בבא קמא יז:

פרק ב׳ · כיצד הרגל

Bava Kamma 17b · Chapter 2: Keitzad HaRegel

גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הַיְינוּ רֶגֶל הַיְינוּ בְּהֵמָה! אֲמַר לֵיהּ: תְּנָא אָבוֹת, וְקָתָנֵי תּוֹלָדוֹת. אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: ״הַשֵּׁן מוּעֶדֶת״ ״הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת״, מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִיכָּא? הֲוָה קָמַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שַׁנַּאי חֲדָא, וְאַתְּ שַׁנִּי חֲדָא. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא שֵׁן דְּחַיָּה, וְקָתָנֵי שֵׁן דִּבְהֵמָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה״ כְּתִיב, בְּהֵמָה – אִין, חַיָּה – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה. אִי הָכִי, הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי בְּרֵישָׁא! הַאי דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ. אִי הָכִי, רֵישָׁא נָמֵי – לִיתְנֵי הָהִיא דְּלָא כְּתִיבָא בְּרֵישָׁא! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – אִידֵּי וְאִידֵּי אָבוֹת נִינְהוּ, הָךְ דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבָא לֵיהּ. הָכָא – שָׁבֵיק אָב, וְתָנֵי תּוֹלָדָה?! אִיבָּעֵית אֵימָא: אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מֵרֶגֶל, פָּתַח בָּרֶגֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הִזִּיק – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא אֵימָא: הִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. צְרוֹרוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְהוּ? חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: צְרוֹרוֹת כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – חֲצִי נֶזֶק. וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה, וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: צְרוֹרוֹת, וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז וְהִזִּיק – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. בְּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶן – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִיסָּה וְעַל גַּבֵּי פֵּירוֹת, וְטִינְּפוּ אוֹ נִיקְּרוּ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. הֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: נֶזֶק שָׁלֵם. תַּנְיָא אִידַּךְ: תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְיָצְתָה רוּחַ מִתַּחַת כְּנָפָיו וְשִׁיבְּרָה אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. סְתָמָא כְּרַבָּנַן. אָמַר רָבָא: בִּשְׁלָמָא סוֹמְכוֹס – קָסָבַר: כֹּחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי. אֶלָּא רַבָּנַן, אִי כְּגוּפוֹ דָּמֵי – כּוּלֵּיהּ נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלֵּם; וְאִי לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי, חֲצִי נֶזֶק נָמֵי לָא לְשַׁלֵּם! הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם כְּגוּפוֹ דָּמֵי, וַחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת – הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ. אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. כֹּל שֶׁבַּזָּב טָהוֹר – בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וְרָבָא, צְרוֹרוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן?! לֹא; רָבָא – עֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ. כֵּיצַד? בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק – וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ; בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ; וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ, וְעֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי, וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי – מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם. בָּעֵי רָבָא: דָּרְסָה עַל כְּלִי וְלֹא שְׁבָרַתּוּ, וְנִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אַחֵר וְנִשְׁבַּר, מַהוּ? בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן – וְגוּפֵיהּ הוּא, אוֹ דִלְמָא בָּתַר תְּבַר מָנָא אָזְלִינָא – וּצְרוֹרוֹת נִינְהוּ? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבָּה – דְּאָמַר רַבָּה: זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג, וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל – פָּטוּר; דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: מָנָא תְּבִירָא תְּבַר! לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ, לְרָבָא – מִבַּעְיָא לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: הִידּוּס – אֵינוֹ מוּעָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה מוּעָד. הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז, וּבְהָא קָמִפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן, וּמָר סָבַר: בָּתַר תְּבַר מְנָא אָזְלִינַן? לָא;

גמ' היינו רגל היינו בהמה - מאי רגל ומאי בהמה דתני תרתי במתני' הא חדא היא ואמאי הדר תני הבהמה מועדת: תנא אבות - רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא קתני תולדות הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה דתולדות דרגל הן דהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק: מאי אבות ומאי תולדות איכא - (והא) ליכא למימר דהאי דתנא בהמה מועדת לאכול פירות וירקות הוי להו תולדה דהיינו שן ממש ותולדה דשן היינו נתחככה בכותל להנאתה: הוה קמהדר ליה - רבא לרבינא: בבדיחותא - בשחוק: וא"ל אנא שנאי חדא - רישא ואת שני סיפא: וטעמא מאי - אסיפא קאי: בעירה - היינו תרגום של בהמה: קמ"ל - מתני' דאשן דחיה נמי מיחייב: דחיה בכלל בהמה - דכתיב (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל צבי ויחמור: אי הכי הא - שן בהמה מבעי ליה למיתני ברישא והדר שן חיה: רישא נמי ליתני - בהמה דהוי תולדה ברישא דלא כתיבא: אידי ואידי - שן דחיה ושן דבהמה: הכא - גבי רגל: שביק אב ותני תולדה - בתמיה: דסליק מרגל - בפ"ק (דף טו:) תנן הרגל מועדת ולא תנן הבהמה: אוכף - שול"א בלע"ז: שליף - משאוי שבאמתחת ובמרצופין: סומכוס - לית ליה הלכתא דחצי נזק צרורות אלא נזק שלם ס"ל: נובר - בחוטמו ובלע"ז פורי"ר: התיז - דהוה צרורות: צרורות כי אורחייהו - כלומר אע"ג דאורחייהו להתיז צרורות משלם חצי נזק כדמפרש לקמיה דהלכתא גמירי לה וכן חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות: בכנפיהם - שנגעו בכנפיהם בכלי: רוח שבכנפיהם - היינו צרורות דכחו הוא: מהדסין - מרקדין: ונקרו - בחרטום שלהם שקורין בי"ק: העלו עפר - מן הארץ לעיסה: חצי נזק נמי לא - דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה אבל במידי דאורחיה לא: שבזב טמא - משמע נגיעה ממש: שבזב טהור - כגון שזרק חפץ על אדם הוי טהור ובנזקין כעין צרורות חצי נזק: צרורות אתא לאשמועינן - בתמיה: עגלה מושכת בקרון - אתא לאשמועינן דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים טמאים משום מדרס הזב ובנזקין נמי עגלה שמשכה בקרון ע"ג כלים כגופה הוי ולא כצרורות ואם התיז צרורות מתחת הקרון דבזב טהור בנזקין נמי צרורות נינהו: בפרומביא - רסן: זוג - אישקליטא: מחטטין - מנקרין בחרטומיהן: בתר מעיקרא - שדחפתו ובגופה תבר מנא: ושברו במקל - קודם שנח: פטור - המשברו וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי: הידוס - רקידת התרנגולים: הידוס ס"ד - אמאי לא ליהוו מועד הא אורחיה הוא: הידוס והתיז - שגלגל הכלי ברקידתו למקום אחר ונשבר מ"ד מועד לנזק שלם סבר בתר מעיקרו אזלינן:

סד"א ושלח את בעירה כתיב - אע"ג דכבר אשמועינן ברישא דאפי' תרנגולין מועדין מ"מ ניחא ליה לאשמועינן גבי שן וקשה קצת אמאי לא תנא נמי תולדה בשן כמו ברגל: קמ"ל דחיה בכלל בהמה - לא מההיא דרשה דבהמה המקשה (חולין דף עא.) קאמר הכא דחיה בכלל בהמה דהא הכא אפילו עוף נמי הוי בכלל בהמה כדקתני התרנגולת מועדת אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס"פ הפרה (לקמן בבא קמא דף נד:) דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעירה: וחמור במשאו - אע"ג דכבר שנה בשליף שעליה אצטריך לאשמועינן לפי שאין משאוי של חמור מהודק ומחובר בו כבשאר בהמה וס"ד דלא הוי כגופו: נובר באשפה - יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד) מתרגמינן ינובריניה ואע"ג דתנא צרורות דרגל אשמועינן צרורות דשן דלהנאתו קעביד: כל שבזב טהור - אין זה הכלל דוקא דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור טהור ולענין נזקין אין חילוק וכל עיקר האי כללא לא בא אלא למעט זורק: בתר מעיקרא אזלינן כו'. ומדתנן דרסה על הכלי ושברתו דמשמע הא נתגלגל למקום אחר ונשבר שם חייב ח"נ ליכא למידק דאדרבה מדמפליג בין ראשון לשני ולא מפליג בראשון גופיה איכא למידק איפכא: זרק כלי מראש הגג כו' - נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו: