בבא קמא ס:

פרק ו׳ · הכונס

Bava Kamma 60b · Chapter 6: HaKones

לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּ״כִי טוֹב״ וְיֵצֵא בְּ״כִי טוֹב״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר״. תָּנוּ רַבָּנַן: דֶּבֶר בָּעִיר – כַּנֵּס רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר״. וְאוֹמֵר: ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגוֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ״. וְאוֹמֵר: ״מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים אֵימָה״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּלֵילְיָא, אֲבָל בִּימָמָא לָא; תָּא שְׁמַע: ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגוֹר דְּלָתְךָ״. וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי [הֵיכָא] דְּלֵיכָּא אֵימָה מִגַּוַּאי, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא אֵימָה מִגַּוַּאי – כִּי נָפֵיק יָתֵיב בֵּינֵי אִינָשֵׁי בְּצַוְותָּא בְּעָלְמָא, טְפֵי מְעַלֵּי; תָּא שְׁמַע: ״מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה״ – אַף עַל גַּב דְּמֵחֲדָרִים אֵימָה, מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב. רָבָא, בְּעִידָּן רִתְחָא הֲוָה סָכַר כַּוֵּי, דִּכְתִיב: ״כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: רָעָב בָּעִיר – פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה [לָגוּר] (וַיָּגׇר) שָׁם״. וְאוֹמֵר: ״אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא סְפֵק נְפָשׁוֹת – לָא; תָּא שְׁמַע: ״לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה״. תָּנוּ רַבָּנַן: דֶּבֶר בָּעִיר – אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים. דְּכֵיוָן דִּיהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא, מְסַגֵּי לְהֶדְיָא. שָׁלוֹם בָּעִיר – אַל יְהַלֵּךְ בְּצִדֵּי דְרָכִים. דְּכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא, מִחַבֵּי חַבּוֹיֵי וּמְסַגֵּי. תָּנוּ רַבָּנַן: דֶּבֶר בָּעִיר – אַל יִכָּנֵס אָדָם יָחִיד לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו. וְהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא קָרוּ בֵּיהּ דַּרְדְּקֵי, וְלָא מְצַלּוּ בֵּיהּ עֲשָׂרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּלָבִים בּוֹכִים – מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים – אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא לָעִיר. וְהָנֵי מִילֵּי דְּלֵית בְּהוּ נְקֵבָה. יָתֵיב רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. מָר אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא מָר שְׁמַעְתְּתָא, וּמָר אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא מָר אַגָּדְתָּא. פָּתַח לְמֵימַר אַגָּדְתָּא – וְלָא שָׁבֵיק מָר, פָּתַח לְמֵימַר שְׁמַעְתָּתָא – וְלָא שָׁבֵיק מָר. אָמַר לָהֶם: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵינָה. יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵינָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחוֹרוֹת. נִמְצָא קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן. אָמַר לָהֶן: אִי הָכִי, אֵימָא לְכוּ מִלְּתָא דְּשָׁוְיָא לְתַרְוַיְיכוּ: ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים״ – ״תֵּצֵא״ מֵעַצְמָהּ, ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי – אֲנִי הִצַּיתִּי אֵשׁ בְּצִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל יְסוֹדוֹתֶיהָ״; וַאֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ״. שְׁמַעְתְּתָא – פָּתַח הַכָּתוּב בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ, וְסִיֵּים בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ; לוֹמַר לָךְ: אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו. ״וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים, וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר [וְגוֹ׳]״. מַאי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ? אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: טָמוּן בָּאֵשׁ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבָּנַן, וּפְשַׁטוּ לֵיהּ מַאי דִּפְשַׁטוּ לֵיהּ. רַב הוּנָא אָמַר: גְּדִישִׁים דִּשְׂעוֹרִים דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ, דַּהֲווֹ מִטַּמְּרִי פְּלִשְׁתִּים בְּהוּ, וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מַהוּ לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ? שְׁלַחוּ לֵיהּ: אָסוּר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ; אֲבָל אַתָּה מֶלֶךְ אַתָּה, [וּמֶלֶךְ] פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ. וְרַבָּנַן וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר מָרִי אָמְרוּ: גְּדִישִׁים דִּשְׂעוֹרִין דְּיִשְׂרָאֵל הֲווֹ, וּגְדִישִׁין דַּעֲדָשִׁים דִּפְלִשְׁתִּים; וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִיטּוֹל גְּדִישִׁין שֶׁל שְׂעוֹרִין דְּיִשְׂרָאֵל לִיתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ, עַל מְנָת לְשַׁלֵּם גְּדִישִׁין שֶׁל עֲדָשִׁים דִּפְלִשְׁתִּים? שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע, גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם״ – אַף עַל פִּי שֶׁגְּזֵילָה מְשַׁלֵּם, רָשָׁע הוּא. אֲבָל אַתָּה מֶלֶךְ אַתָּה, וּמֶלֶךְ פּוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶּרֶךְ וְאֵין מוֹחִין בְּיָדוֹ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְאַחְלוֹפֵי – הַיְינוּ דִּכְתִיב חַד קְרָא: ״וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים״, וּכְתִיב חַד קְרָא: ״וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים״; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמִקְלֵי, מַאי אִיבַּעְיָא לְהוּ לְהָנֵי תְּרֵי קְרָאֵי? אָמַר לָךְ: דַּהֲווֹ נָמֵי גְּדִישִׁים דַּעֲדָשִׁים דְּיִשְׂרָאֵל, דַּהֲווֹ מִיטַּמְּרוּ בְּהוּ פְּלִשְׁתִּים. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְמִקְלֵי – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ״; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְאַחְלוֹפֵי, מַאי ״וַיַּצִּילֶהָ״? דְּלָא שְׁבַק לְהוּ לְאַחְלוֹפֵי. בִּשְׁלָמָא הָנֵי תַּרְתֵּי, הַיְינוּ דִּכְתִיב תְּרֵי קְרָאֵי;

בכי טוב - בעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר כי טוב לישנא מעליא האור כי טוב כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והליסטין: חרב - חרבו של מלאך המות: אימה - אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך: תא שמע - וסיפיה דקרא ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה וגו': אימה - אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך: רתחא - דבר: סכר כוי - סתם חלונות: אם אמרנו כו' - בארבעה אנשים מצורעים: דליכא ספק נפשות - במקום שתגלה שם: וה"מ דלית בהו נקבה - דהתם משום נקבה הוא דעבדי: דשוויא לתרוייכו - אגדתא ושמעתתא בדבר אחד ושניכם שוין בה שתתרצו ותחפצו בה: כי תצא מעצמה - אנחנו גרמנו לו שקלקלנו והבטיח הקב"ה לשלם כאילו הוא הבעירה: פתח הכתוב בנזקי - שהזיק ממונו דכתיב כי תצא משמע מעצמה שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו: וסיים בנזקי גופו - שקראו מבעיר בידים: משום חציו - כזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד הכא נמי איהו גופיה עביד ונפקא מיניה לחייבו בד' דברים אם הוזק בה אדם כדאמרינן בפ"ב (דף כג.): אשר בשער - סנהדרין זקני השער: טמון באש קמיבעיא ליה - מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו כר' יהודה או פטורין כרבנן: גדישין דשעורין הוו - אקרא סמיך דכתיב ותהי חלקת השדה מלאה שעורין: מלך פורץ - גדר שדה אחרים לעשות לו דרך ולאוכלוסין שלו דאמרי' בב"ב (דף ק:) דרך המלך אין לה שיעור: מלאה עדשים - בספר שמואל: מלאה שעורים כו' - בדברי הימים: ויצילה - שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו:

לעולם יכנס אדם בכי טוב - מדקדק ר"ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי מדיליף בריש פסחים (דף ד. ושם) מאברהם דמצפרא סגי לזרוז מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודלמא משום כי טוב הוא דלא השכים אלא ודאי מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב שמכיר המוקשים והפחתים ואע"ג דהכא מייתי קרא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר משמע דמביתו נמי מיירי יש לומר דכיון דהוא סכנתא חשיב כמו לעיר אחרת ובפ"ק דתענית (דף י:) מייתי קרא דהבקר אור ור"י אומר דאין לדקדק בזה דאורחיה דגמרא בהכי בפרק במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ובפרק עושין פסין (עירובין דף כא.) נמי אמרינן אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד והא דיליף מוישכם אברהם בבקר שפיר יליף דמשום כי טוב לא היה צריך לאחר כיון דאזל לדבר מצוה דשלוחי מצוה אין נזוקין: שמלאך המות מפקיד שם כליו - לא גרסינן שנאמר למכמש יפקיד כליו דגבי עשרה מסעות של סנחריב כתיב האי קרא (בישעיהו י) בא על עית עבר במגרון למכמש יפקיד כליו: מהו להציל עצמו בממון חבירו - איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש: דלא שביק להו לאחלופי - בתרוייהו כתיב ויצילה של שעורים שלא נטלוה ע"מ לשלם עדשים ושל עדשים שלא לקחוה ממי שזכה בה: