בבא קמאנג.
טוען את הדף…
וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר. רַב לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר רַב: בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה – לְהֶבְלוֹ, וְלֹא לַחֲבָטוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּבוֹר – בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, חַיָּיב. שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְהֶבְלוֹ – וְכׇל שֶׁכֵּן לַחֲבָטוֹ. אֶלָּא הֵיכִי דָּמֵי לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – דְּפָטוּר? כְּגוֹן דְּנִתְקַל בַּבּוֹר, וְנָפַל לַאֲחוֹרֵי הַבּוֹר חוּץ לַבּוֹר. אֵיתִיבֵיהּ: בְּבוֹר – בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו, חַיָּיב. תְּיוּבְתָּא דְּרַב! אָמַר רַב חִסְדָּא: מוֹדֶה רַב בְּבוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – דְּחַיָּיב, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ: מִמָּה נַפְשָׁךְ? אִי בְּהַבְלָא מִית – הַבְלָא דִּידָךְ הוּא, אִי בְּחַבְטָא מִית – חַבְטָא דִּידָךְ הוּא. רַבָּה אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמִתְהַפֵּךְ, דִּנְפַל אַאַפֵּיהּ וְאִתְהֲפִיךְ וּנְפַל אַגַּבֵּיהּ; דְּהַבְלָא דְּאַהֲנִי בֵּיהּ, אַהֲנִי בֵּיהּ. רַב יוֹסֵף אָמַר: הָכָא בְּנִזְקֵי בוֹר בְּשׁוֹר עָסְקִינַן – מַאי נִיהוּ? שֶׁהִבְאִישׁ אֶת מֵימָיו; דְּלָא שְׁנָא לְפָנָיו וְלָא שְׁנָא לְאַחֲרָיו – מִיחַיַּיב. תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה לְסַיּוֹעֵי לְרַב: ״וְנָפַל״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה. מִכָּאן אָמְרוּ: נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – חַיָּיב, לְאַחֲרָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – פָּטוּר. וְזֶה וָזֶה בְּבוֹר. אָמַר מָר: נָפַל לְפָנָיו מִקּוֹל הַכְּרִיָּיה – חַיָּיב. וְאַמַּאי? נֵימָא כּוֹרֶה גְּרַם לֵיהּ! אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: הָא מַנִּי – רַבִּי נָתָן הִיא, דְּאָמַר: בַּעַל הַבּוֹר הֶזֵּיקָא קָא עָבֵיד, וְכֹל הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַאי – מִשְׁתַּלֵּם מֵהַאי; דְּתַנְיָא: שׁוֹר שֶׁדָּחַף אֶת חֲבֵירוֹ לְבוֹר – בַּעַל הַשּׁוֹר חַיָּיב, בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה, וּבַעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה. וְהָתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וּבַעַל הַשּׁוֹר רְבִיעַ! לָא קַשְׁיָא; הָא בְּתָם, הָא בְּמוּעָד. וּבְתָם מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: הַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד וְהַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד – הַאי מְשַׁלֵּם פַּלְגָא, וְהַאי מְשַׁלֵּם פַּלְגָא! וְאִי קָסָבַר: הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד, וְהַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד – בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם פַּלְגָא וּבַעַל הַשּׁוֹר רְבִיעַ, וְאִידַּךְ רִיבְעָא מַפְסִיד? אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן דַּיָּינָא הוּא, וְנָחֵית לְעוּמְקָא דְּדִינָא; לְעוֹלָם קָסָבַר: הַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד, וְהַאי כּוּלֵּיהּ הֶזֵּיקָא עֲבַד; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ לְשַׁלֵּם הַאי פַּלְגָא וְהַאי פַּלְגָא, מִשּׁוּם דְּאָמַר לֵיהּ בַּעַל הַשּׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר: שׁוּתָּפוּתַאי מַאי אַהַנְיָא לִי? אִיבָּעֵית אֵימָא, לְעוֹלָם קָסָבַר: הַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד, וְהַאי פַּלְגָא הֶזֵּיקָא עֲבַד; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: בַּעַל הַבּוֹר מְשַׁלֵּם פַּלְגָא וּבַעַל הַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם רְבִיעַ, וְאִידָּךְ רִיבְעָא נַפְסֵיד – מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ בַּעַל הַשּׁוֹר לְבַעַל הַבּוֹר: אֲנָא תּוֹרַאי בְּבֵירָךְ אַשְׁכְּחִיתֵיהּ – אַתְּ קְטַלְתֵּיהּ; מַאי דְּאִית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ – מִשְׁתַּלַּמְנָא, מַאי דְּלֵית לִי לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מֵהַיְאךְ – מִשְׁתַּלַּמְנָא מִמָּךְ. אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר, וּבָא שׁוֹר וְנִתְקַל בָּהּ, וְנָפַל בַּבּוֹר – בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי נָתָן וְרַבָּנַן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר בַּעַל הַבּוֹר לְבַעַל הַשּׁוֹר: ״אִי לָאו בֵּירָא דִּידִי – תּוֹרָא דִּידָךְ הֲוָה קָטֵיל לֵיהּ״; אֲבָל הָכָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ בַּעַל אֶבֶן לְבַעַל הַבּוֹר: ״אִי לָאו בֵּירָא דִּידָךְ, אַבְנָא דִּידִי מַאי הֲוָה עָבְדָא? אִי הֲוָה מִיתְּקֵל בָּהּ – הֲוָה נָפֵל וְקָאֵי!״ קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אִי לָאו אֶבֶן – לָא הֲוָה נָפֵיל לְבֵירָא״. אִיתְּמַר:וזה וזה בבור - ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה"ר הזיקתו: רבה אמר הכא במאי עסקינן - דקתני לאחריו חייב: במתהפך דנפל על אפיה - ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה: דאהני ביה - הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו: הכא בנזקי בור בשור - שהשור נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל לבור והבאיש את מימיו: דרך נפילה - על פניו משמע דרוב בהמות הנופלין בעומק על פניהם נופלים: נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה - וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא (ואפילו הכורה בעל הבור איכא למיפטריה מהאי טעמא דכיון דמשום גרמא נפל אסתלק חיובא דבור מיניה ורמי אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא דפטור ע"א) וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רה"ר: בעל הבור הזיקא עביד - כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור: בעל הבור פטור - בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא: רבי נתן אומר בעל הבור משלם מחצה - שהרי בין שניהם המיתוהו אפי' הוי שור הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו: הא בתם - בעל השור משלם רביע וטעמא מפרש לקמיה: הא במועד - דמיחייב נ"ש דכל חד משלם מחצה ממה נפשך אי תרוייהו כוליה הזיקא עביד דעל ידי חד מינייהו מיית השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא: אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד - הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור: האי משלם פלגא והאי פלגא - כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה: ואי קסבר - הואיל ושניהם עשאוה יחד האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד משלם: ובעל השור - דתם הוא לשלם רביע ובעל הבור דמועד הוא לשלם פלגא ואידך מפסיד ניזק: רבי נתן אב בית דין - במסכת הוריות בסופה: שותפותאי מאי אהניא לי - בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים: את קטלתיה - בתוך שלך מצאתי: מאי דאית לי כו' - אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין: הניח אבן - בור כרויה ואדם אחר בא והניח אבן על שפתה: באנו למחלוקת כו' - לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא כדתניא בפ"ג (דף כח:) הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו' ולרבי נתן בין שניהם משלמי:שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ"ש לחבטו - וא"ת דלמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור וי"ל דשפיר הוי לטעמיה דאשכחן דמחייב בחבטה כשנחבט על ידי מעשיו: בעל השור חייב - פי' מחצה ובעל הבור פטור לגמרי גזירת הכתוב מונפל שמה שור או חמור מעצמו ולא שיפילוהו אחרים כדפרישית פרק קמא (דף יג. ושם.): ובעל הבור משלם מחצה - בשוטה או מהלך בלילה קאמר דאי בפקח ביום הא תנינא לעיל דפטור וכי תימא ה"מ כשנופל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב א"כ כשנופל נמי מעצמו ליחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע"י שוורים וסופו באונס חייב אלא על כרחיך שור פקח נשמר יפה ומרחק כל כך מן הבור שאין שוורים אחרים יכולין להפילו בתוכו: לעולם קסבר האי פלגא נזקא כו' אנא תוראי בבירך אשכחיתיה - וא"ת כיון דפלגא נזקא עבד מה סברא היא זו דמשום דאשכחיה בבור משלם יותר ממה שהזיק והיה רוצה ר"י לפרש דה"ק האי פלגא הזיקא עביד בעלמא כגון בשני שוורים שהזיקו אבל הכא בשור שדחף חבירו לבור הבור כוליה הזיקא עבד כדאמר את קטלתיה דבבירך אשכחיתי' ולכך מאי דלית לי לאשתלומי מיניה משתלמנא מינך וחזר בו ר"י מפירוש זה דא"כ מועד לר' נתן אמאי משלם מחצה כי היכי דמהני שותפות לבור שאין הבור משלם אלא חצי ממה שהזיק כמו כן יועיל שותפות הבור לשור ולא ישלם השור מחצה ובתם נמי איכא להקשות אמאי משלם רביע ע"כ נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור: