בבא קמאמ:
טוען את הדף…
אִם תָּם – הֲוָה מוֹדֵינָא, וּמִפְּטַרְינָא! וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִזְקָא מָמוֹנָא, נֵימָא לֵיהּ: אִי תָּם הוּא – הֲוָה מַעֲרֵיקְנָא לֵיהּ לְאַגְמָא! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאַקְדֵּים בֵּי דִינָא, וְתַפְסֵיהּ. אִי הָכִי, בְּעָלִים אַמַּאי מְשַׁלְּמִים חֲצִי נֶזֶק? נֵימָא לֵיהּ: אַתְפַּסְתֵּיהּ לְתוֹרַאי – בִּידָא [דְּ]מַאן דְּלָא מָצֵינָא לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ! מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: אִי אַהְדַּרְתֵּיהּ נִיהֲלָךְ, לָאו מִינָּךְ הֲווֹ שָׁקְלִי לֵיהּ?! וְנֵימָא לֵיהּ: אִי אַהְדַּרְתֵּיהּ נִיהֲלִי, הֲוָה מַעֲרֵיקְנָא לֵיהּ לְאַגְמָא! מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף, לָאו מֵעֲלִיָּיה הֲווֹ מִשְׁתַּלְּמִי?! הָנִיחָא הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ נִכְסֵי, הֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ נִכְסֵי מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכָא דְּמִשְׁתַּעְבַּדְנָא לְדִידָךְ, הָכִי נָמֵי מִשְׁתַּעְבַּדְנָא לְהַאיְךְ – מִדְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וַחֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ – מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה, וְנוֹתְנִים לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״. הוּעַד בְּבֵית שׁוֹאֵל, וְהֶחְזִירוֹ לַבְּעָלִים – בְּעָלִים מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק, וְשׁוֹאֵל פָּטוּר מִכְּלוּם. סֵיפָא – רְשׁוּת מְשַׁנָּה, רֵישָׁא – רְשׁוּת אֵינָהּ מְשַׁנָּה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תִּבְרַהּ; מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. רַבָּה אָמַר: מִדְּרֵישָׁא רְשׁוּת אֵינָהּ מְשַׁנָּה, סֵיפָא נָמֵי רְשׁוּת אֵינָהּ מְשַׁנָּה. וְסֵיפָא הַיְינוּ טַעְמָא – מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: לָאו כֹּל כְּמִינָךְ דִּמְיַיעֲדַתְּ לֵיהּ לְתוֹרַאי. רַב פָּפָּא אָמַר: מִדְּסֵיפָא רְשׁוּת מְשַׁנָּה, רֵישָׁא נָמֵי רְשׁוּת מְשַׁנָּה; וְרֵישָׁא הַיְינוּ טַעְמָא – מִשּׁוּם דְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ, שֵׁם בְּעָלָיו עָלָיו. שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? רַב אָמַר: כָּשֵׁר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פָּסוּל. רַב אָמַר כָּשֵׁר – אָנוּס הוּא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּסוּל – הֲרֵי נֶעֶבְדָ[ה] בּוֹ עֲבֵירָה. מֵיתִיבִי: ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהוֹצִיא אֶת הָרוֹבֵעַ וְאֶת הַנִּרְבָּע. ״מִן הַבָּקָר״ – לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד. ״מִן הַצֹּאן״ – לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה. ״וּמִן הַצֹּאן״ – לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם נֶאֱמַר רוֹבֵעַ – לָמָּה נֶאֱמַר נוֹגֵחַ? וְאִם נֶאֱמַר נוֹגֵחַ – לָמָּה נֶאֱמַר רוֹבֵעַ? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּרוֹבֵעַ שֶׁאֵין בַּנּוֹגֵחַ, וְיֵשׁ בַּנּוֹגֵחַ שֶׁאֵין בָּרוֹבֵעַ. רוֹבֵעַ – עָשָׂה בּוֹ אוֹנֶס כְּרָצוֹן, נוֹגֵחַ – לֹא עָשָׂה בּוֹ אוֹנֶס כְּרָצוֹן. נוֹגֵחַ – מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר, רוֹבֵעַ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר. לְפִיכָךְ הוּצְרַךְ לוֹמַר רוֹבֵעַ, וְהוּצְרַךְ לוֹמַר נוֹגֵחַ. קָתָנֵי מִיהַת, רוֹבֵעַ – עָשָׂה בּוֹ אוֹנֶס כְּרָצוֹן, נוֹגֵחַ – לֹא עָשָׂה בּוֹ אוֹנֶס כְּרָצוֹן. לְמַאי הִלְכְתָא? לָאו לְקׇרְבָּן? לָא, לִקְטָלָא. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא; דְּאִי אָמְרַתְּ לְקׇרְבָּן, ״נוֹגֵחַ לֹא עָשָׂה בּוֹ אוֹנֶס כְּרָצוֹן״?! לָאו אוֹנֶס דִּידֵיהּ כְּתִיב, וְלָאו רָצוֹן דִּידֵיהּ כְּתִיב! אֶלָּא לָאו לִקְטָלָא? אָמַר מָר: נוֹגֵחַ – מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר, רוֹבֵעַ – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּרַבְעַהּ וְקַטְלַהּ – מָה לִי קַטְלַהּ בְּקַרְנָא, מָה לִי קַטְלַהּ בִּרְבִיעָה? וְאֶלָּא דְּרַבְעַהּ וְלָא קַטְלַהּ? הַאי דְּלָא מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר – מִשּׁוּם דְּלָא קַטְלַהּ הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם דְּרַבְעַהּ וְלָא קַטְלַהּ, דְּאַתְיוּהָ לְבֵי דִינָא וְקַטְלוּהָ; מַהוּ דְּתֵימָאהוה מודינא ומפטרינא - דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור: רישא אין רשות משנה - בתיובתא מייתי לה אמאי קתני רישא כשהועד בבית בעלים והזיק בבית שואל חייב באותה נגיחה נזק שלם: תברא - קשיא אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו: לאו כל כמינך כו' - לא שלך היה ולא נזהרת בשמירתו: רישא נמי רשות משנה - כלומר חד תנא הוא ולתנא דרישא ס"ל נמי הך דסיפא דרשות משנה ורישא משום הכי הרי הוא בחזקתו שאין כאן שינוי רשות שכל מקום שהולך שם בעליו עליו: מהו לגבי מזבח - שגבי נוגח ברצון והמית אדם פשיטא לן דפסול כדלקמן: מן הבהמה - ממקצת בהמות ולא כולן: להוציא רובע ונרבע - ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים שלא נסקל דפסול לגבי מזבח: את הנעבד - שעשאו ע"ז והשתחוה לו: המוקצה - שייחדו להקריב לע"ז: הנוגח - שהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים ונפטר מן הסקילה: אם נאמר רובע למה נאמר נוגח - הרי שניהן שוין בעבירה לענין סקילה במקום עדים: נוגח לא עשה בו אונס כרצון - דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו: רובע עשה בו אונס כרצון - דנרבע אנוס הוא ונסקל כרובע דכתיב ואת הבהמה תהרוגו: לאו לקרבן - דלענין קרבן מיירי: לא לקטלא - ולהכי קאמר נוגח לא עשה בו אונס כרצון לענין סקילה במקום עדים הלכך אי לא מעטיה קרא לענין קרבן לא נפקא לן מרובע אפילו כי עבד ברצון דלפסול דהא קל הוא מרובע לענין קטלא: לא עשה - משמע לא עשה בו הכתוב אונס כרצון ומהיכא נפקא ליה דפשיטא ליה:אי תם הוה מודינא ומפטרינא - הך פירכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכי קאמר אפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא ה"ה דהו"מ למפרך אפילו למ"ד פלגא נזקא קנסא ולמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב לימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא חדא מינייהו נקט וא"ת והאיך יכול לטעון אי תם הוה מודינא אי תם הוה מעירקנא ליה הא קמן שלא הודה ולא הבריח אע"פ שהיה סבור שהיה תם וי"ל דמיד אחר נגיחה הוגד לו שהוא מועד וא"ת לישני כגון שיש עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה עד שיצא לב"ד ואפ"ה לא הודה ולא הבריח הא לא שכיח ועדיפא מיניה קמשני דקדם ב"ד ותפסוה: הוה מעריקנא ליה לאגמא - תימה מה טענה היא זו א"כ היה עושה שלא כדין ובשלמא לרבי ישמעאל דאמר ב"ח נינהו ניחא קצת דאיכא למימר דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור אבל לר"ע דאמר שותפין נינהו אי הוה מעריק היה גוזל לו שורו לניזק ועוד דב"ד ינדוהו אם לא ישלם אם יש לו ונ"ל שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה היה ניזק מתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי ונמצא שהפסדתני כל היתרון: אי הכי בעלים אמאי משלמין ח"נ לימא ליה אתפסתיה לתוראי כו' - וא"ת והרי הוא לא התפיסו בידים דהא קדים ב"ד ותפסוה והוא לא היה יודע שהוא מועד וי"ל דמיד כשנגח היה לו לחוש יותר שמא היה מועד דנהי דקודם נגיחה אין לו לחוש כ"כ לפי שאין הפסד מזומן דשמא לא יגח אבל לאחר שנגח מזומנין ב"ד לתופסו והיה לו לחוש להזהר שלא יפול ביד בית דין: מן הבהמה להוציא הרובע כו' - בתמורה בפ' כל האסורין (תמורה דף כח: ושם) מפרש דגבי רביעה כתיב בהמה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגבי נעבד כתיב לשון בקר כדכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור ומוקי לה התם ע"פ עד אחד או על פי בעלים דאי איכא עדים בני קטלא נינהו והך ברייתא פליגא אתנא דבי רבי ישמעאל דנפקא ליה בפרק אין מעמידין (ע"ז דף כג:) מכי משחתם בהם מום כו' כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז וכן איתא בתמורה (דף כח:) דפליגי: למה נאמר נוגח - הא דלא קאמר למה נאמר נעבד דההוא פשיטא דקיל מכולהו דלאו בר קטלא הוא ובעי קרא יתירא: ויש בנוגח כו' - בחד מנייהו סגי דכיון דלא מפרשי קראי בהדיא הוה אוקימנא ליה בדדמי ולא שייך למימר שקולים הם ויבואו שניהם דהני חומרות אין שקולות ולא משכחת שיקול אלא בריש מכילתין: רובע עשה בו אונס כרצון - וא"ת רובע באונס היכי משכחת לה הא אין קישוי אלא לדעת וי"ל כגון שנתקשה למינו ותקפתו והביאתו עליה: לאו לקרבן - והשתא ה"ק נוגח לא עשה בו אונס כרצון כלומר השתא נמי שנכתב אין שייך להעמיד פסול קרבן שלו אלא ברצון כענין שיש בו חיוב מיתה הלכך כשלא היה כתוב כלל אין שייך ללמוד אפילו רצון שלו מרובע כיון דלא אפשר למילף בכל ענין בין באונס בין ברצון וא"ת אמאי ס"ד דלקרבן קאמר דפי' דחוק הוא כדמוכח בשמעתין ומה קשה ליה אי לקטלא קאמר דשייך שפיר לעשות קולא או חומרא פירכא מקטלא אקרבן כמו שעשה ק"ו מכופר אקרבן וי"ל כיון דלא מפרש בהדיא לענין מה עשה ולא עשה אונס כרצון משמע דלענין קרבן דאיירי ביה קרא קאמר דאי לענין קטלא הוה ליה למימר לא חייב בו אונס כרצון: