בבא קמאס.
טוען את הדף…
סִלְתָּא, שְׁרָגָא, דְּהָהוּא וַדַּאי מַעֲשֵׂה דִידֵיהּ גָּרְמוּ. שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ – הַפִּקֵּחַ חַיָּיב וְכוּ׳. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן דְּתָנֵי ״לִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״נִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי ״לִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ – דִּכְתִיב: ״בְּלַבַּת אֵשׁ״. וּמַאן דְּתָנֵי ״נִיבָּה״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ – דִּכְתִיב: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם״. לִבְּתָה הָרוּחַ – כּוּלָּן פְּטוּרִין. תָּנוּ רַבָּנַן: לִיבָּה וְלִבְּתָה הָרוּחַ, אִם יֵשׁ בְּלִבּוּיוֹ כְּדֵי לְלַבּוֹתָהּ – חַיָּיב, וְאִם לָאו – פָּטוּר. אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּזוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ! אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁלִּיבָּה מִצַּד אֶחָד, וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ מִצַּד אַחֵר. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁלִּיבָּה בְּרוּחַ מְצוּיָה, וְלִבַּתּוּ הָרוּחַ בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה. רַבִּי זֵירָא אָמַר: כְּגוֹן דְּצַמְּרַהּ צַמּוֹרֵי. רַב אָשֵׁי אָמַר: כִּי אָמְרִינַן זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ – הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן שַׁבָּת, דִּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה; אֲבָל הָכָא – גְּרָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וּגְרָמָא בִּנְזָקִין פָּטוּר. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה, וְאָכְלָה עֵצִים אוֹ אֲבָנִים אוֹ עָפָר – חַיָּיב; שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה״. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״קוֹצִים״, ״גָּדִישׁ״, ״קָמָה״ וְ״שָׂדֶה״? צְרִיכִי; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״קוֹצִים״, הֲוָה אָמֵינָא: קוֹצִים הוּא דְּחַיַּיב רַחֲמָנָא – מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ אֵשׁ גַּבַּיְיהוּ, וּשְׁכִיחַ דְּפָשַׁע; אֲבָל גָּדִישׁ – דְּלָא שְׁכִיחַ אֵשׁ גַּבַּיְיהוּ, וְלָא שְׁכִיחַ דְּפָשַׁע, אֵימָא לָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״גָּדִישׁ״, הֲוָה אָמֵינָא: גָּדִישׁ חַיַּיב רַחֲמָנָא – מִשּׁוּם דְּהֶפְסֵד מְרוּבֶּה הוּא; אֲבָל קוֹצִים – דְּהֶפְסֵד מוּעָט, אֵימָא לָא. ״קָמָה״ לְמָה לִי? מָה קָמָה בְּגָלוּי – אַף כֹּל בְּגָלוּי. וּלְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב אַנִּזְקֵי טָמוּן בָּאֵשׁ, ״קָמָה״ לְמָה לִי? לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קוֹמָה. וְרַבָּנַן, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קוֹמָה מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אוֹ הַקָּמָה״. וְרַבִּי יְהוּדָה – ״אוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק. וְרַבָּנַן לְחַלֵּק מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אוֹ הַשָּׂדֶה״. וְרַבִּי יְהוּדָה – אַיְּידֵי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אוֹ הַקָּמָה״, כְּתַב ״אוֹ הַשָּׂדֶה״. ״שָׂדֶה״ לְמָה לִי? לְאֵתוֹיֵי לִחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שָׂדֶה״, וְלָא בָּעֵי הָנָךְ! צְרִיכָא; דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״שָׂדֶה״, הֲוָה אָמֵינָא: מַה שֶּׁבַּשָּׂדֶה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם, וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים״ – אֵימָתַי אֵשׁ יוֹצְאָה? בִּזְמַן שֶׁקּוֹצִים מְצוּיִין לָהּ. וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ״; ״וְאָכַל גָּדִישׁ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ״ – שֶׁנֶּאֱכַל גָּדִישׁ כְּבָר. תָּאנֵי רַב יוֹסֵף, מַאי דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר״? כֵּיוָן שֶׁנִּיתַּן רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע״. בָּכֵי רַב יוֹסֵף: כּוּלֵּי הַאי נָמֵי לְאַיִן דּוֹמִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טֵיבוּתָא הוּא לְגַבַּיְיהוּ, דִּכְתִיב: ״כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב:סלתא - עצים דקים: ניבה - כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא: ליהוי כזורה - דחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א: מצד אחר - דלא אהני איהו: כגון שליבה ברוח מצויה - כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה ולהכי איכוין: צמרה צמורי - לשון אישתא צמירתא (שבת דף סז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל: מלאכת מחשבת - נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו: מתני' או עפר - לחכה נירו ונתקלקל: גמ' דשכיח אש גבייהו - אין בני אדם מזדהרין בהן דלכך עומדין הלכך איכא למימר זה פשע: אבל גדיש כו' - דאיכא למימר אנוס היה: [ולר"י] - פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (ד' סא:): כל בעלי קומה - אף בעלי חיים ואילנות: נירו - חרישה שלא נזרע סכסוך שייך באבנים לחיכה בשאר דברים: הוה אמינא מה שבשדה - תבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתב קמה בהדיא דהשתא אתרבי שדה לגופה של קרקע: הכי גרסינן כולי האי נמי לאין דומין - כלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות: טיבותא הוא - שלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו':ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור - בשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי דאי בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה יתחייב דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק אלא ודאי כשאין ברוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבויו כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו ממש בפרק המצניע (שבת ד' צג. ושם) ואם אין בליבויו כדי ללבות אע"פ שגם ברוח אין כדי ללבות פטור דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה המלבה בפני עצמו ופריך אמאי פטור ליהוי כשעושה הליבוי ע"י סיוע הרוח כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו כעושה בפני עצמו ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו ולכך כי מתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרף ליבוי הרוח עם ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הו"ל להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה כך פר"י ועוד יש לפרש כגון שליבה מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל המדורה ולא ברוח אלא צד אחד דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה הרוח ואם לא היתה המדורה מתלבה כי אם מצד אחד היה הולך וכבה מחמת שהוא מועט ומחמת שהאשות מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דמה שליבה לא סייע הרוח כלום: רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאין מצויה - וה"פ אם יש בליבויו כדי ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא ע"י רוח שאין מצויה שסייעתו נעשה המלבה פטור דברוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה: רבי זירא אמר כגון דצמרה צמורי - לא נפח באור כעין נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו הוציא על האור ללבותו והכי קאמר אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע"פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה אע"פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר: רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי (זורה) לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם (אלא) הבערה ע"י רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקי"ל גרמא בנזקין פטור ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא בלא יחפור (ב"ב דף כו. ושם) מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו מצי סבר כרב אשי דהכא דהתם לענין חיוב הרחקה חשיב גירי דיליה וצריך להרחיק ואפי' ר' יוסי כמו הרחקת סולם מהשובך חשיב גירי דיליה לענין הרחקה אע"ג דלא חשיב ליה התם אלא גרמא דפטור מתשלומין מ"מ אסור וצריך להרחיק וגץ היוצא מתחת הפטיש דחשיב מזיק משום דניחא ליה דתיזל ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה וכך משני בלא יחפור ולא רצה להעמיד שמכה כל כך בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דאם כן לא הוה תני לה גבי נזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם: והכא גרמא בנזקין - מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימה הוא: לרבות כל בעלי קומה - בקונטרס פירש כל ב"ח אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר והכי איתא התם אי מה הגדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע ת"ל או הקמה: