טוען את הדף…
לְמִשְׁמֶרֶת יְדַעְיָה, מַהוּ? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּיַהֲבֵיהּ לִידַעְיָה בְּמִשְׁמֶרֶת יְדַעְיָה – הָא אִית בֵּיהּ! לָא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵיהּ לִידַעְיָה בְּמִשְׁמַרְתּוֹ דִּיהוֹיָרִיב. מַאי? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּלָאו מִשְׁמַרְתּוֹ הוּא – וְלָא כְּלוּם הוּא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ מֵעִיקָּרָא – לִידַעְיָה קָאֵי? תֵּיקוּ. בָּעֵי רָבָא: כֹּהֲנִים, מַהוּ שֶׁיַּחְלְקוּ גֶּזֶל הַגֵּר כְּנֶגֶד גֶּזֶל הַגֵּר? מִי אָמְרִינַן: ״אָשָׁם״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא – מָה אָשָׁם אֵין חוֹלְקִין אָשָׁם כְּנֶגֶד אָשָׁם, אַף גֶּזֶל אֵין חוֹלְקִין גֶּזֶל הַגֵּר כְּנֶגֶד גֶּזֶל הַגֵּר; אוֹ דִּלְמָא, גֶּזֶל הַגֵּר מָמוֹנָא הוּא? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: ״אָשָׁם״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא – אָמַר רָבָא: כֹּהֲנִים אֵין חוֹלְקִין גֶּזֶל הַגֵּר כְּנֶגֶד גֶּזֶל הַגֵּר. מַאי טַעְמָא? ״אָשָׁם״ קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא. בָּעֵי רָבָא: כֹּהֲנִים בְּגֶזֶל הַגֵּר – יוֹרְשִׁין הָווּ, אוֹ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת הָווּ? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? כְּגוֹן שֶׁגָּזַל חָמֵץ שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח. אִי אָמְרַתְּ יוֹרְשִׁין הָווּ – הַיְינוּ הַאי דְּיָרְתִי מוֹרֵית. וְאִי אָמְרַתְּ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת הָווּ – מַתָּנָה קָאָמַר רַחֲמָנָא דְּנִיתֵּיב לְהוּ, וְהָא לָא קָא יָהֵיב לְהוּ מִידֵּי – דְּעַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא. רַב זְעֵירָא בָּעֵי הָכִי: אֲפִילּוּ אִם תִּימְצֵי לוֹמַר מְקַבְּלֵי מַתָּנָה הָווּ, הָא – לָא אִיבַּעְיָא לַן, דְּהַהִיא מַתָּנָה אָמַר רַחֲמָנָא דְּנִיתֵּיב לְהוּ. אֶלָּא כִּי קָמִבַּעְיָא לַן – כְּגוֹן שֶׁנָּפְלוּ לוֹ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת בְּגֶזֶל הַגֵּר. [מִי] מִחַיְּיבִי לְאַפְרוֹשֵׁי מִינַּיְיהוּ מַעֲשֵׂר, אוֹ לָא? יוֹרְשִׁין הָווּ – דְּאָמַר מָר: קָנוּ בִּתְפִיסַת הַבַּיִת – חַיָּיבִין; אוֹ דִלְמָא מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת הָווּ – וּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ וְהַנִּיתָּן לוֹ בְּמַתָּנָה – פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. מַאי? תָּא שְׁמַע: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִיתְּנוּ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְכוּלָּן נִיתְּנוּ בִּכְלָל וּפְרָט וּכְלָל, וּבְרִית מֶלַח. כׇּל הַמְקַיְּימָן – כְּאִילּוּ מְקַיֵּים כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל וּבְרִית מֶלַח, כׇּל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶם – כְּאִילּוּ עוֹבֵר עַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל וּבְרִית מֶלַח. וְאֵלּוּ הֵן: עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ, וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם, וְעֶשֶׂר בַּגְּבוּלִים. עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ – חַטַּאת בְּהֵמָה, וְחַטַּאת הָעוֹף, וְאָשָׁם וַדַּאי, וְאָשָׁם תָּלוּי, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת. וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם – הַבְּכוֹרָה, וְהַבִּיכּוּרִים, וְהַמּוּרָם מִן הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, וְעוֹרוֹת קֳדָשִׁים. וַעֲשָׂרָה בַּגְּבוּלִין: תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְחַלָּה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וְהַמַּתָּנוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וּשְׂדֵה אֲחוּזָּה, וּשְׂדֵה חֲרָמִים, וְגֶזֶל הַגֵּר. וְקָא קָרֵי מִיהַת ״מַתָּנָה״ – שְׁמַע מִינַּהּ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת הָווּ! שְׁמַע מִינַּהּ. נָתַן אֶת הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר [וְכוּ׳]. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ, כֶּסֶף מְכַפֵּר מֶחֱצָה. דְּאִי לָא מְכַפֵּר, הֲוָה אָמֵינָא: מַהְדַּר לְיוֹרְשִׁין. מַאי טַעְמָא? אַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא יְהַב לֵיהּ. אֶלָּא מֵעַתָּה, חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ תִּיפּוֹק לְחוּלִּין – דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא אַפְרְשַׁהּ! אָמְרִי: חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ דִּלְמִיתָה אָזְלָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְּעָלָיו לִיפּוֹק לְחוּלִּין – דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכִי לָא אַפְרְשֵׁיהּ! אָשָׁם נָמֵי הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ – כֹּל שֶׁבַּחַטָּאת מֵתָה, בְּאָשָׁם רוֹעֶה. אֶלָּא מֵעַתָּה, יְבָמָה שֶׁנָּפְלָה לִפְנֵי מוּכֵּה שְׁחִין תִּיפּוֹק בְּלָא חֲלִיצָה, דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכִי לֹא קִדְּשָׁה עַצְמָהּ! הָתָם אֲנַן סָהֲדִיאין חולקים - מנחות כנגד מנחות וקרבן כנגד קרבן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו נפקא לן בקדושין (דף נג.) ובמנחות פרק אלו מנחות (מנחות דף עג.): יורשין - הגר הן או מקבלי מתנות גבוה הן: היינו האי דירתי - ירושה זאת נפלה להן והרי היא לפניהן שאילו היה הגר קיים היה זה אומר לו הרי שלך לפניך: רב זעירי בעי לה - הכי אפילו אם תמצי לומר מקבלי מתנות הוו הא לא מבעיא לן דהא מתנה. יהיב להו רחמנא. והרי הן לפניהן: כגון שנפלו לו - לכהן: קנו - יתומים שקנו בהמות: בתפיסת הבית - כלומר נפלו להן בהמות בירושה עד שלא חלקו: הלוקח - לקח עשרה טלאים שלא נתעשרו מן השוק: פטור - ובמסכת בכורות מפרש טעמא: בכלל ופרט וכלל - לכל קדשי בני ישראל לך נתונים למשחה כלל וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש פרט כל מתנה בפני עצמה וכל תרומת קדשים חזר וכלל והדר כתיב ברית מלח עולם הוא וגו' בסוף הפרשה (במדבר יח): כל המקיימן כאילו קיים - כל התורה כולה שניתנה לדרוש בכלל ופרט וכלל וכאילו קיים כל הקרבנות שניתנה בהן ברית מלח: עשר במקדש - נאכל לפנים מן הקלעים: ארבע בירושלים - בכל העיר: ועשר בגבולים - בערי ארץ ישראל: אשם ודאי - חמשה הן גזילות מעילות שפחה חרופה נזיר ומצורע וחד חשיב להו: אשם תלוי - בא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר ודאי שיביא חטאת: וזבחי שלמי צבור - כבשי עצרת שנקראו שלמים כדכתיב (ויקרא כ״ג:כ׳) ושני כבשים בני שנה וקדשי קדשים הן כדכתיב (שם) קדש יהיו לה' לכהן ונאכלים לפנים מן הקלעים: ולוג שמן של מצורע - מה שנשאר בלוג מיציקה לכף כהן של השמאלית נאכל לכהנים דתניא במנחות (דף עג.) ובזבחים (דף מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע דהוא נמי קרוי קרבן דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וסמיך ליה לקרא קמא בקדש הקדשים תאכלנו בויקח קרח: מותר העומר - מנחת העומר נקמצת ושיריה נאכלים וכל המנחות קדשי הקדשים הן כדכתיב לא (תאכל עליו חמץ) וגו': ושירי מנחות - כל מנחות הנקמצות מנחת נדבה ומנחת חוטא ומנחת סוטה: הבכורה - בכור תם נאכל בכל העיר וכן הבכורים צריכין חומה כדכתיב (דברים י״ב:ז׳) ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו' ואמר מר תרומת ידך אלו בכורים מכות (דף יז.): והמורם מתודה - חזה ושוק וארבע חלות מארבע מינים שבה חלות ורקיקין חמץ ורבוכה וכתיב (ויקרא ז׳:י״ד) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לכהן הזורק וגו': והמורם מאיל נזיר - זרוע בשלה וחלה ורקיק וחזה ושוק של שלמים בכלל תודה הוא דתודה שלמים אקרי והנך תרתי תודה ואיל נזיר משום דדמיין להדדי חשיב להו בחדא כדאמר בשחיטת חולין בפרק הזרוע: ועורות קדשים - עורות עולה וחטאות ואשמות אבל קדשים קלים עורותיהן לבעלים כדאמר בזבחים פרק טבול יום (זבחים דף קג.) ומש"ה קא חשיב להו בהדי הנך דבירושלים למעוטי דאין נחשבים בהדי הנך דגבולים דהני עורות לא מתייהבי להו אלא בירושלים ובהדי הנך דבמקדש לא חשיב אלא הנהו דאי נפקי חוץ לקלעים מפסלי ביוצא: ושדה אחוזה - שהקדישוה בעליה ולא גאלה ומכרה גזבר כשהלוקח מחזירה ביובל מתחלקת לכהנים: ושדה חרמים - ישראל שהחרימו שדיהן: וגזל הגר - נמי קרי ליה מתנת גבולין שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים יצא ואיל אשמו יעלה לירושלים להקריב: אדעתא דהכי - דלא תיהוי ליה כפרה: תיפוק לחולין - ולא תיזל למיתה: באשם רועה - עד שיומם וימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח עולה לשם ועורה לכהנים זה מדרש דרש יהוידע הכהן בשקלים (דף ט:) ובתמורה (דף כג:) וכל זמן שהוא תם אין יוצא לחולין לימכר לפיכך ירעה והוא מעצמו אין יכול להשתנות מאשם לעולה:או דלמא כיון דלא חזי ליהויריב לידעיה קאי - ויכול להביא אשם מיד וליתבה לפני יהויריב להתכפר אע"פ שהכסף נתון לידעיה כדקתני בפירקין נתן את הכסף ליהויריב והאשם לידעיה יצא: למאי נ"מ לגזל חמץ ועבר עליו הפסח - תימה אמאי לא פשיט ליה מדידיה דאמר לעיל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל אחד ואחד לא יצא אלמא מקבלי מתנות הווא] דאי יורשין הוו אמאי לא יצא מאי דשבק להון אבוהון יהב להון ונראה דבחד מנהון גרסינן רבה: בכלל ופרט וכלל וברית מלח - הך שמעתא מפורש. בפרק הזרוע (חולין דף קלג:): וגזל הגר - תימה אמאי חשיב גזל הגר מעשרה בגבולין דכי היכי דאמר רבא החזירו בלילה ולחצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא ה"נ אם החזירו בגבולין לא יצא כדין אשם: כסף מכפר מחצה - מכאן נראה דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה: דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה - נראה דבנפלה מן האירוסין איירי דאי מן הנישואין ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה אלא מן האירוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה וא"ת אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש נמי בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי: [וע' בתוספות כתובות מז: