בבא קמא עג.

פרק ז׳ · מרובה

Bava Kamma 73a · Chapter 7: Merubbeh

מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת. מַאי בֵּינַיְיהוּ? דְּאַסְהִידוּ בֵּיהּ תְּרֵי לְחַד, וּתְרֵי לְחַד. אִי נָמֵי דְּפַסְלִינְהוּ בְּגַזְלָנוּתָא. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם חִידּוּשׁ – לֵיכָּא. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם פְּסֵידָא דְלָקוֹחוֹת – אִיכָּא. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: עֲבַד רַב פָּפָּא עוֹבָדָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי. וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי בְּיע״ל קג״ם. תְּנַן: גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּמִין אֶת הַכֹּל. מַאי, לָאו שֶׁהֵעִידוּ עַל הַגְּנֵיבָה, וְחָזְרוּ וְהֵעִידוּ עַל הַטְּבִיחָה, וְהוּזַּמּוּ עַל הַגְּנֵיבָה וְחָזְרוּ וְהוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה? וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, הָנֵי – כֵּיוָן דְּאִיתַּזַּמוּ לְהוּ אַגְּנֵיבָה, אִיגַּלַּאי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּכִי אַסְהִדוּ אַטְּבִיחָה – פְּסוּלִין הֲווֹ; אַמַּאי מְשַׁלְּמִין אַטְּבִיחָה? אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה תְּחִילָּה. אָמְרִי: סוֹף סוֹף, כִּי הָדְרִי מִיתַּזְּמִי אַגְּנֵיבָה, אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּכִי אַסְהִדוּ אַטְּבִיחָה – פְּסוּלִין הֲווֹ; אַמַּאי מְשַׁלְּמִי אַטְּבִיחָה? וְהִלְכְתָא: שֶׁהֵעִידוּ בְּבַת אַחַת, וְהוּזַּמּוּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁגָּנַב, וְהֵן מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁטָּבַח, וְהוּזַּמּוּ עַל הַגְּנֵיבָה – עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ, בָּטְלָה כּוּלָּהּ. הוּזַּמּוּ עַל הַטְּבִיחָה – הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת, אֲבָל בְּעֵדוּת אַחַת – עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ, בָּטְלָה כּוּלָּהּ. מַאי ״בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת״, וּמַאי ״בְּעֵדוּת אַחַת״? אִילֵימָא ״בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת״ – בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת מַמָּשׁ, בִּשְׁתֵּי כִּתּוֹת; ״בְּעֵדוּת אַחַת״ – בְּכַת אַחַת בְּזֶה אַחַר זֶה; וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּעֵדוּת אַחַת – בְּכַת אַחַת בְּזֶה אַחַר זֶה, כִּי מַסְהֲדִי אַגְּנֵיבָה וַהֲדַר מַסְהֲדִי אַטְּבִיחָה, כִּי מִתַּזְּמִי אַטְּבִיחָה – עֵדוּת שֶׁבָּטְלָה מִקְצָתָהּ בָּטְלָה כּוּלָּהּ, וְאִיתַּזַּמוּ לְהוּ אַגְּנֵיבָה; מֵהֵיכָא תֵּיתֵי הָךְ? אֶלָּא לָאו ״בִּשְׁתֵּי עֵדִיּוֹת״ – בְּעֵדוּת אַחַת כְּעֵין שְׁתֵּי עֵדִיּוֹת, וּמַאי נִינְהוּ – כַּת אַחַת בְּזֶה אַחַר זֶה; אֲבָל בְּעֵדוּת אַחַת בְּבַת אַחַת – לֹא. וְסַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר – כְּדִיבּוּר דָּמֵי. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מִכָּאן וּלְהַבָּא הוּא נִפְסָל, וְכֵיוָן דְּמֵהַהִיא שַׁעְתָּא קָא מִיתַּזְּמִי – אַטְּבִיחָה דְּקָא מִיתַּזְּמִי, אִיתַּזּוּם; אַגְּנֵיבָה דְּלָא מִיתַּזְּמִי, לָא אִיתַּזּוּם. רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל, וְכֵיוָן דְּמִיָּד כִּי אַסְהִידוּ הוּא דְּמִיפַּסְלִי, אִי אִיתַּזַּמוּ לְהוּ אַטְּבִיחָה – אִיתַּזַּמוּ לְהוּ נָמֵי אַגְּנֵיבָה, דְּהָא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר – כְּדִיבּוּר דָּמֵי. אָמְרִי: אִי תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְמַפְרֵעַ הוּא נִפְסָל. אֶלָּא הָכָא בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי קָא מִיפַּלְגִי – רַבָּנַן סָבְרִי: תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר

פסידא דלקוחות - שחתמוהו על שטר מכירה בינתים: מאי בינייהו - בין הני תרתי לישנא דרבא: תרי לחד - עמנו הייתם ותרי אחריני לחד דליכא חידושא: בגזלנותא - שלא הזימוהו אלא העידו שנים על אלו שהן גזלנין והכא ליכא למימר סמוך אהני דהא מילתא אחריתא היא: יע"ל קג"ם - סימני שמועות הן וזו אחד מהן עד זומם: פסולין הוו - ואין עדותן עדות: אמאי - משלמי על הטביחה: כי הדרי מיתזמי אגניבה - כשחוזרין וניזומין על הגניבה איגלאי מילתא כו': ה"ג והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו - ולא גרסינן והוזמו בבת אחת דכיון דהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין הוו ואפילו אי אמרינן למפרע נפסל דהא תוך כדי דיבור הוה והזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה: היו שנים מעידים אותו שגנב והן - עצמם מעידים אותו שטבח: בטלה כולה - ומשלמי כפל והוא פטור דכיון דלא גנב לא טבח ואפילו חזרו והוזמו על הטביחה פטורין: הוזמו על הטביחה - ולא על הגניבה: במה דברים אמורים - דהוא משלם כפל ולא בטל עדות גניבה בשתי עדיות: בכת אחת בזה אחר זה - שהעידו היום על הגניבה ואמרו באחד בשבת גנב ולמחר על הטביחה ואמרו בשני בשבת טבח: וא"ר יוסי - דכי אמרי להו סהדי עמנו הייתם ביום שני הוזמו אף על הגניבה שביום ראשון מהיכא תיתי האי: ומאי נינהו כו' אבל בעדות אחת בבת אחת - שהעידו על שתיהן זו בתוך כדי דיבור של זו ואמרו באחד בשבת גנב ובשני בשבת טבח והוזמו על שני בשבת ואע"ג דאאחד בשבת לא איתזום מיהו איגלאי מלתא דכי אסהוד פסולין הוו דסבר ר' יוסי למפרע הוא נפסל ובטלה כל עדות אותה שעה שכולה עדות אחת היא: כדי דיבור - לקמן מפרש: מכאן ולהבא - מיום שהוזמו ולא מיום שהעידו: אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום - ואע"ג דבהדדי אסהידו ליה הא לא אתחיל פסולייהו מההיא שעתא דנימא אע"ג דאאחד בשבת לא איתזום מיהו שעת עדותן שעת פסלות היתה: איתזמו להו [נמי] אגניבה - האי איתזמו לאו הזמה דוקא (נקט) לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות:

משום פסידא דלקוחות. י"מ דהא דחיישינן לפסידא דלקוחות היינו דוקא היכא דאיכא עדי מסירה דידעי שהשטר אמת ואין נראה דא"כ איכא בינייהו טובא היכא דאין עדים אלא החתומים על השטר: דאסהידו ביה תרי בחד ותרי בחד - משמע לפי שיש שני מזימים על כל אחד ואחד לא הוי חידוש ותימה מה בכך הרי תרי כמאה הוו ונראה לפרש דאסהידו ביה תרי בחד כגון שאין הניזומין מסייע אחד לחבירו שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו שראה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה או בהודאה אחר הודאה ואלו שנים מזימים את שניהם שכך שוים אלו כמו אחרים ולא נקט האי לישנא אלא משום דמשתמע מיניה שאין המוזמין מסייעין. זה את זה: אי נמי דפסלינהו בגזלנותא - והא דאמרי' בפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) דההיא מתנה דהוו חתים עליה תרי גזלנין סבר רב פפא בר שמואל לאכשוריה משום דהא לא אכריזנא עלייהו ומסיק דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה ולא חיישינן לפסידא דמקבל מתנה אע"ג דפסידא דלקוחות לאו דוקא דה"ה דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה מ"מ פסלינן לההיא מתנה דמיירי שכבר העידו עליהן בב"ד קודם שחתמו בשטר מתנה או לא נראית ההיא שטר מתנה עד אחר שנודע פסולן בב"ד ואע"ג דזמנה קודם יש לחוש שמא הקדימו כדפרישית לעיל. ומיהו ההוא עובדא דפרק זה בורר (סנהדרין דף כז.) דחד אמר קמאי דידי גנב כו' לדיני נפשות פשיטא שיש לפוסלו למפרע והוי מצי למימר איכא בינייהו לענין דיני נפשות או לאסור אשה לבעלה ולענין גיטין וקדושין ועדות החדש דלטעמא דחידוש אין לפוסלן למפרע ולטעמא דפסידא דלקוחות פוסלין למפרע לכל אלו אלא דדחיק לאשכוחי דאיכא בינייהו לענין ממון: והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה - וא"ת אפי' למאן דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל תקשה דמכל מקום אם אין גניבה אין טביחה ומכירה וכשחזרו והוזמו על הטביחה אמאי משלמין וי"ל משום דקסבר הכחשה תחילת הזמה היא: שהעידו בבת אחת והוזמו - דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין היו אע"ג דלמפרע הוא נפסל דכיון שהעידו בבת אחת כשרים היו כשהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהן על העדות של גניבה דתוך כדי דיבור הוה ועל מה שפירש בקונטרס דלא גרסינן והוזמו בבת אחת דבהזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה היה ובלבד שהוזמו על הטביחה תחילה וקשה לר"י דמה מרויח בקונט' בהזמת טביחה תחילה דאי משום שאם הוזמו על הגניבה תחילה הוו מוכחשים על. הטביחה ואנן אליביה דאביי משנינן דס"ל לקמן דהכחשה לאו תחילת הזמה היא א"כ גם כשהוזמו על הטביחה תחילה הוו מוכחשים על הגניבה מאחר שהעידו בבת אחת ותוך כדי דיבור כדיבור דמי כדאמר בסמוך לרבי יוסי דכי העידו בבת אחת והוזמו על הטביחה בטלה כל העדות משום דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ואם באנו ליישב תירוץ זה לסברת אביי דלקמן דסבר הכחשה לאו תחילת הזמה היא צריך לגרוס והוזמו בבת אחת אבל אין לחוש שאין הגמרא חושש עתה ליישב דברי אביי אלא במה שאמר למפרע הוא נפסל והולך ומתרץ לפי שיטת המקשה הסובר דהכחשה תחילת הזמה היא כדפרישית לעיל וכן לקמן כי משני מתני' לאביי אהא דאמר הכחשה לאו תחילת הזמה היא ומוקי לה כשהוזמו תחילה על הטביחה אין חושש לתרץ למאי דאמר אביי למפרע הוא נפסל כי לפי זה היה צריך להעמידה כגון שהעידו בבת אחת אלא דדרך הגמרא הוא שאין חושש לתרץ אלא הקושיא שמקשה לו: