בבא קמא פא.

פרק ז׳ · מרובה

Bava Kamma 81a · Chapter 7: Merubbeh

שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין; וּמְלַקְּטִין עֵצִים בִּשְׂדוֹתֵיהֶם; וּמְלַקְּטִים עֲשָׂבִים בְּכׇל מָקוֹם – חוּץ מִתִּלְתָּן; וְקוֹטְמִים נְטִיעוֹת בְּכׇל מָקוֹם – חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת; וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה – בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ; וּמְחַכִּין בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קֶלַע וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה; וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וַאֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵיאָה כַּרְכּוֹם; וּמְהַלְּכִים בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה; וּמִסְתַּלְּקִין לְצִידֵּי הַדְּרָכִים מִפְּנֵי יְתֵידוֹת הַדְּרָכִים; וְהַתּוֹעֶה בֵּין הַכְּרָמִים – מְפַסֵּיג וְעוֹלֶה מְפַסֵּיג וְיוֹרֵד; וּמֵת מִצְוָה קוֹנֶה מְקוֹמוֹ. שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דַּקָּה בְּגַסָּה, אֲבָל דַּקָּה בְּדַקָּה וְגַסָּה בְּגַסָּה – לָא. וְכׇל שֶׁכֵּן גַּסָּה בְּדַקָּה דְּלָא. וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶם. לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי, אֲבָל בִּשְׁאָר עֵצִים – לָא. וַאֲפִילּוּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּמְחוּבָּרִין, אֲבָל בִּתְלוּשִׁין – לָא. וַאֲפִילּוּ בִּמְחוּבָּרִין – לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּלַחִין, אֲבָל בִּיבֵשִׁין – לָא. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשָׁרֵשׁ. וּמְלַקְּטִין עֲשָׂבִים בְּכׇל מָקוֹם, חוּץ מִשְּׂדֵה תִּלְתָּן. לְמֵימְרָא דְּתִלְתָּן מְעַלּוּ לַהּ עֲשָׂבִים? וּרְמִינְהִי: תִּלְתָּן שֶׁעָלְתָה עִם מִינֵי עֲשָׂבִים – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לַעֲקוֹר! אָמַר רַב יִרְמְיָה: לָא קַשְׁיָא; כָּאן לְזֶרַע, כָּאן לְזִירִין. לְזֶרַע – קָשׁוּ לַהּ עֲשָׂבִים, דְּמַכְחֲשִׁי לַהּ; לְזִירִין – מְעַלֵּי לַהּ, דְּכִי קָיְימִי בֵּינֵי עֲשָׂבִים – מִירַכְּבָא. אִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן לְאָדָם, כָּאן לִבְהֵמָה. דְּכֵיוָן דְּלִבְהֵמָה הוּא דְּזַרְעַהּ, עֲשָׂבִים נָמֵי מִיבְּעֵי לַהּ. וּמְנָא יָדְעִינַן? אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁארְיָה מְשָׁארֵי – לְאָדָם, לָא שָׁארְיָה מְשָׁארֵי – לִבְהֵמָה. וְקוֹטְמִין נְטִיעָה בְּכׇל מָקוֹם, חוּץ מִגְּרוֹפִיּוֹת שֶׁל זַיִת. פֵּירְשׁוּ רַבִּי תַּנְחוּם וְרַבִּי בִּרְיָיס מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד: בְּזַיִת – כְּבֵיצָה. בְּקָנִים וּבִגְפָנִים – מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה. וּשְׁאָר כׇּל הָאִילָנוֹת – מִן אוּבּוֹ שֶׁל אִילָן, וְלֹא מִן חוּדּוֹ שֶׁל אִילָן; מִן חָדָשׁ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, וְלֹא מִן יָשָׁן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵּירוֹת; מִמְּקוֹם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַחַמָּה,

שיהו מרעין - בהמות החורשין ושלא יקפיד בעל היער על כך: ומלקטין עצים - משדה חבירו וכן עשבים למאכל בהמה: חוץ משדה תלתן - דמעלו לה עשבים הגדילות עמה והתולשן מפסיד את התלתן תלתן מין קטנית ושמה פנגרי"א: וקוטמין נטיעות - מן האילן קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן: חוץ מגרופיות של זית - הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין כדאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פ.) והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אין לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות: בתחילה - מחדש וכל שכן מעיינות ישנים שהיו מימות יהושע: ומחכין - ומטילין חכה לצוד דגים: בימה של טבריא - ואע"פ שבחלק נפתלי היתה כולה כדאמרינן לקמן: שלא יפרוס קלע - דרך ציידים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים וקורין לו במקומינו גזר ובארץ אשכנז קורין לו ווכ"א (שלא יפרוס קלע) מפני שמעכב ומעמיד את הספינה: לאחורי הגדר - לקמן מפרש לה לא נצרכה אלא ליטול הימנה צרור לקנח ואע"פ שפורץ את הגדר: ומהלכין בשבילי הרשות - סתם בני אדם משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה מפקירים שדותיהם ליכנס בהן כל אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין והתנה יהושע שלא יקפידו על כך: עד שתרד רביעה שניה - זמנה בי"ז במרחשון כדאמרינן בתענית (דף טז.) ומאז והלאה הזרעים צומחות וקשה לה דריסת הרגל: ומסתלקין לצידי הדרכים - בכל עת ואפי' בזמן שהתבואה בשדות הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתידות וליכנס לגבול שדה חבירו ולילך על המיצר אצל הדרך: מפני יתידות הדרכים - בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות מקום דריסת האדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות: מפסיג - מנתק זמורות הנושבות המעכבות אותו ועולה ויורד עד שמוצא את הדרך: מקומו - מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין בעל השדה מעכב עליו: דקה - בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה את האילנות: אבל בתלושין - אחרי שטרח עליהן בעל השדה ותלשן אסור ליטלן דדעתיה עלייהו: יבישין - דעתו עליהם לאור: אין מחייבין אותו לעקור - העשבים ממנה משום כלאים לפי דבעל כרחו עתיד ליטלו שמפסיד את התלתן: כאן - שהתלתן עומדת ליזרע: כאן - שזרעה לאכול הזירין טודילי"ש בלע"ז: דמירכבא - מתפשטת וגודלת על העשבים ונעשין לה סמיכה כעין דלת של כרם: ומנא ידעינן - אם זרעה לאדם דשרי ליה למלקט מן העשבים בתנאי יהושע: משארי - עשויים כערוגות: בזית כביצה - כשיעור גובה ביצה צריך להניח מן הזית מלמטה סמוך לגזע: מן הפקק ולמעלה - מותר לקטום פקק קשר: מאיבו של אילן - מפריו כלומר מענפין הרכין ודקין: ולא מחודו - מענפין גדולים וגסין כאילן גמור. ל"א מחובו של אילן ממחבואתו מקום שיש ענפין הרבה דהיינו באמצע גבהו ולא מחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן מתשובות הגאונים: מן החדש - בד שגדל וניתוסף בשנה זו שעדיין אין עושה פרי:

חוץ מגרופיות של זית. פירש בקונטרס מלא שני אגרופין ובערוך פירש מגרופיים ענפים וענפי הזית קרויין גרופיים כמו יחור בתאנה וזמורה בגפנים שכל אחד יש לו שם לבדו והביא הא דאמר בבראשית רבה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל זמורות לנטיעות יחורי לתאנים גרופיות לזיתים: אין מחייבין אותו לעקור - פירש בקונטרס שע"כ עתיד ליטלם לפי שמפסידין את התלתן וקשה לפירושו דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעוקרו למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשמתייאש כדתנן במסכת כלאים (פ"ה מ"ו) הרואה ירק בכרמו ואמר לכשאגיע שם אלקטנו מותרין לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרעו אלא מאליהן באו ומשום מקיים בכלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים ולר"ע איצטריך דאמר בפרק בתרא דע"ז (דף סד.) ובמכות (דף כא:) המקיים בכלאים לוקה ולאו מלקות ממש דלאו שאין בו מעשה הוא אלא איסורא בעלמא הוא א"נ אפי' לרבנן איצטריך והיכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפילו שמתכוין לזרוע תחילה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ"ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור: ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין [ממנו]. למאי דאמר לקמן דתנאים שהתנה יהושע אפי' בחו"ל יש לתמוה הא דאמר בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מז. ושם) המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופשיט ליה מהא דאמר מים של רבים אין נאסרים ומשני דנבעי מארעיה והשתא אכתי של רבים הם מתנאי יהושע ויש לחלק בין יוצא מאליו לטרח בו וחפרו: ומחכין בימה של טבריא. כל אדם ובלבד שלא יפרוש קלע נמי לכל אדם ואפי' הבעלים עצמן כדתניא לקמן שהתנו השבטים זה עם זה אבל צד הוא במכמורות וברשת והיינו הבעלים שהוא שלהם: כאן לזירין - ההיא דחוץ משדה תלתן לזירים דמעלו ליה וא"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמר בפ"ק דמו"ק (דף ו:) שתקנו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי"ל דהכא בדליכא שיעורא כדתנן במסכת כלאים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בהמוכר פירות (ב"ב דף צד.) כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט: