בבא קמאנד.
טוען את הדף…
״אוֹ״, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק. וְרַבִּי יְהוּדָה – לְחַלֵּק מִ״וְּנָפַל״ נָפְקָא. וְרַבָּנַן – ״וְנָפַל״, טוּבָא מַשְׁמַע. אֵימָא ״וְנָפַל״ – כָּלַל, ״שׁוֹר וַחֲמוֹר״ – פָּרַט; כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט; שׁוֹר וַחֲמוֹר – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא! אָמְרִי: ״בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – בַּעֲלֵי חַיִּים, אַף כֹּל בַּעֲלֵי חַיִּים. אִי, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָש, דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָה בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֲבָל עוֹפוֹת לֹא! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חַד פְּרָטָא! הֵי נִכְתּוֹב? אִי כְּתַב ״שׁוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא: קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – אִין, שֶׁאֵינוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״, הֲוָה אָמֵינָא: קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה – אִין, שֶׁאֵין קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה – לָא! אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – כֹּל דְּבַר מִיתָה. בֵּין לְרַבָּנַן דְּקָא מְמַעֲטִי לְהוּ לְכֵלִים, וּבֵין לְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָא מְרַבֵּי לְהוּ לְכֵלִים – כֵּלִים בְּנֵי מִיתָה נִינְהוּ?! אָמְרִי: שְׁבִירָתָן זוֹ הִיא מִיתָתָן. וּלְרַב דְּאָמַר: בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה – לְהֶבְלוֹ וְלֹא לַחֲבָטוֹ; בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי יְהוּדָה – כֵּלִים בְּנֵי הַבְלָא נִינְהוּ?! אָמְרִי: בְּחַדְתֵי, דְּמִיפַּקְעִי מֵהַבְלָא. הַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְבוֹר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאֵין הַמֵּת שֶׁלּוֹ. אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו״ – לְרַבּוֹת כֹּל דְּאִית לֵיהּ בְּעָלִים. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ כֵּלִים וְאָדָם נָמֵי! אָמַר קְרָא: ״שׁוֹר״ – וְלֹא אָדָם, ״חֲמוֹר״ – וְלֹא כֵּלִים. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דְּקָא מְרַבֵּי לְהוּ לְכֵלִים, בִּשְׁלָמָא ״שׁוֹר״ – מְמַעֵט בֵּיהּ אָדָם, אֶלָּא ״חֲמוֹר״ מַאי מְמַעֵט בֵּיהּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״חֲמוֹר״ דְּבוֹר לְרַבִּי יְהוּדָה, וְ״שֶׂה״ דַּאֲבֵידָה לְדִבְרֵי הַכֹּל – קַשְׁיָא. נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – חַיָּיב. מַאי ״שׁוֹר חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן״? אִילֵימָא שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹר שֶׁל שׁוֹטֶה, שׁוֹר שֶׁל קָטָן – הָא שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ פָּטוּר?! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שׁוֹר שֶׁהוּא חֵרֵשׁ, שׁוֹר שֶׁהוּא שׁוֹטֶה, שׁוֹר שֶׁהוּא קָטָן.לחלק - דלא תימא אינו חייב עד שיפול שם שור וחמור ביחד: ונפל - לשון יחיד: ונפל טובא משמע - [כמו ועשה בצלאל ואהליאב] (שמות ל״ו:א׳) ובא האות והמופת (דברים י״ג:ג׳) ובא הארי ואת הדוב (שמואל א י״ז:ל״ד): מידי אחרינא לא - ושאר מילי מנלן: אף כל בעלי חיים - לרבנן קמתרץ לה ולר' יהודה אתא או ורבי אף שאר מטלטלין: עופות - אין מטמאין במגע ובמשא: א"כ - דלא רבי אלא מאי דדמי ליה לפרטא משני צדדין: לכתוב רחמנא חד פרט - או שור או חמור ודרשינן כל כעין הפרט ומדכתב אידך אם אינו ענין לדבר שנבלתו מטמאה דהא אתי בכללא תנהו ענין לעופות דדמו לפרטא בחד צד דהוה בעלי חיים ואיכא למפרך השתא דתרוייהו צריכי מהיכא ממעט אדם אלא מהך מלתא דעופות מקשי ואזיל עד דמפיק ליה מכוליה טעמא: שאין קדוש בבכורה לא - כגון סוסים וגמלים כתב רחמנא שור דלא איצטריכא דהא מכלל אתי לרבויי אפי' סוסים וגמלים הואיל ודמו לפרטא משני צדדין בעלי חיים ונבלתן מטמא אבל עופות דלא דמו אלא בחד צד לא: אלא - לא תימא חזר וכלל למדרשיה בכלל ופרט וכלל אלא אימא אמר קרא והמת יהיה לו כו': כלים בני מיתה נינהו - בתמיה ול"ל קרא למעטינהו לרבנן ורבי יהודה היכי מצי לרבויינהו הא לא קרינן בהו והמת יהיה לו: שבירתן זו היא מיתתן - הלכך לרבנן אתא חמור למעוטינהו הואיל ולאו מיתה ממש היא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה ואי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי אדם אבל כלים לא דכי קא ממעט בעלי חיים דכוותיה קא ממעט להכי איצטריך חמור ולרבי יהודה או לרבויי כלים אתא אף ע"ג דלאו בני מיתה נינהו ממש ושור למעוטי אדם בעלי חיים דכוותיה ולקמן פריך לר' יהודה חמור למה לי: בחדתי - חדשים: שור פסולי המוקדשין - שנפדה אין המיתה שלו דקיימא לן בבכורות בפרק ב' (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך: שור ולא אדם - שאינו מין בהמה: ושה דאבידה - כיון דכתיב לכל אבידת אחיך למה לי דכתב רחמנא חמור ושור ושה ושלמה ובפרק אלו מציאות דרשינן להו לכולהו בר משה: הא של פקח פטור - בתמיה היכא פטריה קרא:או מבעי ליה לחלק - האי סוגיא כר' יאשיה דמצריך או לחלק בכל דוכתין אבל לרבי יונתן אין צריך או לחלק ותימה א"כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (ב"מ דף צה:) מוקי אביי כרבי יאשיה ורבא כרבי יונתן וקי"ל כרבא לגבי דאביי ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף עח:) גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתליא בפלוגתא דרבי יונתן ור' יאשיה נמי יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד כר' יונתן מכח מילתיה דרבא בפרק השואל: הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין - תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ל"ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אמעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן (בבא קמא נד ע"ב) גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן נילף משבת ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות וי"ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן שור שור משבת וכן כל הני דהוה דרשינן בכלל ופרט דתשלומי כפל דרשינן ליה בהדיא במרובה (לקמן בבא קמא דף סג.) אי לאו רבויא דכל וכן יש לפרש בהשבת אבידה אבל בכל אחריני י"ל דלא מדריש בכלל ופרט וכלל: קרב לגבי מזבח - בפ"ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה דכתיב צאן גורן ויקב לא ממעט כל דבר שאין קרב לגבי מזבח משום דבכלל גורן הוי כמה דברים שאין קריבים לגבי מזבח אבל בפ"ק דחולין (דף כה:) צ"ע דכתיב כל מעשה עזים תתחטאו דאמר עזים למעוטי עופות ואמאי לא ממעטינן כל דבר שאין קרב לגבי מזבח ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן כל ריבויא הוא לא קשה מהתם: בין לרבי יהודה דמרבה כלים כלים בני מיתה נינהו - וא"ת ומאי פריך כ"ש משום דלאו בני מיתה נינהו צריכי ריבויא לרבי יהודה וי"ל דלר' יהודה נמי הוה ממעט כלים מחמור אי לאו ריבויא ולהכי פריך בין לרבנן דממעטי להו כלים מחמור ובין לרבי יהודה דמרבה להו כלים מאו לאפוקי ממיעוט דחמור הא לאו בני מיתה נינהו: בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו - אפילו למאן דאית ליה בפ' המניח (לעיל בבא קמא דף כט.) דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וא"כ לא מחייב רבי יהודה אלא בבור ברשותו ובבור ברשותו אצטריך שפיר למיפטר כלים בחבטה דחבטה דידיה הוא מ"מ פריך שפיר דבהיזק הבל משתעי קרא מדדריש רב ונפל עד שיפול דרך נפילה וחבטה היכא דהוי דידיה אתיא בק"ו ובהבל דמשתעי ביה קרא אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים לר"י ומיהו אין נראה שידרוש ר' יהודה אפילו לרב עד שיפול דרך נפילה דכיון דלא מחייב אלא בבור ברשותו אין לו לדורשו כמו ששמואל אין דורשו משום דבכל מקום שיתחייב בהבל מתחייב בחבטה: חמור דבור לר' יהודה כו' - והא דלא קאמר נמי גם לב"ה דבריש הגוזל קמא לקמן (בבא קמא דף צד.) דלא חשיב אלא הנך דדמו דהוו בעלי חיים הקשה הר"ר משה מפונטייז"א ואימא דחמור אתא למעט שטרות ואור"י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפי' הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח. בפרק הכונס (לקמן בבא קמא דף סב.) דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא עשו תקנת נגזל במסור כמו בנגזל: שה דאבידה לדברי הכל קשיא - וא"ת לגופיה אצטריך למהוי פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבו כל מילי דשור וחמור ושלמה אצטריך כל חד וחד למילתיה כדדריש בפ' אלו מציאות (ב"מ דף כז.) ואי לא שה דמייתר הוה משיירי חד מינייהו לפרט וכלל ולא הוה דרשינן ביה מידי וי"ל דבכל מקום שיש פרט וכלל רגיל רבינו שמואל ליתן טעם למה לי לפרט כיון דאתרבי כל מילי ומפרש דשמא יש דברים שלא היה מתרבי מהכלל אם לא שקדמו פרט להיות כלל מוסיף עליו ולרבות כל דבר והכא קים ליה לבעל הש"ס דמאבידה סתם הוה שמעינן שפיר כל אבידה כאילו יש פרט וכלל שאין למעט שום אבידה מבנין אב או מק"ו או בשום ענין וא"צ כאן פרט כדי שלא למעט מן הכלל שום דבר על ידי שום דין א"נ לכל אבידה כתיב והוי לכל ריבויא לרבות כל אבידה כאילו יש פרט וכלל אף על גב דדרשינן מיניה בע"ז (דף כו:) לרבות המומר מכל מקום איכא למדרש נמי כל אבידה דאתרוייהו קאי ריבויא אאבידה ואאחיך ומרבינן כל אבידה דכל אחד ולכאחיך: