בבא קמא טז:

פרק א׳ · ארבעה אבות

Bava Kamma 16b · Chapter 1: Arba'ah Avot

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף הַנָּחָשׁ. וְהָא אֲנַן תְּנַן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת – אֵינָן מוּעָדִים; וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם! תְּנִי: נָחָשׁ. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲרִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; דָּרַס וְאָכַל – פָּטוּר. טָרַף וְאָכַל – חַיָּיב. דָּרַס וְאָכַל פָּטוּר – כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמִידְרַס, הָוֵה לֵיהּ כְּמוֹ שֶׁאָכְלָה פֵּירוֹת וִירָקוֹת, דְּהָוֵי לֵיהּ שֵׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפָטוּר. טָרַף – לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא. לְמֵימְרָא דִּטְרֵיפָה לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא? וְהָכְתִיב ״אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו״! בִּשְׁבִיל גּוֹרוֹתָיו. ״וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו״! בִּשְׁבִיל לִבְאוֹתָיו. ״וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו״! בִּשְׁבִיל חוֹרָיו. ״וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה״! בִּשְׁבִיל מְעוֹנוֹתָיו. וְהָתַנְיָא: וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק, טָרְפָה בְּהֵמָה וְאָכְלָה בָּשָׂר – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ. הָא ״אָכְלָה״ קָתָנֵי! בְּשֶׁנִּמְלְכָה וְאָכְלָה. מְנָא יָדְעִינַן? וְעוֹד, דִּשְׁמוּאֵל נָמֵי – דִּלְמָא הָכִי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, לִצְדָדִין קָתָנֵי: שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ, אוֹ דָרְסָה וְאָכְלָה – מְשַׁלֶּמֶת נֶזֶק שָׁלֵם. רָבִינָא אָמַר: כִּי קָאָמַר שְׁמוּאֵל – בַּאֲרִי תַּרְבּוּת, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – דְּאָמַר: לָאו אוֹרְחֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ דָּרְסָה נָמֵי לִיחַיַּיב! אֶלָּא דְּרָבִינָא לָאו אַשְּׁמוּאֵל אִתְּמַר, אֶלָּא אַמַּתְנִיתָא; כִּי תָּנֵי מַתְנִיתָא – בַּאֲרִי תַּרְבּוּת, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: לָאו אוֹרְחֵיהּ. אִי הָכִי, חֲצִי נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי! דְּאִיַּיעַד. אִי הָכִי, מַאי הַאי דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְשֵׁן? גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְקֶרֶן בָּעֵי לְמִיתְנְיַיהּ! קַשְׁיָא. מַתְנִי׳ מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד? אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּיה. גְּמָ׳ מַאי ״עֲלִיָּיה״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּמְעוּלֶּה שֶׁבִּנְכָסָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד״, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״בְּמַעֲלֵה״ – אֵצֶל מְעוּלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה, וּמַאן נִינְהוּ – דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. ״וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד, וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים״ – מַאי ״בְּשָׂמִים וּזְנִים״? רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זְינֵי זְינֵי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: בְּשָׂמִים שֶׁכׇּל הַמֵּרִיחַ בָּהֶן בָּא לִידֵי זִימָּה. ״כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלׇכְדֵנִי, וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי״ – רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, מַאי ״שׁוּחָה״? אַטּוּ אֵשֶׁת אִישׁ מִי נָפְקָא מִכְּלַל זוֹנָה? בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְאַתָּה ה׳ יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה, מַאי ״לַמָּוֶת״? שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ לִבְאֵר טִיט. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״יִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם״? אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה – הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר. ״וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ״ – מְלַמֵּד שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי נָתָן וְרַבָּנַן, חַד אָמַר שְׁלֹשָׁה,

אף הנחש - מדקתני אף מכלל דלר' אלעזר הוו אינך מועדין: והא אנן תנן ר' אלעזר אומר - נחש הוא מועד אבל הני לא: דרס - שלא הרגה אלא מחיים אכלה פטור דאורחיה הוא ושן ברה"ר פטור: טרף - שהרגה ואכלה: חייב - דלאו אורחיה היא ותולדה דקרן הוא ומשלם חצי נזק ברה"ר: בדי גורותיו - די מאכל גורותיו ילדיו אלמא טורף הוא: ומשני בשביל גורותיו - אורחיה להרוג ולהביא ולהצניע אבל לטרוף ולאכול הוא עצמו כי האי לאו אורחיה: וקפריך והכתיב ומחנק ללבאותיו - אלמא אורחיה להרוג ומשני בשביל לבאותיו: והכתיב וימלא טרף חוריו ומשני בשביל חוריו - אורחיה להרוג ולהביא לחוריו ולהצניע אבל לאכול מיד לאחר הריגה כי הא דשמואל לאו אורחיה הוא: טרפה בהמה - והרגתה ואכלה הבשר: משלם נזק שלם - מדמשלמת בחצר הניזק נזק שלם מכלל דאורחיה הוא ותולדה דשן היא וברה"ר ליפטר: ועוד דשמואל נמי - דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דלמא הכי הוא דטרף על מנת להצניע ונמלך ואכל וליפטר: ה"ג אמר רב נחמן לצדדין קתני טרפה והניחה או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם. כלומר הא דקתני ברייתא טרפה בהמה ואכלה בשר תרי מילי נינהו טרפה בהמה והניחה או אכלה בשר על ידי דריסה משלם נזק שלם: להניח - להצניע אורחיה להרוג: רבינא אמר - לעולם אורחיה הוא לטרוף ולאכול ושמואל דמחייב ליה ברה"ר בארי תרבות כו' ואליבא דר' אלעזר: אי הכי - אפי' דרס נמי לחייב אלא ודאי דרבינא לא אדשמואל אתמר אלא אי איכא לאוקמא לדרבינא אמתניתא הוא דמוקמת ליה והכי קאמר רבינא הא דקתני מתניתא נזק שלם לאו משום דאורחיה לטרוף דאפי' בארי תרבות נמי מתוקמה: ופרכינן מתניתא נמי היכי איתא לדרבינא חצי נזק בעי לשלומי: אי הכי - דתולדה דקרן היא אדתני להא מתניתא (לקמן בבא קמא דף יט:) גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן ליתני: מתני' מן העלייה - ואפי' אין הנוגח שוה שיעור הנזק דבמועד כתיב ישלם שור תחת השור ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע: גמ' ויקברוהו במעלה וגו' - בחזקיה כתיב בספר דברי הימים: וישכיבוהו במשכב - באסא מלך יהודה: זני זני - מיני מיני בשמים הרבה כדמתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א): כי כרו שוחה ללכדני - בירמיה הנביא כתיב: עצתם עלי למות - דאשת איש אית ביה חיוב מיתה אבל בזונה פנויה ליכא מיתה: וכבוד עשו לו במותו - בחזקיה כתיב: ישיבה - תלמידים לעסוק שם בתורה: שלשה - ימים הושיבו שם ישיבה:

דרס ואכל. פירוש שאוכל מחיים כדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מט: ושם) מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שימות אף עם הארץ כו': והתניא וכן חיה. תימה ולוקמה בזאב דאורחיה לטרוף וי"ל דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולא הוה מצי לשנויי דכרבי טרפון אתיא דאמר (לעיל בבא קמא יד.) משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם מדקתני לה גבי תולדה דשן כדמסיק: כי תניא מתניתא בארי תרבות ואליבא דר' אלעזר - לא נקט ר'. אלעזר לאפוקי רבנן אלא לרבותא נקטיה וה"ק דלא תימא משום דאורחיה לטרוף משלמת נ"ש דאפילו בארי תרבות אליבא דר' אלעזר דודאי לאו אורחיה הוא איכא לאוקמי דהיינו בדאייעד כדמפרש ואזיל ומאותו הטעם שיתחייב לר' אלעזר יתחייב לרבנן ועוד י"ל דדוקא מוקי לה כרבי אלעזר משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולר' אלעזר כיון דהוו בני תרבות לאו אורחייהו לטרוף ומיירי תרוייהו בדאייעד אבל לרבנן דלאו בני תרבות נינהו ואורחיה דזאב לטרוף כי לא אייעד נמי משלם נ"ש וזהו דוחק להעמיד הברייתא לצדדים זאב בלא אייעד וארי באייעד וא"ת ולמאי דס"ד השתא דהוי תולדה דקרן אמאי נקט בברייתא שנכנסו בחצר הניזק וי"ל משום זאב נקט דכיון דאייעד חוזר לקדמותו והוי שן דפטור ברה"ר: שחשדוהו בזונה - דירמיה כהן הוה וזונה אסורה לכהן: אפילו בשעה שעושין צדקה - ול"ג ישראל דאאנשי ענתות קאי: לפניך זו צדקה. שנאמר והלך לפניך צדקך (ישעיהו נ״ח:ח׳): שהושיבו ישיבה על קברו - לפי שהרבה תורה בישראל כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד: ע"ש) שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה ולא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש: