בבא קמא סד:

פרק ז׳ · מרובה

Bava Kamma 64b · Chapter 7: Merubbeh

אִי הָכִי, שַׁפִּיר קַשְׁיָא לֵיהּ! מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ פִּירְכָא: לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר מֵהֵיכָא קָמַיְיתֵי לֵיהּ – מִכְּלָל בָּתְרָא; כְּלָלָא גּוּפֵיהּ ״חַיִּים״ כְּתִיב בֵּיהּ! כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל מַאי קָא מַהֲנֵי לֵיהּ? אִי לְאֵתוֹיֵי כׇּל דָּבָר, הָא ״חַיִּים״ כְּתִיב – בַּעֲלֵי חַיִּים אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא! מִשּׁוּם הָכָא אִיצְטְרִיךְ ״אִם הִמָּצֵא״. אָמְרִי: וְהָא שְׁנֵי כְלָלוֹת דִּסְמִיכִי אַהֲדָדֵי נִינְהוּ! אָמַר רָבִינָא, כִּדְאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵי כְלָלוֹת הַסְּמוּכִים זֶה לָזֶה – הַטֵּל פְּרָט בֵּינֵיהֶם, וְדוּנֵם בִּכְלָל וּפְרָט. שְׁדִי ״שׁוֹר״ בֵּין ״הִמָּצֵא״ לְ״תִמָּצֵא״ – לְאֵתוֹיֵי מַאי? אִי לְאֵתוֹיֵי בַּעֲלֵי חַיִּים, מֵ״חַיִּים״ נָפְקָא! אֶלָּא לְאֵתוֹיֵי דָּבָר שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים, וּדְרוֹשׁ הָכִי: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כֹּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. וְתוּ שְׁדִי ״חֲמוֹר״ בֵּין ״הִמָּצֵא״ לְ״תִמָּצֵא״ – לְאֵתוֹיֵי מַאי? אִי לְאֵתוֹיֵי דָּבָר שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים, מִשּׁוֹר נָפְקָא! אֶלָּא לְאֵתוֹיֵי דָּבָר מְסוּיָּים. אִי הָכִי, ״שֶׂה״ לְמָה לִי? אֶלָּא רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה הוּא, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״בַּמַּיִם״ ״בַּמַּיִם״ שְׁתֵּי פְּעָמִים – אֵין זֶה כְּלָל וּפְרָט, אֶלָּא רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה; רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רַבִּי – רַבִּי כֹּל מִילֵּי? אִי הָכִי, כֹּל הָנֵי פְּרָטֵי לְמָה לִי? חַד לְמַעוֹטֵי קַרְקַע, וְחַד לְמַעוֹטֵי עֲבָדִים, וְחַד לְמַעוֹטֵי שְׁטָרוֹת. ״גְּנֵיבָה״ וְ״חַיִּים״ – לְכִדְרַב, דְּאָמַר: אַחֲיַיהּ לְקֶרֶן כְּעֵין שֶׁגָּנַב. וּלְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, וְגַנָּב עַצְמוֹ נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב״, הַאי ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא בַּר אֲהִילַאי, דְּאָמַר רָבָא בַּר אֲהִילַאי: מַאי טַעְמָא דְּרַב, דְּאָמַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – פָּטוּר? דִּכְתִיב: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ – אִם הִמָּצֵא בְּעֵדִים, תִּמָּצֵא בְּדַיָּינִים; פְּרָט לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּהַאי ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ מַפֵּיק לֵיהּ לְגַנָּב עַצְמוֹ, מַרְשִׁיעַ עַצְמוֹ מְנָלַן? מֵ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים״ – וְלֹא הַמַּרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ. וּלְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּאַיְיתִי לֵיהּ מֵ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ לְמַרְשִׁיעַ אֶת עַצְמוֹ, הַאי ״אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר לָךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמוֹדֶה בִּקְנָס – דְּפָטוּר. וּמַאן דְּאָמַר תַּרְוַיְיהוּ בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, קָסָבַר: מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – חַיָּיב. וּלְמַאן דְּאָמַר חַד בְּגַנָּב וְחַד בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דְּנָפְקָא לֵיהּ גַּנָּב מֵהָתָם; בִּשְׁלָמָא ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ – לְכִדְרָבָא בַּר אֲהִילַאי. אֲבָל כֹּל הָנֵי פְּרָטֵי, לְמָה לִי? כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית, לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא לְדָבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ. וְאֵימָא גַּנָּב עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּתַנְיָא, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״ – שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה? אָמַרְתָּ לֹא כָּךְ הָיָה. מַאי ״לֹא כָּךְ הָיָה״? אָמַר אַבָּיֵי: לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״ בְּגַנָּב, וְלֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב – וּמָה טוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, דִּבְהֶיתֵּירָא אֲתָא לִידֵיהּ, אָמַר קְרָא לִישַׁלֵּם תְּרֵי; גַּנָּב עַצְמוֹ, דִּבְאִיסּוּרָא אֲתָא לִידֵיהּ, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא ״שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּגַנָּב עַצְמוֹ, לְמָה לִי? דַּאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. וְהַאי ״אִם הִמָּצֵא״ – לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״יָדוֹ״ –

אי הכי שפיר קא קשיא ליה - ומאי תשובה יש בדבר: ה"ג לרבות כל דבר מהיכא מייתי לה מכלל בתרא כללא גופא חיים כתיב ביה - כלומר איצטריך אם המצא תמצא דאי מגניבה וחיים דרשת לכלל איכא למיפרך שאר דברים מהיכא מייתית להו מכללא בתרא אף כל כללא גופיה חיים כתיב ביה דכל היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל אף כל מכללא בתרא מידרש דכללא קמא למעוטי הוא דאתי דבלאו איהו הוי פרט וכלל דאיתרבו כל מילי ומהני כללא קמא למעוטי מאי דלא דמי ליה לפרטא וכללא בתרא לרבויי אתי דאי לאו איהו ה"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הלכך לא דרשינן מיניה אלא בעלי חיים ובטיל ליה כלל ופרט דאע"ג דדריש תנא דבי ר' ישמעאל בעלמא כללא דלא דמי (ליה פרטא) הני מילי לרבויי מידי דהוי בכללא בתרא: להכי איצטריך אם המצא תמצא - למידרש כללי מיניה כדמפרש ואזיל: והא תרי כללי דסמיכי נינהו - המצא תמצא והיכי מצי למדרש מינייהו כלל ופרט וכלל: הטל פרט - הכתוב בצידן ביניהן: אלא לאתויי דבר המסויים - אין אבל דבר שאינו מסויים לא ומריבויא דרשינן לה ולא ממשמעותא דיש בהמות הרבה שאין בהן סימן דאי ממשמעותא דקרא נפקא תיפוק מכעין הפרט דשור: ה"ג דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים - ולא גרס כל מקום שנאמר במים במים תאכלו כל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים הואיל וכללים סמוכים הם והפרט אינו ביניהן אלא אחריהם כתיב בימים ובנחלים דמשמע דימים ונחלים הוא דבעינן סנפיר וקשקשת אבל שיחין ומערות לא אין זה נדרש בכלל ופרט דלא ליתרבי אלא כעין הפרט אלא בריבה ומיעט וריבה ואתרבי כל מילי אלא דמיעוט מהני למעוטי פורתא חדא מילתא ותו לא: חד למעוטי קרקע כו' - ועד השתא לא מצי לתרוצי הכי דכי הוה דיינינן להו בכלל ופרט לא הוה מתרבי כעין הפרט אלא דבר המטלטל וגופו ממון וממילא הוי ממעטי כל הני: אחייה לקרן כעין שגנב - לקמן היא בשמעתין דאם גנב בהמה והוכחשה או הוזלה משלם כשעת הגניבה דכתיב חיים החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם: מ"ט דרב - לקמיה היא בהאי פירקא: אם המצא בעדים - אם תחלה תמצא בעדים תמצא הכפל שהוא קנס בדיינין: פרט למרשיע את עצמו - אע"פ שבאו עדים אחרי כן אין משלם כפל: ההוא מיבעי לי' למודה בקנס דפטור - אם לא באו עדים אחרי כן ואייתר ליה אם המצא תמצא לפטור אפילו באו עדים דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בלא באו עדים: כל הני פרטי למה לי - אי למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות כדאמרן הא אימעיטו להו להנך מהנך פרטי דכתיבי בעל כל דבר פשע: שנתחדש בה - אם המצא בעדים תמצא בדיינין פרט למודה בקנס: ואימא גנב עצמו - לא ישלם כפל עד שישבע לשקר הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו:

אי הכי שפיר קשיא ליה - ומשני משום דאית ליה פירכא אע"ג דהאי פירכא ליתא בברייתא היינו משום דלא חש לפרשה: מהיכא קמייתי ליה מכללא בתרא כללא גופי' חיים כתיב ביה - גם זה שאל ה"ר אשר מלוני"ל את ר"י דאכתי תקשה המצא תמצא ל"ל דהא כיון דלא מצי לרבויי בכלל ופרט וכלל טפי אלא בעלי חיים משום דכללא גופיה חיים כתיב ביה א"כ ע"כ חיים לכללא לא אתיא דאי כללא אמאי איצטריך כל הנהו פרטי לא לכתוב אלא גניבה וחיים והוה מרבינן נמי כל בעלי חיים אלמא לאו כללא הוא אלא פרטא ומפרט דחיים לחוד נרבה כל ב"ח ומכל הני פרטי נרבה כל דבר והכי איתא בסמוך אי לאתויי בעלי חיים מחיים נפקא והשיב ר"י דלקמן ודאי דאיכא כללא ופרטא וכללא כדאמר שדי שור בין המצא תמצא קאמר שפיר דמכעין הפרט דשור מרבינן אפילו דלאו ב"ח דכל ב"ח מפרטא דחיים נפקא אבל הכא בלא המצא תמצא אי חיים לא הוי כלל היכי מתרבו דלאו ב"ח מפרטי כיון דליכא כלל בתרא לרבויי מיניה כעין הפרט והואיל שאין לרבות מהן כלום אם נעשה חיים פרט ע"כ צריכין אנו לעשות מחיים כלל ויבואו הפרטות למעט מן הכלל ונאמר מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה ונמעט מהם עופות טמאים ואע"ג דהאי תנא אין נראה לו לתפוס צד טומאה היינו דוקא לפי מה שהיה יכול לתפוס צד ב"ח ורוצה לעשות כלל דחיים כמו כלל דגניבה אבל השתא דמסיק דמחיים לא משמע אלא ב"ח ואין יכול לתפוס צד ב"ח דא"כ פרטי למה לי ע"כ היה צריך לתפוס צד טומאה להכי איצטריך המצא. תמצא לרבות כל דבר כדמסיק: למעוטי דבר שאין מסוים. אית ספרים דגרסי לאתויי ולעיל (בבא קמא דף סג. ד"ה דבר) מפורש: אי הכי שה ל"ל - ה"מ לאקשויי שור ושה ל"ל דמכעין הפרט דחיים לחוד מרבינן כל דבר אפילו דלאו ב"ח ולפי שהגמרא התחיל דבריו בשור שהוא ראשון נקט הכי אבל באמת הוא ששניהם מיותרים: