בבא קמאצה:
טוען את הדף…
גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, וְאֶת הַשֶּׁבַח מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. דְּאָתֵא בַּעַל אַרְעָא, וְשָׁקֵיל אַרְעֵיהּ וּשְׁבָחֵיהּ. מַאי, לָאו בְּעַם הָאָרֶץ – דְּלָא יָדַע דְּקַרְקַע נִגְזֶלֶת אוֹ אֵינָהּ נִגְזֶלֶת, וַאֲפִילּוּ הָכִי קָאָתֵי בַּעַל קַרְקַע וְשָׁקֵיל לְאַרְעָא וּשְׁבָחַהּ, וּשְׁמַע מִינַּהּ: בְּשׁוֹגֵג נָמֵי קָנֵיס? אָמְרִי: לָא; בְּלוֹקֵחַ תַּלְמִיד חָכָם, וְיָדַע. תָּא שְׁמַע: לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. דְּמֵי צַמְרוֹ – אִין, דְּמֵי צַמְרוֹ וְשִׁבְחוֹ – לָא; וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּשׁוֹגֵג נָמֵי קָנֵיס, דְּמֵי צַמְרוֹ וְשִׁבְחוֹ בָּעֵי לְמִיתְּבָא לֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: בְּמֵזִיד קָנֵיס, בְּשׁוֹגֵג לָא קָנֵיס? שְׁמַע מִינַּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּזֵילָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שׁוּמָא אֶצְלוֹ בְּכֶסֶף. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב זְבִיד: בְּשֶׁבַח שֶׁעַל גַּבֵּי גְּזֵילָה קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דְּנִגְזָל הָוֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: דְּגַזְלָן הָוֵי. רַב פָּפָּא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא, שֶׁבַח שֶׁעַל גַּבֵּי גְּזֵילָה – דְּגַזְלָן הָוֵי; וְהָכָא לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ קָמִיפַּלְגִי – רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שֶׁבַח שֶׁעַל גַּבֵּי גְּזֵילָה – כּוּלֵּיהּ דְּגַזְלָן הָוֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ הוּא דְּשָׁקֵיל גַּזְלָן. תְּנַן: גָּזַל פָּרָה, וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ וְיָלְדָה; רָחֵל, וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ וּגְזָזָהּ – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה. יָלְדָה – אִין, לֹא יָלְדָה – הָדְרָא בְּעֵינָא; בִּשְׁלָמָא לְרַב זְבִיד, דְּאָמַר: שֶׁבַח שֶׁעַל גַּבֵּי גְּזֵילָה – דְּנִגְזָל הָוֵי לְרַבִּי יְהוּדָה; הָא מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא. אֶלָּא לְרַב פָּפָּא, דְּאָמַר: דְּגַזְלָן הָוֵי – הָא מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן! אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא: הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה נָמֵי – כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה הוּא דִּמְשַׁלֵּם, וְהָא דְּקָתָנֵי ״יָלְדָה״ – אַיְּידֵי דְּנָסֵיב רֵישָׁא ״יָלְדָה״, נָסֵיב סֵיפָא נָמֵי ״יָלְדָה״. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב פָּפָּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שׁוּמָא אֶצְלוֹ בְּכֶסֶף – לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אִיבַּעְיָא לַן: לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ הוּא דְּשָׁקֵיל גַּזְלָן, כִּי מְסַלְּקִינַן לֵיהּ – בִּדְמֵי מְסַלְּקִינַן לֵיהּ, אוֹ דִילְמָא מִבִּשְׂרָא שָׁקֵיל? וּפְשַׁטְנָא מֵהָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה שָׁמִין לָהֶן הַשֶּׁבַח, וּמַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים; וְאֵלּוּ הֵן: בְּכוֹר לְפָשׁוּט, וּבַעַל חוֹב לְלוֹקֵחַ, וּבַעַל חוֹב לִיתוֹמִים. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, מִי אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב לְלוֹקֵחַ יָהֵיב לֵיהּ שֶׁבַח? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח! אֲמַר לֵיהּ: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּשֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם, וְכָאן בְּשֶׁבַח שֶׁאֵין מַגִּיעַ לִכְתֵפַיִם. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם, וְקָא מַגְבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ שֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם! אֲמַר לֵיהּ: לָא קַשְׁיָא;גובה מנכסים משועבדים - שהוא קדם והויא כמלוה בשטר שהרי כתב לו בשטר המכירה שאם יטרפוה ממנו יחזור ויגבה מנכסיו: קניס - דלהדר שבח לנגזל: צבעו - שוגג חשיב ליה דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דאסור לשנות בדבור של בעל הבית: בשבח שעל גבי גזילה - כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטלה הימנו כגון ריקנית ונתעברה או טעונה גיזה: דרבי יהודה סבר דנגזל הוי - והכי קאמר רבי יהודה גזלה חוזרת בעיניה לבעליה בין לשבח בין לגריעותא כמו שהיא בשעת תביעה בב"ד היא חוזרת והיכא דגרעה כגון גזזה וילדה משלם פחתה ודאי דהדר קתבע ליה נגזל דמי גזיזה ועובר שגזל ממנו ופליגא אדר' מאיר דאמר כוליה שבחא יהיב ליה ואע"ג דקנה גיזה וולד בשינוי חזינא ליה כמאן דכוליה שבחא אכתי עלה כמי שלא נגזזה ומשלם כולה משום קנסא וקאמר ליה רבי יהודה כדאיתא השתא הדרא ואי הדר תבע נמי מיניה גיזה וולד יהיב ליה דמי דמעיקר' דקנה גיזה וולד בשינוי והיכא דעדיין כל השבח עליה חוזרת כמות שהיא ואתא ר"ש למימר אפילו שבחא עליה נוטלו גזלן דשינוי קונה ולא ישלם אלא דמים ראשונים כאילו היא שומא אצלו בכסף: דכ"ע שבח גזילה דגזלן הוי - ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר: למחצה לשליש כו' - כדרך מנהג המדינה למקבלי בהמות להשביחן לזמן גדול כזה: לא ר' יהודה ולא ר"ש - וכ"ש דכר"מ לא מתוקמא דקתני רישא גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד כו' ולר"מ משלם גיזות וולדות כדהשתא: איידי דנסב רישא ילדה - לאשמועינן דלא משלם גיזות וולדות כדהשתא אלא דמי פרה העומדת לילד נקט נמי סיפא ילדה: בכור לפשוט - שהשביחו את הנכסים קודם חלוקה ובשעת חלוקה נוטל הבכור פי שנים בקרקעות צריך להחזיר לפשוט רביע השבח של חלק בכורה במעות שאין לו ליטול פי שנים במה שהשביח זה ואם השביח בי"ב זוז כשנטל זה פי שנים בקרקע נוטל מן השבח ח' זוזים צריך להחזיר לו ב' זוזים ומעלה לו בדמים ואין נותן לו מן הקרקע אלא אם רצה מסלקו בדמים ונותן לו שני זוזים ואין יכול לומר לו הפשוט תן לי קרקע כזה שוה ב' זוזים: ובעל חוב ללוקח - ב"ח הטורף לקוחות בשביל חוב שיש לו על המוכר אין לו כח במה שהשביח ליקח ומסלקו ב"ח בדמים ונותן לו דמי שבחו ואין נותן לו קרקע בשיעור שבחו: וב"ח ליתומים - ב"ח שיורד לנכסי יתומים בשביל חוב אביהן אין לו במה שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן כלום ומעלה להן לשבחן בדמים ונותן מעות אם ירצה: גובה את השבח - ואינו מחזיר ללוקח כלום: המגיע לכתפים - כגון תבואה שגדלה כל צרכה נותנה ללוקח או דמיה:דאתא בעל ארעא ושקיל ארעא ושבחא ש"מ בשוגג נמי קניס. ה"מ לשנויי דבשבח היתר על היציאה מיירי דההוא לא הוה קנס דכיון דקרקע אין נגזלת ברשותיה דמריה אשבחיה ולא דמי למטלטלי ואפילו לשמואל דאמר בפ"ק דב"מ (דף יד: ושם) דלוקח מגזלן לית ליה שבחא איכא לאוקמי כגון שקנו מידו כדאמר התם אלא דבלאו הכי משני שפיר אבל ליכא למימר דסתם שבח משמע הכל בין כנגד היציאה בין מה שיתר על היציאה דהא התם גבי פלוגתא דרב ושמואל במוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו דפליגי אם יש לו שבח אם לאו היינו ע"כ בשבח היתר על היציאה דיציאה למה לא יטול מן הנגזל מי גרע מיורד בשדה חבירו שלא ברשות ועוד דעדיפא מיניה משנינן בפ' מי שמת (ב"ב דף קנז:) מאי שבח חצי שבח ומיהו המקשה ודאי ס"ד דטריף כל השבח אף שכנגד היציאה ולפי סברתו הא דתניא בפ"ק דב"מ (דף טו.) אם השבח יותר על היציאה נוטל השבח מבעל הקרקע והיציאה מב"ח ואוקמינן בגוזל ונגזל לא אתיא כר' ' מאיר דלר"מ אפי' יציאה מנגזל לית ליה משום דקנים א"נ יש לחלק דהתם איירי בלא ידע שהיא גזולה דבשוגג כי האי לא קנים:
דילמא בלוקח ת"ח דידע - וא"ת ואמאי גובה שבח מנכסים בני חורין דבפ"ק דב"מ (דף טו:) איפליגו בהכיר בה שאין שלו ולקחה אם מעות מתנה או פקדון אבל לכ"ע אין לו שבח וי"ל דהתם שלא באחריות והכא באחריות דבאחריות לא שייך למימר לא מתנה ולא פקדון: בשבח שעל גבי גזילה קמפלגי דרבי יהודה סבר דנגזל הוי - אבל שבח שלא ע"ג גזילה הוי דגזלן או משום דהוי שינוי גמור או משום תקנת השבים ואם גזל עצים ועשאן כלים או אפי' נסרים ועשאן כלים דהוי שינוי דהדר שמא מודה ר' יהודה דמשלם. כשעת הגזילה אף על גב דהוי שבח שע"ג הגזילה דכיון דטרח בהאי שינוי שייך ביה תקנת השבים ואף על גב דגבי נתן לצבוע לו אדום וצבעו שחור קאמר רבי יהודה דאם השבח יתר על היציאה כו' התם דלא נחת בתורת גזילה לא שייך תקנת השבים וכן צ"ל לרב פפא ע"כ דאמר לרבי יהודה שבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי דהיינו משום תקנת השבים דהא ס"ל בההיא דצבוע לו אדום שינוי לא קני ובההיא לא שייך תקנת השבים כדפי' והשתא הוי סברא הפוכה דר' יהודה מדר"מ דבצבע לר"מ שינוי קונה ובגזלן אין קונה משום דקניס ולרבי יהודה בצבע שינוי לא קני ובגזלן קני משום תקנת השבים ור"ת מפרש דאין אנו צריכים לר' יהודה טעמא דתקנת השבים אלא סברא דר"י שינוי קונה ולרב זביד שבח שלא ע"ג גזילה דלא הדרא הוי דגזלן אבל שבח שע"ג גזילה דשינוי דהדר הוא ולא קני הוי דנגזל ולרב פפא אפי' דע"ג גזילה דשינוי דהדר הוא קני והוי דגזלן והא דלא קני בצבע לפי שאין מתכוין לקנותו וכן נראה דלא צריכי השתא לאוקמא ר"י כב"ש וא"ש נמי דלא חשיב ר' יהודה לעיל (בבא קמא דף צג:) בהדי הני תנאי דסברי שינוי אין קונה כי היכי דחשיב ר"ש דצביעא: מני לא ר' יהודה ולא ר"ש - וא"ת לעולם ר"ש היא לרב פפא ונימא הכי ילדה אין לא ילדה לא אלא הוי למחצה לשליש ולרביע וי"ל דלר"ש אפילו ילדה קאמר דלמחצה ושליש ורביע קשקיל גזלן דקאי אר"מ דאיירי בילדה: לר"ש כי מסלק כו' - לא בעי לר' יהודה כיון דמתקנת השבים מוקמי' לה כולה שבחא ביד גזלן פשיטא דמגופיה שקיל: שלשה שמין להן השבח - אע"ג דקתני ג' תנא ושייר גזלן ושייר נמי אריס שאם בא לסלקו מאריסותו מסלקו מן השבח בדמים: שבח המגיע לכתפים. כאן פ"ה כגון תבואה שגדלה כל צרכה ושאין מגיע לכתפים שצריכה לקרקע וקשה דאם כן לפירושו גבי ב"ח אפי' מתבואה שאין צריכה לקרקע כדאמר והא מעשים בכל יום וקמגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ:) משמע דלא גבי ב"ח אלא ממידי דצריכא לקרקע גבי הא דקאמר זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא דפריך לא יהא אלא ב"ח וכה"ג מי הוי שקיל אלא דחזו לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד ליגזז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא וי"ל דשבח המגיע לכתפים קורא דבר שסופו ליתלש ולישא בכתפים אפי' כגון פגין או בוסר דצריכי לארעא ור"ת מפרש דשבח המגיע לכתפים כגון דבר הבא בטורח ובחזקת הבתים (ב"ב דף מב: ושם ד"ה שבח) מפורש: