בבא קמא פד:

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 84b · Chapter 8: HaChovel

״אֱלֹהִים״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא! אֶלָּא מַאי שְׁנָא שׁוֹר בְּשׁוֹר וְשׁוֹר בְּאָדָם? דִּשְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן – מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. אָדָם בְּאָדָם וְאָדָם בְּשׁוֹר נָמֵי, שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן – מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת! אָמְרִי: כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִידֵּי דְּקִים לַן בְּגַוֵּיהּ; בְּמִידֵּי דְּלָא קִים לַן בְּגַוֵּיהּ – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. אָמְרִי: שׁוֹר בְּשׁוֹר וְשׁוֹר בְּאָדָם נָמֵי לָא קִים לַן בְּגַוֵּיהּ – אֶלָּא פּוֹק חֲזִי (הֵיכָא) [כַּמָּה] מִזְדַּבְּנִי תּוֹרֵי בְּשׁוּקָא; אָדָם בְּאָדָם וְאָדָם בְּשׁוֹר נָמֵי, פּוֹק חֲזִי (הֵיכָא) [כַּמָּה] מִזְדַּבְּנִי עַבְדֵי בְּשׁוּקָא! וְעוֹד, תַּשְׁלוּם כֶּפֶל וְתַשְׁלוּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, דְּקִיצִי, נַעֲבֵד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אָמְרִי: כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמָמוֹנָא, בִּקְנָסָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. אָדָם בְּאָדָם, דְּמָמוֹנָא הוּא, נַעֲבֵד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, אָדָם בְּאָדָם דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. הֲרֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם, דִּשְׁכִיחַ, נַעֲבֵיד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אָמְרִי: הָכִי נָמֵי; דְּהָא רַב פָּפָּא אַגְבִּי אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לְבוֹשֶׁת. וְהָא לֵיתֵיהּ לִדְרַב פָּפָּא! דִּשְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן, וּשְׁלַח לֵיהּ: חִסְדָּא חִסְדָּא, קְנָסָא קָא מַגְבֵּית בְּבָבֶל?! אֶלָּא כִּי עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס; אֲבָל מִילְּתָא דִשְׁכִיחָא וְלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אִי נָמֵי מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. הִלְכָּךְ, אָדָם בְּאָדָם – אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ; בּוֹשֶׁת – אַף עַל גַּב דִשְׁכִיחָא, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. וְשׁוֹר בְּשׁוֹר גּוֹבִין בְּבָבֶל? וְהָאָמַר רָבָא: שׁוֹר שֶׁהִזִּיק – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל. דְּאַזֵּיק מַאן? אִילֵימָא דְּאַזֵּיק אָדָם, מַאי אִירְיָא שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם? אֲפִילּוּ אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם נָמֵי אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל! אֶלָּא פְּשִׁיטָא – דְּאַזֵּיק שׁוֹר, וְקָתָנֵי: אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל! אָמְרִי: הָתָם בְּתָם, הָכָא בְּמוּעָד. וְהָאָמַר רָבָא: אֵין מוּעָד בְּבָבֶל! אָמְרִי: דְּאִיַּיעַד הָתָם וְאַיְּיתוּהּ לְהָכָא. וְהָא מִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הָא אָמְרַתְּ דְּלָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! דַּאֲתוֹ רַבָּנַן דְּהָתָם, וְיַיעֲדוּהּ הָכָא. סוֹף סוֹף, מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא (קָא) עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אֶלָּא כִּי קָאָמַר רָבָא – בְּשֵׁן וָרֶגֶל, דְּמוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן נִינְהוּ. צַעַר – כְּווֹאוֹ בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר וְכוּ׳. צַעַר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם נֶזֶק מִשְׁתַּלֵּם – מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: בֶּן עַזַּאי הִיא – דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כְּוִיָּה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: ״חַבּוּרָה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה אִין, אִי לָא לָא. וּבֶן עַזַּאי סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! רַבִּי אוֹמֵר ״כְּוִיָּה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה – סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר ״חַבּוּרָה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה – סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה אִין, אִי לָא לָא. וְאַמַּסְּקָנָא קָיְימִי. אִי נָמֵי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: ״כְּוִיָּה״ – בֵּין דְּאִית בָּהּ חַבּוּרָה בֵּין דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; וְהָכָא

אלהים בעינן - דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם וכי יריבון אדם בשור וכי יגח ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין סמיכה כדאמר בסנהדרין פ' קמא (דף יד.) שור בשור ושור באדם נמי התם כתיבי שור בשור וכי יגוף שור וגו' שור באדם ארבעה שומרים התם כתיבי ושליחות יד התם כתיב: מידי דהוה אהודאות והלואות - דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ג.) דלא בעינן מומחין שלא תנעול דלת בפני לווין הודאות הבא לידון בעדי הודאה שאמרו בפנינו הודה לו והלואות שבא לידון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו: דלא קים לן - כגון הכא דבעינן למשיימיה: תשלומי כפל נעבד שליחותייהו - אלמה קיימא לן דאין דנין דיני קנסות בבבל: אדם באדם דממונא הוא - דקא מפחתיה מדמיה: ופגם - שייך באונס ומפתה והוא במקום נזק דאומדים כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו אלמא ממונא הוא דאפחתה מכספא בושת לאו קנס הוא שהרי אין קצוב אלא לפי המבייש והמתבייש: ד' מאה זוזי - כדתנן צרם באזנו תלש בשערו כו' במתני' (לקמן בבא קמא דף צ.): דשלח ליה רב חסדא - בהמניח את הכד (לעיל בבא קמא דף כז:): חסרון כיס ושכיח - הודאה והלואה: מאי איריא שור דאזיק אדם - דלא שכיח לגמרי: אפילו אדם דאזיק אדם - דשכיח טפי קאמר רבא דאין דנין: בתם - אין גובין דקיימא לן פלגא נזקא קנסא בפ"ק (ד' טו:): אין מועד בבבל - דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא היכי מייעד ליה: והא לא שכיחא הוא - לבא שור מועד מארץ ישראל לבבל ואמרינן לעיל במילתא דלא שכיח לא עבדינן שליחותייהו: אלא כי קאמר רבא - דשור בשור גובין בבבל: בשן ורגל קאמר - כגון שנתחכך בחבירו להנאתו והזיקו (והפילו על שור אחר) דהיינו תולדה דשן או שהזיק את שור חבירו בגופו דרך הילוכו שדחפו ולא כוון דהוי תולדה דרגל: צער שלא במקום נזק - כי מתניתי' על צפורנו דלא אפחתיה: ה"ג - רבי אומר כויה נאמרה תחילה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחילה: כויה דלית בה חבורה משמע - והיינו דקאמר כויה לחודה נאמרה תחילה כלומר כויה שנאמר בפסוק תחילה היינו שומעין שיהא חייב על כויה גרידא אפילו בלא חבורה דליכא אלא צער לכך הוצרכה חבורה ללמד שאין חייב כלום עד שיהא חבורה עמה דכיון דמשלם רפוי משום חבורה משלם נמי צער אבל שלא במקום חבורה כגון על צפורן פטור דצער בלא נזק לא משלם דאי לאו משום הכי לא אצטריך חבורה דהשתא כויה בלא חבורה שמעינן דחייב כל שכן חבורה שיש בה נזק: בן עזאי סבר כויה דאית בה חבורה משמע - והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחילה כלומר מכויה האמורה ראשונה היינו שומעין שאין חייב אלא במקום שיש בה חבורה דסתם כויה יש בה חבורה לפיכך הוצרכה תורה לכתוב חבורה בהדיא דהשתא על כרחך כויה דרישא בלא חבורה היא וחייב בצער בלא נזק כמתניתין: איפכא מסתברא - ומתניתין רבי היא ולא בן עזאי דלא עקרינן ליה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתברא טפי דהא נאמרה דקאמרי רבי ובן עזאי אמסקנא דמילתא קיימי דמתוקמא בה דרשא דקרא ולאו אמשמעות קמא קאי דסוף המקרא עתיד להוציאו והכי קאמר רבי סוף המקרא מוכיח לנו דכויה בלא חבורה חייב הכתוב בתחילתו וצער משתלם שלא במקום נזק מאי טעמא כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא כו' ובן עזאי אומר סוף המקרא מוכיח לנו דחבורה נאמרה תחילה כלומר מסוף המקרא אנו למדין שכויה שחייב הכתוב בתחלתו אינה אלא אם כן יש עמה חבורה מאי טעמא כויה (נאמרה תחילה) דלית בה חבורה משמע כו': ואמסקנא קיימי - האי נאמרה דקאמרי אסוף הדרשה ועיקרה שהיא עומדת קיימי:

קנסא קמגבית בבבל - לאו דוקא קנס אלא משום דלית ביה חסרון כיס קרי ליה קנס: אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו וגזלות וחבלות דבעי מומחים כדאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף ב:) איכא למימר דגזלות וחבלות מילתא דלא שכיח היא. (טפי) אבל הודאות והלואות שכיחי וכן יש בהמגרש (גיטין דף פח: ושם) ותימה דבכמה מקומות שהיו דנין דיני גזלות בהגוזל (לקמן בבא קמא דף צו:) ההוא גברא דגזל פדנא דתורא ובהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא דף קטו.) נרשאה גנב ספרא וההוא דגנב גלימא ובהרבה מקומות יש לדחות דכל הנהו איירי בתפס או ע"י דא"ל אקבעו דינא לא"י כדאמר בפרק קמא (דף טו:) וי"מ דדוקא גזילות שע"י חבלות כגון דמנצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהן וגזל את חבירו דכי האי גוונא לא שכיח [טפי] ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנין דיני גזילות צער שלא במקום נזק דמשתלם מאן תנא. פירשתי בסוף פרק ב' (דף כו: ושם ד"ה האי):