Bava Kamma 34b · Talmud

תָּם חָמוּר מִמּוּעָד! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי – כְּדִתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּם חַיָּיב, וּמוּעָד פָּטוּר; אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה – לְעִנְיַן שְׁמִירָה, דִּכְתִיבִי קְרָאֵי; לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה חָמֵשׁ סְלָעִים, וְהַנְּבֵילָה יָפָה סֶלַע – זֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת? אָמַרְתָּ: וְכִי מוּעָד לָמָּה יוֹצֵא – לְהַחְמִיר עָלָיו אוֹ לְהָקֵל עָלָיו? הֱוֵי אוֹמֵר לְהַחְמִיר עָלָיו; וּמָה מוּעָד אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מַה שֶּׁהִזִּיק, תָּם הַקַּל לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַח נְבֵילָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּמָר סָבַר: דְּנִיזָּק הָוֵי, וּמָר סָבַר: פַּלְגָא. וְהַיְינוּ דְּקָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה – הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ חָס רַחֲמָנָא עִילָּוֵיהּ דְּמַזִּיק, דְּשָׁקֵיל בִּשְׁבָחָא; יָכוֹל שׁוֹר שָׁוֶה חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה, וְהַנְּבֵילָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז – זֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת? אָמַרְתָּ: הֵיכָן מָצִינוּ מַזִּיק נִשְׂכָּר, שֶׁזֶּה נִשְׂכָּר? וְאוֹמֵר: ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״ – בְּעָלִים מְשַׁלְּמִין, וְאֵין בְּעָלִים נוֹטְלִין. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא פְּסֵידָא לְנִיזָּק; אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא לְנִיזָּק – כְּגוֹן שׁוֹר שָׁוֶה חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה חָמֵשׁ סְלָעִים, וְהַנְּבֵילָה יָפָה שְׁלֹשִׁים זוּז – שָׁקֵיל נָמֵי מַזִּיק בִּשְׁבָחָא; וְאוֹמֵר: ״שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם״ – בְּעָלִים מְשַׁלְּמִין, וְאֵין בְּעָלִים נוֹטְלִין. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרָבָא: אִם כֵּן, מָצִינוּ לְרַבִּי יְהוּדָה תָּם מְשַׁלֵּם יוֹתֵר מֵחֲצִי נֶזֶק, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ״! אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה: פְּחָת שֶׁפָּחֲתָה מִיתָה – מַחֲצִין בַּחַי. מְנָא לֵיהּ? מִ״וְּגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן״?! וְהָא אַפְּקֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת, וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת! אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא: ״וְאֶת הַמֵּת״! מַאי ״וְגַם״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. מַתְנִי׳ יֵשׁ חַיָּיב עַל מַעֲשֵׂה שׁוֹרוֹ וּפָטוּר עַל מַעֲשֵׂה עַצְמוֹ, פָּטוּר עַל מַעֲשֵׂה שׁוֹרוֹ וְחַיָּיב עַל מַעֲשֵׂה עַצְמוֹ. כֵּיצַד? שׁוֹרוֹ שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר, וְהוּא שֶׁבִּיֵּישׁ – חַיָּיב. שׁוֹרוֹ שֶׁסִּימֵּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ וְהִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ – פָּטוּר, וְהוּא שֶׁסִּימֵּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ וְהִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ – חַיָּיב. שׁוֹרוֹ שֶׁחָבַל בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ – חַיָּיב, וְהוּא שֶׁחָבַל בְּאָבִיו וְאִמּוֹ – פָּטוּר. שׁוֹרוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בְּשַׁבָּת – חַיָּיב, וְהוּא שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בְּשַׁבָּת – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ. גְּמָ׳ תָּנֵי רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵחוֹבֵל וּמַבְעִיר. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תָּנֵי לְבָרָא! חוֹבֵל וּמַבְעִיר אֵינָהּ מִשְׁנָה. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר מִשְׁנָה; חוֹבֵל – בְּצָרִיךְ לְכַלְבּוֹ, מַבְעִיר – בְּצָרִיךְ לְאֶפְרוֹ. תְּנַן: שׁוֹרוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בְּשַׁבָּת – חַיָּיב, וְהוּא שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בְּשַׁבָּת – פָּטוּר. וְקָתָנֵי הוּא דּוּמְיָא דְשׁוֹרוֹ – מָה שׁוֹרוֹ דְּלָא קָבָעֵי לֵיהּ,

תם חמור ממועד - דהא גבי מועד אמרינן בפ"ק (דף י:) בעלים מטפלים בנבילה דכתיב והמת יהיה לו וגו' לניזק: הכי נמי - דס"ל תם חמור: כדתנן - לקמן בפרק שור שנגח ד' וה': ר"י אומר תם חייב - אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק ומועד פטור: דכתיבי קראי - כדמפרש התם: זה נוטל חצי החי - ששוה חציו י"ב סלעין ופלגא בשביל תשלומין שלו שלא שוה אלא ה' סלעים: תם הקל לא כ"ש - אלמא לר' יהודה תם קל קרי ליה: ר"מ סבר שבח נבילה דניזק הוי - דלית להו שום שותפות: והיינו דקשיא ליה לר"י - דשמעינן ליה בברייתא דלקמן דקאמר יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה כו' דהא דקאמר יכול משום דקשיא ליה הכי כיון דלדידיה ס"ל דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה נ' זוזים דשקיל מזיק חצי החי דהוו שני סלעים ופלגא וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע: אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר - שאינו מפסיד כלום דאע"ג דקאמר ר"י לעיל דמזיק שקיל בשבחא בתשלומי ח"נ מיהא איתא ומפסיד ע"ה משור החי: שלם ישלם - במועד כתיב אלא שני תשלומים כתב לך אחד לתם ואחד למועד לומר בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין: והנבילה יפה שלשים זוז - שהוקרה הנבילה משמתה דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה דהא לא מטי פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר: אם כן מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק - א"כ דלא דריש ר"י פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מצינו בתם משלם יותר מחצי נזק והיכי דמי שור שוה נ' שנגח לשור שוה מ' והנבילה יפה כ' והוי נזק כ' ופלגא נזקא עשרה וכי פלגי חצי חי וחצי מת נוטל ניזק בחי כ"ה ובמת י' הרי [ל"ה] נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק דבשלמא לר"מ לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה אלא לר"י נהי נמי דהיכא דמטי חצי החי יותר מנזק שלם נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד כדקתני לעיל מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כ"ש אבל הכא דליכא למימר הכי דהא פחות ממה שהזיק משלם ומיהו טפי מחצי נזק איכא: אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה - הלכך בההוא נמי מקרא נפקא ליה דלא שקיל אלא חצי נזק: א"כ - דלפחת שפחתתו מיתה לחוד אתא לכתוב את המת יחצון מאי וגם ש"מ תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא: מתני' שורו שבייש פטור - כדקיימא לן (לעיל בבא קמא דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב - חצי נזק דמשונה הוא: גמ' כל המקלקלין פטורין - לענין שבת: חוץ מחובל ומבעיר - כדמפרש טעמא במס' שבת בפרק האורג מדאצטריך קרא למישרי מילה מכלל דשאר חובל חייב ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא מכלל דמקלקל בהבערה חייב כגון השורף כלי דמקלקל הוא: אינה משנה - דאינהו נמי פטירי: בצריך לכלבו - דהוי מקלקל על מנת לתקן והא (דתנן) נצרר הדם אע"פ שלא יצא משום צובע הוא דמחייב:

מצינו תם חמור ממועד - וא"ת והא ר"י אית ליה (לקמן בבא קמא דף מה:) צד תמות במקומה עומדת וי"ל דה"פ מצינו צד תמות חמור מצד מועד ומייתי מברייתא דשור שוה מנה כו' ומה צד מועד דחמור אין משלם אלא מה שהזיק צד תמות הקל לא כל שכן: והתורה אמרה ומכרו - לאו משום דלשתמע פשטיה דקרא ח"נ דקרא לא משמע כלל אלא י"ל דה"ק והתורה אמרה ומכרו וע"כ ר"י לא מפרש לקרא דלשתלם כל שעה יותר מחצי דהא שמעינן ליה לר"י דאית ליה ח"נ לקמן בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ד' לז.) אמר להן לשבתות משלם נזק שלם ולימי החול משלם חצי נזק: שורו שבייש פטור - צער ורפוי ושבת ודמי ולדות לא חשיב משום דשמעינן ממתניתין דהחובל (לקמן בבא קמא דף פז.) ואע"ג דבושת נמי קתני התם מ"מ תנא הכא לדקדק הוא דומיא דשורו או שורו דומיא דידיה וכן שור שהדליק הגדיש אצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריתי לא אצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת ומה לי חול ואגב הדליק הגדיש דמיירי בנדון בנפשו קתני חבל באביו ואמו אבל שורו שסימא את עין עבדו אצטריך שאע"פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועינן בשום משנה: חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו - רבינו שמואל פירש דר' אבהו סבר כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ורבי יוחנן ס"ל כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו או לאפרו לא חשיב מקלקל אלא מתקן דחייב אפי' לר"י וקשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני לברא אטו משום דס"ל כר"י מאן דמתני כרבי שמעון משתיקין ליה דכה"ג פריך בפ"ק דחולין (דף טו.) ע"כ נראה דר' אבהו ורבי יוחנן אליבא דר"ש פליגי דרבי אבהו כר"ש כדאיתא פרק האורג (שבת דף קו. ושם ד"ה חוץ) ורבי יוחנן סבר דאפי' רבי שמעון בעי תקון קצת ומיהו לא חשיב תקון שיתחייב בכך לרבי יהודה או לר"ש בשאר מלאכות דאין דרך לחבול בחבירו ליתן לכלבו ולשרוף גדיש בעבור אפר וטעמא בחובל ומבעיר כדמפרש התם בפרק האורג משום דגמר ממילה והבערת בת כהן וא"ת ואמאי מחייב רבי אבהו אע"פ שאין צריך לכלבו ולאפרו הא כיון דאין צריך כלל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעינן צריכה לגופה כדמוכח בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד: ושם ד"ה מאן) ובשלהי כל כתבי (שבת דף קכא.) ובפרק כלל גדול (שבת דף עה. ושם ד"ה טפי) ובשלהי ספק אכל (כריתות דף כ:) ואור"י דכל הנך סוגיות כרבי יוחנן וההיא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר"י בחדא וכרבי שמעון בחדא ועי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהיא צריכה לגופה כגון חובל באיסורי הנאה שסבור שיכול ליהנות ליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסובר שיכול לבשל בו קדירה וא"ת ורבי יוחנן מאי טעמא דלא מחייב מקלקל גמור דהא טעמא דמקלקלין פטורין היינו משום דבעינן מלאכת מחשבת כדמוכח בספ"ק דחגיגה (דף י:) ולענין חבורה לא חיישינן אמלאכת מחשבת כדמוכח בס"פ ספק אכל (כריתות דף יט:) דאמר הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי מחייב ומתעסק לא מפטר אלא מטעם מלאכת מחשבת וי"ל נהי דלא בעינן מלאכת מחשבת מיהו כיון דגמרינן ממילה ומהבערת בת כהן לא מחייבינן אלא דומיא דהנהו דלא הוי מקלקל גמור אלא תקון במקצת ור' אבהו נהי דצורך מצוה לא משוי ליה תקון מ"מ צריכה לגופה משוי ליה מה שהוא צריך למצוה וא"ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא ואין צריך אלא לאפרה וי"ל דלא דמי דהכא צריך הוא לנטילת נשמה דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש כדי לתת לכלבו ומבעיר נמי להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר לבשל קדירה ולא דמי לחופר גומא דממילא ואין נהנה כלל ממנו וא"ת הא דאמר בפ"ק דיבמות (דף ו:) דאצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה ס"ד למשרי מקל וחומר דעבודה דדחיא שבת תיפוק ליה דאי לא כתיב הבערת בת כהן הוה שרינן כל המקלקלין בהבערה וי"ל דהתם כר' יהודה דחשיב ליה תקון:

בבא קמא לד:

Navigate the library