בבא קמאסב.
טוען את הדף…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְהָלְכָה וְדָלְקָה בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ, אֲבָל מַדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל מְשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁהָיָה בְּתוֹכוֹ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּמַשְׁאִיל מָקוֹם לַחֲבֵירוֹ לְהַגְדִּישׁ גָּדִישׁ, וְהִגְדִּישׁ וְהִטְמִין, שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי גָדִישׁ בִּלְבָד. לְהַגְדִּישׁ חִטִּין וְהִגְדִּישׁ שְׂעוֹרִין; שְׂעוֹרִין וְהִגְדִּישׁ חִטִּין; חִטִּין וְחִיפָּן בִּשְׂעוֹרִין; שְׂעוֹרִין וְחִיפָּן בְּחִטִּים – שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי שְׂעוֹרִין בִּלְבָד. אָמַר רָבָא: הַנּוֹתֵן דִּינַר זָהָב לְאִשָּׁה, וְאָמַר לָהּ: ״הִזָּהֲרִי בּוֹ, שֶׁל כֶּסֶף הוּא״; הִזִּיקַתּוּ – מְשַׁלֶּמֶת דִּינַר זָהָב, מִשּׁוּם דְּאָמַר לַהּ: מַאי הֲוָה לִיךְ גַּבֵּיהּ דְּאַזַּקְתֵּיהּ. פָּשְׁעָה בּוֹ – מְשַׁלֶּמֶת שֶׁל כֶּסֶף, דְּאָמְרָה לֵיהּ: נְטִירוּתָא דְכַסְפָּא קַבֵּילִי עֲלַי, נְטִירוּתָא דְּדַהֲבָא לָא קַבֵּילִי עֲלַי. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן – בִּדְרָבָא מַתְנִיתוּ לַהּ; אֲנַן – מִמַּתְנִיתָא פְּשִׁיטָא לַן: חִטִּין וְחִיפָּן בִּשְׂעוֹרִין, שְׂעוֹרִין וְחִיפָּן בְּחִטִּין – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי שְׂעוֹרִין בִּלְבָד. אַלְמָא אֲמַר לֵיהּ: ״נְטִירוּתָא דִשְׂעָרֵי קַבֵּילִי עֲלַי״, הָכָא נָמֵי אֲמַרָה לֵיהּ: ״נְטִירוּתָא דְּדַהֲבָא לָא קַבֵּילִי עֲלַי״. אָמַר רַב: שְׁמַעִית מִילְּתָא לְרַבִּי יְהוּדָה, וְלָא יָדַעְנָא מַאי הִיא. אָמַר שְׁמוּאֵל: וְלָא יָדַע אַבָּא מַאי שְׁמִיעַ לֵיהּ? לְרַבִּי יְהוּדָה, דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ – עָשׂוּ תַּקָּנַת נִגְזָל בְּאִשּׁוֹ. בָּעֵי אַמֵּימָר: עָשׂוּ תַּקָּנַת נִגְזָל בְּמָסוֹר, אוֹ לָא? אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר לָא דָּיְינִינַן דִּינָא דִגְרָמֵי – לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּמָסוֹרוֹת נָמֵי לָא דָּיְינִינַן; אֶלָּא כִּי תִּבְּעֵי לָךְ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר דָּיְינִינַן דִּינָא דִגְרָמֵי – עָשׂוּ תַּקָּנַת נִגְזָל בְּמָסוֹר, דְּמִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל, אוֹ לָא? תֵּיקוּ. הָהוּא גַּבְרָא דִּבְטַשׁ בְּכַסְפְּתָא דְחַבְרֵיהּ, שַׁדְיַיהּ בְּנַהֲרָא. אֲתָא מָרֵיהּ וְאָמַר: הָכִי וְהָכִי הֲוָה לִי בְּגַוַּהּ. יָתֵיב רַב אָשֵׁי וְקָא מְעַיֵּין בֵּיהּ: כִּי הַאי גַוְונָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרִי לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: לָאו הַיְינוּ מַתְנִיתִין? דִּתְנַן: וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַדְלִיק אֶת הַבִּירָה, שֶׁמְּשַׁלֵּם כׇּל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ; שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ בַּבָּתִּים. אֲמַר לֵיהּ: אִי דְּקָא טָעֵין זוּזֵי – הָכָא נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּקָא טָעֵין מַרְגָּנִיתָא. מַאי? מִי מַנְּחִי אִינָשֵׁי מַרְגָּנִיתָא בְּכַסְפְּתָא, אוֹ לָא? תֵּיקוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: טָעֵין כָּסָא דְכַסְפָּא בְּבִירָה, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: (חָזֵינָא) [חָזֵינַן], אִי אִינִישׁ אֲמִיד הוּא – דְּאִית לֵיהּ כָּסָא דְכַסְפָּא, אִי נָמֵי אִינִישׁ מְהֵימְנָא הוּא – דְּמַפְקְדִי אִינָשֵׁי גַּבֵּיהּ; מִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל. וְאִי לָא, לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: מָה בֵּין גַּזְלָן לְחַמְסָן? אֲמַר לֵיהּ: חַמְסָן – יָהֵיב דְּמֵי, גַּזְלָן – לָא יָהֵיב דְּמֵי. אֲמַר לֵיהּ: אִי יָהֵיב דְּמֵי – חַמְסָן קָרֵית לֵיהּ?! וְהָאָמַר רַב הוּנָא: תְּלוּהּ וְזַבֵּין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי! לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״, הָא דְּלָא אָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״.ד"ה משלם מה שבתוכו - רבא מתרץ לה לטעמיה בכלים שדרכן להטמין בגדיש: אלא דמי גדיש - אם הבעירו בעל השדה דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש: חטין וחיפן בשעורים - אע"פ שנותן לו רשות לחטין אינו משלם אלא שעורין דאמר ליה לא ראיתי אלא שעורין לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה - בידים ששרפתו או שהשלכתו לים ולא דמי למשאיל מקום לחבירו להגדיש שעורין והגדיש חטים דאמרן לעיל אינו משלם אלא דמי שעורין דמבעיר לא מזיק בידים הוא אלא פושע כדכתיב כי תצא אש מעצמה מפי המורה: פשעה בו - לא שמרתו כדרך השומרים ואבד: [בדרבא] מתניתו לה - משמיה דרבא אמריתו לה: שעורין וחיפן בחטין - נותן לו רשות להגדיש שעורין ולא חטין: שמעית מילתא לר' יהודה - אליבא דר' יהודה דמתני': עשו תקנת נגזל באשו - כי היכי דתקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול דתנן במסכת שבועות (דף מד:) אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל כך תקנו באשו שישבע מה הטמין ויטול: אליבא דמ"ד לא דיינינן דינא דגרמי - בפרק הגוזל ומאכיל (לקמן בבא קמא דף קיז:): בכספתא - ארגז שמניחין בו כספים: אמיד - עשיר שאומדין אותו לכלי כסף:במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חברו אבל במדליק בתוך של חבירו משלם כל מה שבתוכו - כלומר בדבר שדרכו כגון מוריגים וכלי בקר אבל ארנקי בגדיש לא מחייבי רבנן אע"פ שדקדקנו בכל הני דלעיל שיהא משלם כל מה שבתוכו לרבנן כמו לר' יהודה הני מילי היכא דקתני ומודים או היכא דקתני דברי הכל אבל הכא במה דברים אמורים קתני ורבנן מילתייהו מפרשי ולאו אמילתא דרבי יהודה קיימי: שאינו משלם אלא דמי שעורים - במדליק בתוך שלו איירי דאי במדליק בתוך של חבירו שעורין והגדיש חטין למה לא ישלם חטין כיון דחזי להו ובסמוך מדמי להו נמי לנותן דינר זהב לאשה ופשעה בו משמע דהיינו מדליק בתוך שלו והלכה בתוך של חברו: לרבי יהודה דמחייב על נזקי טמון באש כו' - לרבנן נמי הוה מצי למימר דעשו תקנה בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא אשמועי' דלרבי יהודה אפי' ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל: עשו תקנת נגזל במסור או לא - כתב רב אלפס כגון שיש עדים שמסרו ואיבד ממונו ואין יודעין כמה תיקו וכל תיקו דממונא לקולא ובשם רב האי גאון כתוב שישבע ויטול מחצה שכל תיקו דממונא חולקין ואין נראה לר"י לחייב כלל משום תיקו ור"ת מפרש דהך בעיא כשהמוסר מכחיש את הנמסר דומיא דנגזל בשבועות דגזלן מכחישו אבל אם המוסר עצמו אינו יודע כמה ישבע נמסר כמה הפסיד ויטול ולר"י נראה דהך בעיא אפילו אין המוסר יודע דומיא דתקנת נגזל באשו שאין המבעיר יודע כמה הפסיד הניזק דמבעי ליה במסור אי עשו תקנתא או לא: מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא - אפילו יש עדים שהיה בו מרגניתא מבעיא ליה דשמא לא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה להאי ולא אמרינן מאי הוה ליה גביה דאזקיה כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל ולא דמי לדינר זהב דלעיל דאבעי לה לאסוקי אדעתא טפי דפעמים שאומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו ולא דמי נמי לארנקי בגדיש דרגילין טפי דמנחי מרגניתא בכספתא ואין לפרש דלענין שבועה מבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל ויהא נאמן לומר שהיה בו מרגניתא דא"כ מה היה אומר לרב אשי לאו היינו מתני' מה ענין זה למשנתינו: מה בין גזלן לחמסן - בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם והכא קבעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן דתניא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כה:) הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומפרש גזלן לא יהיב דמי ובמציאת חרש שוטה וקטן כדמוקי ליה התם דאין פסול מן התורה אלא משום דרכי שלום: חמסן יהיב דמי - וכשלא אמר רוצה אני כדמפרש אבל מן התורה אינו פסול אלא היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי כשר אע"ג דלא אמר רוצה אני אע"פ שעובר על לאו דלא תחמוד הא אמרי' בפרק שנים אוחזין (ב"מ דף ה: ושם ד"ה בלא) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וההיא דסוף מכילתין (דף קיט.) דמייתי מחמס בני יהודה דאפילו היכא דיהיב דמי הוה כאלו נוטל נשמתו לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דחמסן דקרא היינו גזלן דלא יהיב דמי וא"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א"כ כי אמרי' בפ' שנים אוחזין (ב"מ ד' ה: ושם ד"ה בלא) אלא הא דאמר רב הונא משביעים אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מיגו דחשיד כו' ומשני מורה ואומר דמי קיהיבנא מ"מ מה תירץ בכך אם הוא מעכב הפקדון בידו ורוצה ליפטר בדמים בעל כרחו של בעלים הרי הוא חמסן ופסול לשבועה מדרבנן ואכתי נימא מיגו דחשיד כו' וי"ל דמ"מ בגזלן דאורייתא אין להוכיח שלא יהא חשוד אשבועתו ועוד דחמסן דרבנן כשר הוא ואינו פסול עד שיכריזו עליו כדאמר בפ' זה בורר (סנהדרין ד' כו:) ואפילו אם הוא ידוע שנעשה חמסן בענין זה שמא לא ראו חכמים לפוסלו בכך וגם לא להכריז אלא דוקא כי שקיל וחטיף בזרוע בעל כרחייהו דבעלים והמקשה דקא פריך נימא מיגו דחשיד כו' אע"ג דהא ודאי קים לן דגזלן דרבנן בעי הכרזה ואינו נפסל עד אחר הכרזה כל עיקר לא הביא דברי רב הונא אלא משום דמקשה והא קעבר בלא תחמוד א"נ הכי מקשה כיון שפטר עצמו במה שטען נגנבו או נאבדו ואינו משלם דמים אלא לפי שאינו רוצה לישבע ואם היה פוטרו מן השבועה לא היה משלם כלום א"כ נימא מיגו כו' ומשני מורה ואומר כו' וגם אם היה פוטרו מן השבועה שמא כמו כן היה משלם דמים לפי שמעכב הפקדון בידו ולהכי לא חשיד אממונא: