בבא קמא צא.

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 91a · Chapter 8: HaChovel

אַלְמָא בָּעֵינַן אוּמְדָּנָא דְּבֵי דִינָא; וְהָא, כֵּיוָן דִּגְמַר דִּינֵיהּ לִקְטָלָא – לָא מְשַׁהֵינַן לֵיהּ לְאוּמְדָּנָא דְּבֵי דִינָא, וְלָא מְעַנֵּינַן לְדִינֵיהּ. וְאָמֵינָא לְהוּ אֲנָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁבָּרַח. אִי בָּרַח, כִּי לֹא דָּנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת – הֵיכִי דָּיְינִינַן לֵיהּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּלֹא בְּעָלִים? דְּקַבֵּיל סָהֲדִי וּבָרַח. סוֹף סוֹף, מֵהֵיכָא מִשְׁתַּלַּם – מֵרִידְיָא; אִי הָכִי, תָּם – נְדַיְינֵיהּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּרֵישָׁא וְנִשְׁתַּלַּם מֵרִידְיָא, וַהֲדַר נְדַיְינֵיהּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת! אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, זֹאת אוֹמֶרֶת: רִידְיָיא – עֲלִיָּיה דְּמָרֵהּ הוּא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין, אוֹ אֵין אוֹמֶד לִנְזָקִין? מִי אָמְרִינַן: לִקְטָלָא הוּא דְּאָמְדִינַן – בְּהָכִי נָפְקָא נְשָׁמָה, בְּהָכִי לָא נָפְקָא נְשָׁמָה; אֲבָל לִנְזָקִין – כֹּל דְּהוּ; אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? תָּא שְׁמַע: מָה בּוֹר – שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים; אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית, עֲשָׂרָה טְפָחִים. הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת – פָּטוּר. הוּזַּק בּוֹ – חַיָּיב. מַאי, לָאו מִמַּטָּה לְמַעְלָה קָא חָשֵׁיב – וְהָכִי קָאָמַר: מִטֶּפַח וְעַד עֲשָׂרָה – מִיתָה לֵיכָּא, נְזָקִין אִיכָּא? אַלְמָא לִנְזָקִין – כֹּל דְּהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ אֵין אוֹמְדִין לִנְזָקִין! לֹא, מִמַּעְלָה לְמַטָּה קָא חָשֵׁיב; וְהָכִי קָאָמַר: עֲשָׂרָה – מִיתָה אִיכָּא; פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה פּוּרְתָּא – נְזָקִין אִיתָא, מִיתָה לֵיכָּא. וּלְעוֹלָם אֵימָא לָךְ יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין, וְכֹל מִידֵּי וּמִידֵּי – כִּי הֵיכִי דְּמִיתַּזְקָה בֵּיהּ בָּעֵינַן. תָּא שְׁמַע: הִכָּהוּ עַל עֵינוֹ וְסִימְּאוֹ, עַל אׇזְנוֹ וְחֵירְשׁוֹ – עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. כְּנֶגֶד עֵינוֹ – וְאֵינוֹ רוֹאֶה, כְּנֶגֶד אׇזְנוֹ – וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, אֵין עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן אוּמְדָּנָא – וּשְׁמַע מִינַּה:ּ יֵשׁ אוּמְדָּנָא לִנְזָקִין? לָא; מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: הוּא דְּאַבְעֵית נַפְשֵׁיהּ. כִּדְתַנְיָא: הַמַּבְעִית אֶת חֲבֵירוֹ – פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. כֵּיצַד? תָּקַע בְּאׇזְנוֹ וְחֵירְשׁוֹ – פָּטוּר, אֲחָזוֹ וְתָקַע בְּאׇזְנוֹ וְחֵירְשׁוֹ – חַיָּיב. תָּא שְׁמַע: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אוֹמְדִין אוֹתוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ מִיָּד. רִיפּוּי וָשֶׁבֶת – עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא. אֲמָדוּהוּ, וְהָיָה מִתְנַוְנֶה וְהוֹלֵךְ – אֵין נוֹתְנִין לוֹ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאֲמָדוּהוּ. אֲמָדוּהוּ וְהִבְרִיא – נוֹתְנִין לוֹ כׇּל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ. שְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין! לְמֵימַד גַּבְרָא, כַּמָּה לִיקְּצַר מֵיהָא מַכָּה כַּמָּה לָא מִקְּצַר – לָא קָא מִבְּעֵי לַן, דְּוַדַּאי אָמְדִינַן. כִּי קָא מִבַּעְיָא לַן – לְמֵימַד חֶפְצָא, אִי עָבֵיד הַאי נִזְקָא אוֹ לָא. מַאי? תָּא שְׁמַע, שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מָה אֶגְרוֹף מְיוּחָד – שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים, אַף כֹּל מְיוּחָד שֶׁמָּסוּר לָעֵדָה וְלָעֵדִים. שְׁמַע מִינַּהּ: יֵשׁ אוֹמֶד לִנְזָקִין! שְׁמַע מִינַּהּ. אָמַר מָר: אֲמָדוּהוּ וְהִבְרִיא, נוֹתְנִין לוֹ כׇּל מַה שֶּׁאֲמָדוּהוּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דַּאֲמָדוּהוּ לְכוּלֵּי יוֹמָא, וְאִיתְּפַח לְפַלְגָא דְיוֹמָא וְקָא עָבֵיד עֲבִידְתָּא – יָהֲבִינַן לֵיהּ. דְּכוּלֵּי יוֹמָא מִן שְׁמַיָּא הוּא (דְּרַחֲמֵי) [דְּרַחִימוּ] עֲלֵיהּ. רָקַק – וְהִגִּיעַ בּוֹ הָרוֹק, וְהֶעֱבִיר כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בּוֹ, אֲבָל בְּבִגְדוֹ – לָא. וְנִיהְוֵי כִּי בִיֵּישׁ בִּדְבָרִים! אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, זֹאת אוֹמֶרֶת: בִּיְּישׁוֹ בִּדְבָרִים – פָּטוּר מִכְּלוּם. הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ [וְכוּ׳]. אִיבַּעְיָא לְהוּ: תַּנָּא קַמָּא לְקוּלָּא קָאָמַר, אוֹ לְחוּמְרָא קָאָמַר? לְקוּלָּא קָאָמַר – דְּאִיכָּא עָנִי דְּלָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל כּוּלֵּי הַאי, אוֹ דִלְמָא לְחוּמְרָא קָאָמַר – דְּאִיכָּא עָשִׁיר דְּבָעֵי לְמִיתַּב לֵיהּ טְפֵי? תָּא שְׁמַע, מִדְּקָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵן בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב; שְׁמַע מִינַּהּ, תַּנָּא קַמָּא לְקוּלָּא קָאָמַר! שְׁמַע מִינַּהּ. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה [וְכוּ׳]. וּמִי יָהֲבִינַן זְמַן? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין נוֹתְנִין זְמַן לַחֲבָלוֹת! כִּי לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ זְמַן – לַחֲבָלָה, דְּחַסְּרֵיהּ מָמוֹנָא; אֲבָל לְבוֹשֶׁת, דְּלָא חַסְּרֵיהּ מָמוֹנָא – יָהֲבִינַן. שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵירָהּ וְכוּ׳. וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: צָלַלְתָּ בְּמַיִם אַדִּירִים וְהֶעֱלִיתָ חֶרֶס בְּיָדְךָ, אָדָם רַשַּׁאי לַחְבֹּל בְּעַצְמוֹ! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בַּחֲבָלָה, כָּאן בְּבוֹשֶׁת. וְהָא מַתְנִיתִין בְּבוֹשֶׁת הוּא,

אלמא בעינן אומדנא דב"ד - אף לנזקין דהא האי קרא בנזקין קאי דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וה"נ צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו: כגון שברח - בעליו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו: דקביל סהדי - על נגיחות וברח הלכך אין לנו ממה לשלם וכגון דלית ליה נכסי: סוף סוף - כי לא דנוהו דיני נפשות מהיכא משתלם הואיל וברח: ומשני מרידיא - משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא: עלייה דמרה הוא - ואין בגופו של שור אלא כשאר נכסי בעליו ותם אין משלם מן העלייה: לקטלא הוא דאמדינן - דכתיב באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל״ה:י״ז): אבל לנזקין - אין אומדין דאפי' אין חפץ זה ראוי להיזק זה חייב דזמנין דאתזק בכל דהו: [מה בור] - סתם בור י' טפחים: מאי לאו - הא דקתני אם היו פחותים אם הוזק בו חייב: מלמטה למעלה קחשיב - אלמא בטפח הוי היזק: כנגד עינו - הכהו בכותל כנגד עינו של זה: דבעינן אומדנא - ובהכי לא בעי לאסתמויי אלא מזליה הוא דאתרע ליה: אחזו - מעשה דידיה הוא: ת"ש חמשה דברים אומדין ונותנין לו כו' - לא גרסינן נזק וצער ובושת: וריפוי ושבת עד שיתרפא - כלומר צריכין ב"ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא: והבריא - לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה: נותן לו כל מה שאמדוהו - דמשמיא רחימו עליה: מקצר - נופל למשכב כמו אקצירי (ר"ה דף טז.): אתפח - נתרפא: מדקאמר ר"ע אפי' לעניים כו' - וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז כת"ק שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר דלעני לא יהבינא כולי האי וקאמר ליה ר' עקיבא לעני נמי יהבינא הכי ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו' דאי ס"ד האי שיעורא דארבע מאות דת"ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיתב טפי לעשירים וקאתי ר"ע למימר אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי: צללת במים אדירים - כלו' יגעת לפטור עצמך ולא העלית בידך כלום שברי חרסים אין ראוים לכלום: חבלה - אין רשאי:

זאת אומרת רידייא עלייה דמרה הוא - תימה ליגבו את השור לגמרי לניזק ולא תקרי יותר עלייה דמרה וי"ל דאם הוא גובהו לגמרי לא היו ממתינין לו עד שישלם מן הרידיא כמו שאין ממתינין לבעלים אם היו אומרים המתינו לי עד שאחרוש בו מעט ואח"כ תסקלוהו: לא משום דאמרי' איהו דאבעית אנפשיה - תימה א"כ אמאי נקט על עינו ועל אזנו אפילו כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו ועוד תניא בתוספתא (פ"ט) הכהו כנגד אזנו ועינו לא יצא בן חורין שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה משמע דטעם משום גזירת הכתוב היא ולא משום דאיבעית אנפשיה: חמשה דברים אומדים ונותנין לו מיד רפוי ושבת עד שיתרפא - זו היא גירסא נכונה וקמ"ל שאומדים אותו כמה ראוי לעלות שבתו ורפואתו עד שיתרפא ונותנין לו מיד וכן ה' דברים כמו שפי' בקונטרס וכן מוכיח בתוספתא (פ"ט) דתני אמדוהו והיה מתנונה והולך אלמא יש אומד בריפוי: