בבא קמאכט:
טוען את הדף…
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְאַחַר נְפִילָה מַחְלוֹקֶת. אֲבָל בִּשְׁעַת נְפִילָה מַאי – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר? וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן: לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא; מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב! אֶלָּא מַאי – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב? וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן: לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא; מִכְּלָל דְּפָטְרִי רַבָּנַן! אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּמַפְקִיר נְזָקָיו דְּהָכָא הוּא דְּפָטְרִי רַבָּנַן, דְּאָנוּס הוּא; אֲבָל מַפְקִיר נְזָקָיו דְּעָלְמָא – מְחַיְּיבִי. אִיתְּמַר: מַפְקִיר נְזָקָיו; רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר – חַד אָמַר: חַיָּיב, וְחַד אָמַר: פָּטוּר. לֵימָא מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן. מַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן; וּמַאן דִּמְחַיֵּיב אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פָּטְרִי רַבָּנַן, אֶלָּא בְּמַפְקִיר נְזָקָיו דְּהָכָא, מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא; אֲבָל מַפְקִיר נְזָקָיו דְּעָלְמָא – מְחַיְּיבִי. תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר חַיָּיב – דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁנֵי דְּבָרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וַעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵן בִּרְשׁוּתוֹ; וְאֵלּוּ הֵן: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה. תִּסְתַּיֵּים. וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִיפְּכָא! דִּתְנַן: הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהֶן, אֲבָל לֹא נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהֶן – פָּטוּר. אַלְמָא מַפְקִיר נְזָקָיו – פָּטוּר! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שֶׁהֶחְזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ. אָמַר רָבִינָא: מָשָׁל דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְמוֹצֵא בּוֹר מְגוּלֶּה, וְכִסָּהוּ, וְחָזַר וְגִילָּהוּ. אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: מִי דָּמֵי?! הָתָם – לָא אִסְתַּלֻּק לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן, הָכָא – אִסְתַּלֻּק לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן. הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְמוֹצֵא בּוֹר מְגוּלָּה, וּטְמָמָהּ וְחָזַר וַחֲפָרָהּ – דְּאִסְתַּלִּקוּ לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן, וְקָיְימָא לַהּ בִּרְשׁוּתוֹ! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּשֶׁהֲפָכָהּ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְאוֹקֹמַיהּ כְּגוֹן שֶׁהֲפָכָהּ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה – וְטַעְמָא דְּכִי נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ, הָא אֵין מִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ – לָא? לוֹקְמַהּ לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ – חַיָּיב! אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ – מַאי אִרְיָא ״הָפַךְ״? לִתְנֵי ״הִגְבִּיהַּ״! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, כֹּל ״הָפַךְ״ – לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה הוּא. וּמִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר חַיָּיב, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פָּטוּר. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי?! וְהָתְנַן: הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית; וְהַגּוֹדֵר גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים; וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים; וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַפְרִיחַ, אֲבָל בִּמְצַמְצֵם – פָּטוּר. מְצַמְצֵם מַאי טַעְמָא פָּטוּר – לָאו מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לֵיהּ בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ? מִכְּלַל דְּחִיּוּבָא דְבוֹר – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוּא; אַלְמָא מַפְקִיר נְזָקָיו חַיָּיב! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: מַפְקִיר נְזָקָיו פָּטוּר; וּמְצַמְצֵם מַאי טַעְמָא פָּטוּר – מִשּׁוּם דְּאִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת – חַיָּיב! אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב. וּמִדְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב – רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר פָּטוּר?! וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָרלא תימא מתני' ר"מ היא - גבי שני קדרים קאי לקמן בהאי פרקין (בבא קמא דף לא.): אלא הא קמ"ל - ר' יוחנן: דמפקיר נזקיו דהכא - דתחלתו אונס הוא דפטרי רבנן אבל מפקיר נזקיו דעלמא כגון שהשליכו מדעת וכגון בור ברשות הרבים מחייבי וה"ק לאחר נפילה מחלוקת כלומר האי מחלוקת דפליגי ר"מ ורבנן בהפקיר נזקיו לאחר נפילה הוא שתחילתו ע"י נפילה אבל ע"י השלכה לא פליגי ולא תידוק מרבי יוחנן דבשעת נפילה לא פליגי: אליבא דר"מ כ"ע לא פליגי - דהשתא בהפקיר נזקיו הבא ע"י אונס מתחילה מחייב כ"ש הפקר שתחילתו ברצון: בור ברה"ר - אלמא סבירא ליה לר"א דחיובא דבור ברה"ר היא: משש שעות ולמעלה - אין חמץ ברשותו (דאע"ג) דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא: ההופך את הגלל - זבל המופקר ברה"ר והפכו ממקום למקום: חייב בנזקו - דקנייה בהגבהה וממונו הוא: שנתכוין לזכות בו - כשהגביהו וחייב משום ממונו דלאחר שקנייה אע"פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן: אבל לא נתכוין לזכות בה - לכשהגביהו: פטור - ואע"ג דכרה בור ברה"ר כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם ואם היה במקומו הראשון ולא נתקל בו זה אלמא לר"א בור ברה"ר פטור והוא הדין למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור ברה"ר יליף לה שלא היתה שלו מעולם: שהחזירה למקומה - דלא כרה בור והוי כמי שלא נגע בה מעולם דלאו כורה בור הוא: וחזר וגילהו - דפטור: וקמה ליה ברשותיה - ומחייב והאי נמי כשהגביהו אסתלקו מעשה ראשון ונסתם הבור וכשחזר והשליכו הוה ליה כורה: אלא אמר רב אשי - הא דמוקי רבי אלעזר למתניתין הכא לא נתכוין לזכות בה פטור: כשהפכה לפחות מג' - דמתחילה לא הגביה שלשה הלכך לאו הגבהה היא דכבור פתוח דמי ולא נסתם הבור מעולם וכיון דלא נתכוין לקנותה דליכא לחיוביה משום ממונו משום כורה בור נמי לא תחייביה ומיהו היכא דנתכוין לזכות מחייב משום ממונו דאיכא למ"ד חבטה בהפקר קני בלא הגבהה בפרק הבית והעלייה (ב"מ דף קיח.): ואע"ג דלא נתכוין - הואיל וסבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב: המצניע את הקוץ ואת הזכוכית - ברה"ר: והגודר גדרו בקוצים - שעשה גדר של קוצים דסתם גדר של אבנים הוא דכתיב וגדר אבניו נהרסה (משלי כ״ד:ל״א): וגדר - אבנים שנפל לרה"ר כו': לא שנו - דגודר בקוצים חייב: אלא במפריח - ראש קוצותיה ברה"ר דה"ל בור ברה"ר: אבל צמצמן - לתוך שלו דה"ל בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה"ר פטור: להתחכך בכתלים - וזה שנתחכך והוזק משונה הוא ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם: ומי אמר רבי יוחנן הכי - דמפקיר נזקיו פטור: בור ברה"ר - אלמא חיובא דבור ברשות הרבים הוא:ורבי יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת אבל בשעת נפילה מאי ד"ה פטור כו'. הו"מ למפרך מברייתא גופה כיון דבשעת נפילה פטור משום דאנוס הוא א"כ לאחר נפילה מחייב ר"מ אף על גב דהוו לאחר נפילת אונס וא"כ היכי קתני ומודה ר"מ במעלה קנקנים כו' אמאי פטור והא ר"מ לאחר נפילת אונס נמי מחייב וליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דא"כ מה לו להזכיר קנקנים לא הוה ליה למימר טפי אלא ומודה ר"מ בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא:
כי פליגי אליבא דרבנן - לא בעי למימר איפכא דפליגי אליבא דר"מ ומאן דפטר אמר לך דע"כ לא מחייב ר"מ אלא משום דפושע הוא וכי פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר במפקיר נזקיו דאונס דקים ליה דבמפקיר נזקיו דפשיעה פליגי: תסתיים דר' אלעזר הוא דאמר חייב - במסקנא לא קיימא הכי והא דלא פריך מההיא דרבי אלעזר דלעיל משום דאין להוכיח ממילתיה דר"א לחודיה דפטרי רבנן במפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת פשיעה אם לא מכח דפליג אדרבי יוחנן כדפ"ל ומיהו מר' יוחנן קשה אמאי לא פריך מההיא דלעיל דאית ליה מפקיר נזקיו דעלמא חייב לרבנן וי"ל משום דלא מפרשא בהדיא אלא מתוך קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן להכי שביק לה ומייתי מילתא דמפרשא טפי בהדיא: אלא אמר רב אשי כשהפכה בפחות מג' - מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים דכי מתכוין קני בהגבהה פחות מג' דשאני הכא משום דאפילו. חבטה בהפקר קני א"נ משום דהוי האי גלל בכליו וקני ליה כליו א"נ כשמגביה בידו דכיון שהוא בידו קני בפחות מג' וכך איתא בריש אלו נערות (כתובות דף לא.) והא דאמר בפרק חלון (עירובין דף עט: ושם) גבי חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה טפח שאני שתופי מבואות דרבנן תדע דהתם לא להשמיענו דין הגבהה בכל מקום קאתי.: אלא ר' יוחנן דאמר חייב - מ"מ איצטריך לפרש לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים לפרש מתניתין אפילו כמאן דמחייב בור ברשותו ושמא רבי יוחנן בבור ברשותיה נמי מחייב דאיכא דסבר הכי בפרק הפרה (לקמן בבא קמא דף נ.):