Bava Kamma 55b · Talmud

הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר, וְנָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה – פָּטוּר. לֹא נָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה – חַיָּיב. נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה – פָּטוּר. הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים – לִסְטִים חַיָּיבִין. הִנִּיחָה בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה – חַיָּיב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה – נִכְנַס הָרוֹעֶה תַּחְתָּיו. נָפְלָה לְגִינָּה וְנֶהֱנֵית – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. יָרְדָה כְּדַרְכָּהּ וְהִזִּיקָה – מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה? שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה – כַּמָּה הָיְתָה יָפָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָכְלָה פֵּירוֹת גְּמוּרִים – מְשַׁלֶּמֶת פֵּירוֹת גְּמוּרִים. אִם סְאָה – סְאָה, אִם סָאתַיִם – סָאתַיִם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ ״כָּרָאוּי״, וְאֵיזֶהוּ ״שֶׁלֹּא כָּרָאוּי״? דֶּלֶת שֶׁיְּכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה – זֶהוּ כָּרָאוּי. שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה – זֶהוּ שֶׁלֹּא כָּרָאוּי. אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ: מַאן תַּנָּא מוּעָד דְּסַגִּי לֵיהּ בִּשְׁמִירָה פְּחוּתָה – רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: קְשָׁרוֹ בְּעָלָיו בְּמוֹסֵירָה, וְנָעַל לְפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק – אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, חַיָּיב; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּם – חַיָּיב, מוּעָד – פָּטוּר; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו״ – וְשָׁמוּר הוּא זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, שָׁאנֵי שֵׁן וָרֶגֶל – דְּהַתּוֹרָה מִיעֲטָה בִּשְׁמִירָתָן. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הַתּוֹרָה מִיעֲטָה בִּשְׁמִירָתָן, וְאֵלּוּ הֵן: בּוֹר, וָאֵשׁ, שֵׁן, וָרֶגֶל. בּוֹר – דִּכְתִיב: ״כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר, וְלֹא יְכַסֶּנּוּ״, הָא כִּסָּהוּ – פָּטוּר. אֵשׁ – דִּכְתִיב: ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה״ – עַד דְּעָבֵיד כְּעֵין מַבְעִיר. שֵׁן – דִּכְתִיב: ״וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״ – עַד דְּעָבֵיד כְּעֵין ״וּבִעֵר״. רֶגֶל – דִּכְתִיב: ״וְשִׁלַּח״ – עַד דְּעָבֵיד כְּעֵין וְשִׁלַּח. וְתַנְיָא: ״וְשִׁלַּח״ – זֶה הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״. ״וּבִעֵר״ – זֶה הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״. טַעְמָא דְּעָבֵיד כְּעֵין ״וְשִׁלַּח״ ״וּבִעֵר״, הָא לָא עָבֵיד – לָא. אָמַר רַבָּה: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי ״צֹאן״ – מִכְּדֵי בְּשׁוֹר קָא עָסְקִינַן וְאָתֵי, נִיתְנֵי ״שׁוֹר״! מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי ״צֹאן״? לָאו מִשּׁוּם דְּהַתּוֹרָה מִיעֲטָה בִּשְׁמִירָתָן? לָאו; מִשּׁוּם דְכָאן קֶרֶן לָא כְּתִיבָא בַּהּ, שֵׁן וָרֶגֶל הוּא דִּכְתִיב בֵּיהּ; וְקָא מַשְׁמַע לַן דְּשֵׁן וָרֶגֶל – דְּמוּעָדִין הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָן פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם, וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְאֵלּוּ הֵן: הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ, וְהַכּוֹפֵף קָמָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי הַדְּלֵיקָה, וְהַשּׂוֹכֵר עֵדֵי שֶׁקֶר לְהָעִיד, וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת לַחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ. אָמַר מָר: הַפּוֹרֵץ גָּדֵר בִּפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּכוֹתֶל בָּרִיא – בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי נִיחַיַּיב! אֶלָּא

מתני' הכונס פטור - דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד: הניחה בחמה - מצערא לה שמשא ולא סגי ליה בנעילה כראוי דמוקמינן בגמרא דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה: נכנס הרועה תחתיו - להתחייב בנזקין: נפלה לגינה - באונס מגג בעלה הסמוך לגינת חבירו או שהיתה רה"ר גבוה מן הגינה ונפלה: מה שנהנית - לפי הנאתה ולא לפי הזיקה: שמין בית סאה באותה שדה - אין שמין את הערוגה לבדה מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שווייה ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן בגמ' מלמד ששמין אותו על גב שדה אחרת אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת וכמה היא יפה עכשיו והשתא לא משלם כולהו דמיה דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט: ר"ש אומר אכלה פירות גמורין - שכבר בישלו כל צרכן: משלמת - כל ההיזק והיכא שיימינן אגב שדה היכא דעדיין לא נגמרו: גמ' מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה - מני מתני' דאמר צאן שהזיקה בשן ורגל הוא דהיינו מועד בתחילתו סגי לה בנעילה כראוי דהיינו שמירה פחותה כדאוקימנא שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואי אתי רוח שאין מצויה לא קאי: קשרו בעליו - לשור: ונעל בפניו כראוי גרסי': תם חייב - דלא סגי ליה בפחותה וטעמא דר' יהודה בפרק שור שנגח ד' וה' (לעיל בבא קמא דף מה:): ר"א - פליג אתרוייהו דאילו ר"מ מיהו בשמירה מעולה סגי ליה ור"א סבר לית ליה נטירותא למועד: הא כסהו - אפי' פורתא ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא: כעין מבעיר - בפשיעה: כעין ובער - כעין שיאכילנה לבהמתו בידים כלומר בפשיעה: מתני' נמי דיקא - דטעמא משום דהתורה מיעטה אבל בקרן מועדת לאו כר"י ס"ל: מדקתני צאן - דאין הזיקה אלא בשן ורגל: עסקינן ואתי - כולהו פירקי עד השתא: פטור מדיני אדם - קסבר גרמא בנזקין פטור: הפורץ גדר - ויצאתה הבהמה וברחה: הכופף קמתו - לצד הדליקה כדי שתבער בה האש: אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב - מיהא אכותל דהא בידים עבד ואבהמה ליכא למימר דמחייב דהא תנן פרצוה לסטים פטור:

מתני' הכונס צאן לדיר - זה היה ראוי לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא היה לו להפסיק במילי דבור אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו תנא בתריה מילי דבור א"נ מילי דבור ראוי לשנות תחילה קודם שישנה דיני שמירה וגם דיני אש היה ראוי לשנות תחילה אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב תנא נמי הך דנעל בפניה כראוי: נפרצה בלילה - אע"פ דתנא נעל בפניה כראוי פטור אצטריך למתני נפרצה בלילה פטור כדדייק בפ"ק (דף יד.) הא ביום חייב דקלא אית ליה למילתא ומסתמא ידע שנפרצה אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצתה הבהמה אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה: או שפרצוה לסטים - ואצטריך לאשמועינן דאפילו הלסטים פטורים כשלא הוציאוה: שמין בית סאה באותה שדה - פי' בקונטרס (בריש פירקין) שאם אכלה ערוגה אחת שמין אותה אגב בית סאה כמה היתה יפה קודם שאכלה ממנה וכמה היא יפה עכשיו וקשה לר"י דאי אבית סאה קאי ה"ל למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה בלשון זכר ועוד דקבעי בגמ' היכי שיימינן הלא פירשה יפה משנתינו ששמין ערוגה בבית סאה ומה שפ"ה בגמ' היכי שיימינן דבית סאה באנפי נפשה לא שיימינן דמכחישין ליה למזיק דקרחת ערוגה של קב או קביים חשובה לפי דמיו אלא שמין ס' סאין ורואין כמה דמים מגיעים לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחתה בשביל הערוגה וקשה דהיכן מצינו שתי שומות הללו דבקרא לא כתיב אלא בשדה אחר ששמין מה שהזיק אגב שדה אחרת ומן המשנה לא משתמע כלל ועוד דלמ"ד בגמ' קלח בששים קלחים כלומר בששים שיעורים כמותו אמאי נקט במתניתין בית סאה ועוד קשה דפריך בגמרא אכולהו אמוראי מהא דתניא אכלה קב או קביים רואין אותה כאלו היא ערוגה קטנה ומשערין אותה מאי לאו בפני עצמה תקשי ליה. ממתני' דקתני שמשערינן אותה בבית סאה ונראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל שמין באותה שדה כדקתני סיפא במילתא דר"ש אם סאה סאה אם סאתים סאתים ולפי שלא פי' משנתינו בכמה שמין אותה אלא שבאותה שדה שמין אותה מפרש בגמרא היכי שיימינן ומפרש ר' יוסי בר חנינא סאה בששים סאין בין אכלה פחות בין אכלה יותר לעולם שמין סאה בששים ומשלם לפי החשבון חזקיה אומר קלח בששים קלחים כלומר לעולם מה שאכלה בששים שיעורין כמותן ר' ינאי אומר תרקב בששים תרקבין ובין אכלה פחות או יותר משלם לפי חשבון ולר' ינאי משביח יותר מזיק מלר' יוסי בר חנינא דקרחת תרקב אינה ניכרת בשלשים סאין כמו קרחת סאה בס' סאין כדאמר רב פפא דאין שמין כור בס' כורים מפני שפוגם מזיק ואע"ג דקתני במתניתין בית סאה באותה שדה לרבי ינאי לא לשיעורא נקטינן שאין משערין בו כלל אלא בתרקב משערין ונראה לר"י דכי משערין למר בתרקב ולמר בסאה לאו בבית סאה זרע קאמר דהוי נ' על נ' דאין דומה שדברה משנתינו בזה דבבהמה אחת איירי ומתי אכלה כל זה אלא בסאה פירות קאמר דמשערין כדקתני אם סאה סאה ואין לתמוה על לשון בית סאה דקתני במתניתין דכיון שהפירות מחוברין לקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה והא דפריך בגמרא אברייתא האי ולא בית כור ולא כור מבעי ליה היינו משום דברישא קתני קב ובסיפא בית כור ומיהו אי הוה מפרשינן דבבית סאה זרע קאמר כגון נ' על נ' הוי ניחא טפי אע"ג דבגמרא נקט לכולהו בלא בית כדקאמר סאה תרקב קב וכור אין להקפיד דלפעמים קרי נמי לבית כור זרע כור סתם כדאשכחן בפרק המקבל (ב"מ דף קה:) נותן ארבעה קבין לכור ומסיק דארבעה קבין לכור זרע קאמר: מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה - לא בעי למימר דמתני' בין בתם בין במועד וכדר"א בן יעקב בפרק ד' וה' (לעיל בבא קמא דף מה:) דמשמע ליה דמתני' במועד לחודיה איירי מדנקט צאן דאין רגילות להיות בהן קרן אלא שן ורגל שאין רגילות שיתכוונו להזיק דהכי דייק בסמוך וס"ל לגמרא השתא דמועד דשן ורגל כמועד דקרן ולהכי קאמר ר"י היא דלר"מ כי היכי דבעי שמירה מעולה במועד דקרן ה"נ בעי בשן ורגל אע"ג דבקרן קראי כתיב נלמוד סתום מן המפורש ועוד דכולהו נזקין כתיב בתר קרן וקיימא אההוא דין שמירה המפורש בה: רבי יהודה היא - קצת תימה דר"י דריש לעיל (בבא קמא דף מה:) ולא ישמרנו לזה ולא לאחר: התורה מיעטה בשמירתם - ואע"ג דלעיל בפ"ב (בבא קמא דף כה:) הוה בעי למילף דשן ורגל חייב ברשות הרבים מק"ו מקרן וכן בעי למילף למפטר קרן ברה"ר משן ורגל בק"ו אי לאו קראי ולא פרכינן שכן מיעטה בשמירתם משום דאין שייך להקשות משמירה אתשלומין אי נמי כר"א בן יעקב דאמר אחד תם ואחד מועד סגי ליה בשמירה פחותה: הא כסהו פטור - וא"ת ודלמא בכסוי מעולה הרבה קאמר וכ"ת למה לי קרא דסד"א עד דטאים ליה כדאמר לעיל (בבא קמא דף נ.) וי"ל דפשיטא ליה דכסוי מעולה כטאים ליה חשיב אי נמי השוה הכתוב הכורה לפותח ופותח שמצאו מכוסה בכיסוי כעין שמירה פחותה מסתמא לא החמירה עליו לכסותו בכיסוי מעולה יותר מן הראשון ולא אמר הכתוב לא יכסנו אלא בכסוי הראשון ואפותח ואכורה קאי בשוה ובקונטרס משמע דכל כיסוי עד דטאים ליה חשיב כשמירה פחותה: עד דעביד כעין וביער - אף על גב דבריש מכילתין (דף נ.) דרשינן מיניה אזלא ממילא מ"מ ו"ל מדלא כתיב ובערה ש"מ אדאדם נמי קאי: אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב - פי' אכותל דאבהמה ודאי לא מיחייב בפריצת גדר בעלמא דאין זה אלא גרמא בעלמא וי"ס שכתוב בהן בהדיא אכותל וא"ת נהי דחייב אכותל נימא דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי"ל דלא שייך למתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב או בבהמה או בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אע"ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמים על הכותל שהוא רעוע כל כך שיפול ברוח מצויה או אפילו ברוח שאינה מצויה מ"מ שייך למתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא א"ש דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דאכותל לא מיחייב כדפרישית והא דקאמר לקמן מהו דתימא דכיון דלמסתר קאי מאי קעביד משמע דחייב בידי שמים קאי נמי אכותל י"ל דה"ק כיון דלמסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם ס"ד דכל הקודם במצוה זכה ואין לזה להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל אי נמי כלומר למסתר ולמיפל קאי [ועי' תוס' סנהדרין עז. ד"ה בנזקין]

בבא קמא נה:

Navigate the library