בבא קמאנג:
טוען את הדף…
שׁוֹר וְשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּגְחוּ – מַאי נִיהוּ? שׁוֹר בְּכוֹר, דְּלָא פָּרֵיק לֵיהּ; אַבָּיֵי אָמַר: מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, רָבִינָא אָמַר: מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק. הָא וְהָא בְּתָם; הָא כְּרַבָּנַן, וְהָא כְּרַבִּי נָתָן. אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא כְּרַבָּנַן; הָא בְּתָם, הָא בְּמוּעָד. אִיכָּא דְּאָמְרִי – אַבָּיֵי אָמַר: חֲצִי נֶזֶק, רָבִינָא אָמַר: כּוּלֵּיהּ נֶזֶק. הָא וְהָא בְּמוּעָד; הָא כְּרַבָּנַן, וְהָא כְּרַבִּי נָתָן. אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא כְּרַבִּי נָתָן; הָא בְּמוּעָד, וְהָא בְּתָם. אָמַר רָבָא: שׁוֹר וְאָדָם שֶׁדָּחֲפוּ לְבוֹר, לְעִנְיַן נְזָקִין – כּוּלָּן חַיָּיבִין. לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים וּדְמֵי וְלָדוֹת – אָדָם חַיָּיב, וְשׁוֹר וּבוֹר פָּטוּר. לְעִנְיַן כּוֹפֶר וּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד – שׁוֹר חַיָּיב, אָדָם וּבוֹר פְּטוּרִים. לְעִנְיַן כֵּלִים וְשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין – אָדָם וְשׁוֹר חַיָּיבִין, וּבוֹר פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאֵין הַמֵּת שֶׁלּוֹ. לְמֵימְרָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבָא? וְהָא מִיבַּעְיָא בָּעֵי לֵיהּ לְרָבָא – דְּבָעֵי רָבָא: שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, מַהוּ? הַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּו, יָצָא זֶה שֶׁאֵין הַמֵּת שֶׁלּוֹ; אוֹ דִילְמָא, ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – לִבְעָלִים מִטַּפְּלִין בַּנְּבֵילָה הוּא דַּאֲתָא? בָּתַר דְּבַעְיַהּ, הֲדַר פַּשְׁטַהּ. אֶלָּא בְּעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה – מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִן ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ דְּשׁוֹר. מַאי חָזֵית דִּ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ דְּשׁוֹר – מַפְּקַתְּ לֵיהּ לִבְעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה, ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ דְּבוֹר – מַפְּקַתְּ לֵיהּ לְמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ? אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא פְּטוּר גַּבֵּי בוֹר – הוֹאִיל וּפָטַר בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. אַדְּרַבָּה, פְּטוּר גַּבֵּי שׁוֹר – שֶׁכֵּן פָּטַר בּוֹ חֲצִי נֶזֶק! כּוּלֵּיהּ נֶזֶק מִיהַת לָא אַשְׁכְּחַן. נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכֵלָיו, וְנִשְׁתַּבְּרוּ כּוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר״; ״שׁוֹר״ – וְלֹא אָדָם, ״חֲמוֹר״ – וְלֹא כֵּלִים. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״אוֹ״, לְרַבּוֹת אֶת הַכֵּלִים. וְרַבָּנַן –(ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה. בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפק מקדושה קמייתא הלכך שור הקדש קרינא ביה ואע"פ שהכהן אוכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשלחן גבוה קזכו והאי דנקט פסולי המוקדשים ולא נקט שור ושור הקדש שנגחו רבותא אשמעינן דאף לבכור בעל מום פטור הואיל ולא נפדה אבל פסולי המוקדשין שנפדו חייב לשלם אם נגחו דשור רעהו קרינא ביה מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט שנגח לשור פסולי המוקדשין חייב אלמא שור רעהו הוי): שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים שנגחו - בין שניהם שור: אביי אמר ח"נ משלם - בעל השור והשאר מפסיד הניזק ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר מה דלית ליה לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי והוי כמי שאין לו שותף ומשלם ח"נ כדינו: כרבנן - רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים יפסיד: ואיבעית אימא - תרוייהו כרבנן ולא פליגי: בתם - רביע נזק הואיל ויש לו שותף ומועד חצי נזק והשאר יפסיד: שור ואדם שדחפו - דבר אחד לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם: לענין נזקין - כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם דהא דקיימא לן לגבי בור שור ולא אדם בקטלא קיימא לן כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכרבי נתן היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודה: ארבעה דברים - שהן לבד מנזק: אדם - שדחפו חייב אבל השור והבור פטורים דקיימא לן (לעיל בבא קמא ד' כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בדמי ולדות אנשים כתיב (גבי ולדות) ולא שוורים: לענין כופר - אם מת: שור חייב - כדינו ובמועד: אדם ובור פטורין - אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל בבא קמא לה.) ובור דכתיב שור ולא אדם: ושור פסולי המוקדשין - אם דחפו לתוכו שור פסולי המוקדשין שנפדה דקרינא ביה שור רעהו אחר שפדאו: מאי טעמא - בור פטור: דכתיב והמת יהיה לו - גבי בור: מי שהמת שלו - שיכול למכור הנבילה יצא זו שאף על פי שנפדה טעון קבורה דאמרינן גבי פסולי המוקדשין שנפדו במס' בכורות בפ' שני (ד' טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים: לבעלים מטפלין בנבילה - כדאמרינן בפ"ק (ד' י:) והמת יהיה לו לניזק אתה אומר לניזק כו': ומאי חזית דהאי והמת יהיה לו דשור מפקת ליה לבעלים מטפלין בנבילה. ומחייבת ליה אנגיחת פסולי המוקדשין: איפוך אנא - ואוקימנא חיובא דפסולי המוקדשין אבור: שור ולא אדם - מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתא ולקמיה פריך שאר בהמות מנא ליה דלמא כולם ממעטינן:שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו - פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה ולפי שאין לו פדיון אעפ"י שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפילו להאכילו לנכרים מתיר ר' עקיבא בבכורות (דף לב:) מטעם דאיתקש לצבי ואיל אפי' הכי לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו וכן כל פסולי המוקדשים שלא נפדו אבל במוקדשין שנפדו ליכא לאוקמי דשור רעהו מקרו אע"פ שאסורים בגיזה ועבודה דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסולי המוקדשין ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו: הא כרבנן הא כר' נתן - וקמ"ל דאפי' בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור אע"ג דבשור ובור לר' נתן שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור מטעם דאמר אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה ובשור ושור ליכא למימר הכי ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא דוקא בשור ובור אמרינן הכי דכי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור דהיינו משום דבור עושה עיקר המעשה ואיהו קטל בהבליה לכך לא נטיל חיובו על השור אע"ג דליכא לאשתלומי מיניה אבל בשור ושור שאין בזה עיקר ההיזק יותר מבזה הוה אמינא דאפילו לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראה לר"י דאביי ורבינא ס"ל האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד דאי ס"ל פלגא נזקא עבד למה יאמר רבי נתן דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי הא לא שייך הכא טעמא דאנא תוראי ולא קאמר הא והא כרבי נתן הא כמ"ד פלגא נזקא עבד והא כמאן דאמר כולה נזקא עבד משום דנראה לו לגמרא טעם ראשון שאמר רבא עיקר דהא כולה נזקא עבד ולהכי מוקי כולהו כוותיה: שור ואדם שדחפו לבור - לא שדחף אדם בכוונה דא"כ בעל הבור אמאי מחייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש ואם תאמר אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף פ"ב (לעיל בבא קמא ד' כז.): לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב - וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו (לעיל בבא קמא י:) הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטור וכיון דלא מיחייב מיתה לא מיחייב כופר דלעיל בפ' ד' וה' (בבא קמא ד' מג. ושם) משמע דרבא ס"ל כרבה דאמר דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דאמר בהדיא דשלא בכוונה משלם דמים ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו: לענין כלים ושור פסולי המוקדשין - כשנפדו מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורין מדכתיב רעהו תימה דבבור אמאי פטור כיון שנפדו והא הוי המיתה שלו למ"ד פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואי הוה מיירי בשלא נפדו ניחא שלא יכולים לפדותו לאחר מיתה דבעינן העמדה והערכה ואפילו למ"ד אין פודין קשה דמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף כט:) דהיינו דווקא להאכילן לכלבים אבל להסיקן תחת תבשילו פודין לכ"ע בשמעתתא דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ומסיק רב אשי לכ"ע אין פודין כו' ודכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קמפלגי אלמא מדמעל פודין להסיקו תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת וכן פי' שם הקונט' ואין לתמוה מ"ש אכילת כלב משאר הנאות דדלמא כיון דמיעטיה מואכלת ולא לכלביך לית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה ומיהו אליבא דרב יוסף דמפרש התם לעולם בפודין הקדשים להאכילן לכלבים קמפלגי צ"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס"ל: נפקא ליה מוהמת יהיה לו דשור - ואע"ג דלא ילפינן שור מבור לפטור היכא שאין המיתה שלו מ"מ ילפינן בור משור לבעלים מטפלים בנבילה דג' קראי כתיבי כדאמרינן בפ"ק (דף י:): איפוך אנא - וא"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש וי"ל דאצטריך להקדש שנגח הדיוט אך קשה דמשור איש נפקא: