאנוס הוא: אבל לא חתרה - אלא מעצמה נפלה: תחלתו בפשיעה - שהניחה בחמה ופשיעה היא אצל פתיחת הדלת דאמרינן לקמיה כל תחבולות שיכולה לעשות עושה אגב צערה: וסופו באונס - שחתרה: הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא בסוף המפקיד (ב"מ דף מב.) תרי לישני דש"ס אליבא דרב יוסף: תחילתו בפשיעה - אצל נפילה דעביד למיפל: ה"ג - אלא מתני' בכותל בריא ואפילו לא חתרה: הניחה בחמה כו' אמר רבה ואפילו חתרה - ובכותל בריא: תחלתו בפשיעה - שהניחה בחמה ופשיעה היא אצל פתיחת הדלת דאמרינן לקמיה כל תחבולות שיכולה לעשות עושה אגב צערה: וסופו באונס - שחתרה: טצדקא - תחבולות:

אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב. וא"ת כיון שאין חילוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר אמאי אמרינן בפרק כל הנשרפין (סנהדרין דף עז. ושם) כפתו במקום שסוף חמה או צינה לבא פטור ליחייב למ"ד אשו משום חציו וכן כפתו לפני ארי וי"ל דודאי אי כפתו והביאו במקום שסוף חמה או צינה לבא או ארי חייב אבל התם מיירי שכפתו במקום שהיה ולא הזיזו ממקומו ולא הוי מצמצם הואיל והחמה והצינה והארי אין עליו בשעת כפיתה וההיא דאתקיל עליה בדקא דמיא אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אתקיל פטור דדמי לזורק חץ ותריס בידו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור וא"ת ההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו הוא מכיש אמאי פטור לפי מה שפירש בשמעתין דפי פרה (דף כג:) ששם ידו לתוך פיו והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם וי"ל דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם: ממונא בעי לשלומי - וכי תימא פטור מדיני אדם משום דלא ידעי' שהם עדי שקר מ"מ כיון שאם היינו יודעין שהם עדות שקר משלם אין שייך למיתני פטור מדיני אדם: אלא לחבריה - כגון שאין לחבריה מה לשלם או שהלך למדינת הים או כגון שאין אנו יודעים שהם עדי שקר ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבור שלא ישמעו לו דאין נראה לומר דנקט שוכר לאשמועינן דאפי' שוכר פטור מדיני אדם שאין זה שום חידוש ולקמן לא עביד צריכותא אלא מדיני שמים ועוד . דבפירקין תנן (דף נט:) השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים: פשיטא אם לא יגיד וכו' - וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון כדמוכח במתני' באחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז:) ודוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולין להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד: העושה מלאכה במי חטאת - עד שלא נתן האפר כדתניא במס' פרה (פ"ד מ"ד) פרה נפסלת במלאכה עד שתעשה אפר והמלאכה פוסלת במים עד שישים האפר לתוכה ובספרי יליף מקרא יכול אף קדשן ת"ל למשמרת למי נדה ולא שכבר מי נדה: פטור מדיני אדם - בפ' הניזקין (גיטין נג.) פריך מיניה למ"ד היזק שאין ניכר שמיה היזק: אבל הני אצטריך ליה - וא"ת הנותן סם המות נמי חידוש הוא למיתני כדאמרינן לעיל (בבא קמא דף מז:) דאפילו סם המות דלא עבידא דאכלה חייב בדיני שמים ושמא אין כל כך חידוש: כסויי כסיתיה - וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכוין אם לטובה אם לרעה וי"ל דאפי' במתכוין לטובה שלא ימהר לשרוף ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך מ"מ בדיני שמים חייב דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך: מהו דתימא הויא לה תחלתו בפשיעה וסופו באונס קמ"ל דכולהו פשיעה היא - ק"ק דה"ל למימר מהו דתימא כולה אונס הוא וכגון שנעל כל כך יפה שאינה יכולה לצאת אלא בחתירה קמשמע לן דפושע הוא אצל חתירה שהניחה בחמה: