בבא קמא נב:

פרק ה׳ · שור שנגח את הפרה

Bava Kamma 52b · Chapter 5: Shor SheNagach et HaParah

וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים? וְאִי דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים, אַמַּאי פָּטוּר? פּוֹשֵׁעַ הוּא! וְאִי דְּלָא שְׁכִיחִי גְּמַלִּים – פְּשִׁיטָא, אָנוּס הוּא! אֶלָּא לָאו דְּאָתַיִין לִפְרָקִים, וַאֲתוֹ גְּמַלִּים וְאָרְעוּהּ, וַאֲתוֹ שְׁווֹרִים וּנְפַלוּ בֵּיהּ – וְקָתָנֵי פָּטוּר? אַלְמָא, כֵּיוָן דְּהַשְׁתָּא לֵיכָּא – אָנוּס הוּא! אָמְרִי: לָא, לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְכָרָאוּי לִגְמַלִּים; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – הֵיכִי נְפוּל? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר בַּר חָנָה: שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ. תָּא שְׁמַע: לֹא כִּסָּהוּ כָּרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לֹא כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, פְּשִׁיטָא – צְרִיכָא לְמֵימַר דְּחַיָּיב?! אֶלָּא לָאו כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים? הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים – פּוֹשֵׁעַ הוּא! וְאִי דְּלָא שְׁכִיחִי גְּמַלִּים – אָנוּס הוּא! אֶלָּא לָאו דְּאָתַיִין לִפְרָקִים, וַאֲתוֹ גְּמַלִּים וְאָרְעוּהּ, וַאֲתוֹ שְׁווֹרִים וּנְפַלוּ בֵּיהּ – וְקָתָנֵי חַיָּיב? אַלְמָא כֵּיוָן דְּאָתַיִין לִפְרָקִים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ! לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – פּוֹשֵׁעַ הוּא! אַיְּידֵי דִּנְסֵיב רֵישָׁא ״כִּסָּהוּ כָּרָאוּי״, נְסֵיב סֵיפָא נָמֵי ״לֹא כִּסָּהוּ כָּרָאוּי״. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא נָמֵי וַדַּאי לָא אִיבַּעְיָא לַן; דְּכֵיוָן דְּאָתַיִין לִפְרָקִים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ אַסּוֹקֵי אַדַּעְתֵּיהּ; כִּי אִיבְּעִי לַן – הָכִי הוּא דְּאִיבַּעְיָא לַן: כִּסָּהוּ כִּסּוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי שְׁווֹרִים וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי גְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים; וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מִגּוֹ דְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ אֵצֶל גְּמַלִּים, הָוֵי פּוֹשֵׁעַ נָמֵי לְעִנְיַן הַתְלָעָה; אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן מִגּוֹ? תָּא שְׁמַע: כִּסָּהוּ כָּרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – פָּטוּר. וְאִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר בַּר חָנָה: שֶׁהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְכָרָאוּי לִגְמַלִּים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – פְּשִׁיטָא דְּפָטוּר, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? אֶלָּא לָאו כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – וְקָתָנֵי פָּטוּר? אַלְמָא לָא אָמְרִינַן מִגּוֹ דְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן גְּמַלִּים הָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן הַתְלָעָה! לָא; לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִגְמַלִּים וּכְרָאוּי לִשְׁווֹרִים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – כִּי הִתְלִיעַ מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? מַהוּ דְּתֵימָא: אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵיזַל וּמִנְקַשׁ עֲלֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: לֹא כִּסָּהוּ כָּרָאוּי, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לֹא כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים – צְרִיכָא לְמֵימַר דְּחַיָּיב? אֶלָּא לָאו כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים? וְאִי דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, וְאִי דְּלָא שְׁכִיחִי גְּמַלִּים – אָנוּס הוּא! אֶלָּא לָאו דִּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים, וְהִתְלִיעַ מִתּוֹכוֹ – וְקָתָנֵי חַיָּיב? אַלְמָא אָמְרִינַן מִגּוֹ דְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן גְּמַלִּים – הָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן הַתְלָעָה! אָמְרִי: לָא; לְעוֹלָם כָּרָאוּי לִשְׁווֹרִים וְלֹא כָּרָאוּי לִגְמַלִּים, וּשְׁכִיחִי גְּמַלִּים; וַאֲתוֹ גְּמַלִּים וְאָרְעוּהּ, וַאֲתוֹ שְׁווֹרִים וּנְפַלוּ בֵּיהּ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ – פְּשִׁיטָא, פּוֹשֵׁעַ הוּא! אַיְּידֵי דִּנְסֵיב רֵישָׁא ״כִּסָּהוּ כָּרָאוּי״, נְסֵיב סֵיפָא נָמֵי ״לֹא כִּסָּהוּ״. תָּא שְׁמַע: נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, סוֹמֵא וּמְהַלֵּךְ בַּלַּיְלָה – חַיָּיב. פִּקֵּחַ וּמְהַלֵּךְ בַּיּוֹם – פָּטוּר. וְאַמַּאי? נֵימָא מִדְּהָוֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן חֵרֵשׁ, הָוֵי נָמֵי פּוֹשֵׁעַ לְעִנְיַן פִּקֵּחַ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ – לָא אָמְרִינַן מִגּוֹ? שְׁמַע מִינַּהּ. נָפַל לְפָנָיו כּוּ׳. אָמַר רַב: ״לְפָנָיו״ – לְפָנָיו מַמָּשׁ, ״לְאַחֲרָיו״ – אַחֲרָיו מַמָּשׁ.

ולא כראוי לגמלים - ואתו גמלים וארעוה: הכי הוא דאיבעיא לן כו' ושכיחי גמלים - ומיהו גמלים לא ארעוה אלא מתוכו התליע ועבר עליו שור ונפחת: אבעי לך למיזל - תדיר ולמנקש עילויה ברגליך בכח ולבדוק שלא התליע: ואי דשכיחי גמלים - ואתו וארעוה פשיטא פושע הוא: שור חרש - שור שהוא חרש או שור שהוא מהלך בלילה אפילו הוא פקח חייב: פקח - ונפל לתוכו ביום פטור (האי פקח) דאיבעי לעיוני ומיזל: לפניו ממש - על פניו נפל ומת מן ההבל:

תא שמע לא כסהו כראוי כו' - תימה דמתחילה רצה להוכיח מרישא דפטור א"כ ע"כ סיפא איידי דתנא רישא כסהו כראוי תנא סיפא לא כסהו כראוי ולא אתא לאשמועינן מידי א"כ היכי בעי להוכיח מידי מסיפא וי"ל דמעיקרא ודאי שלא היה יכול לומר טעם אחר צריך לומר איידי אבל השתא שיכול למצוא חידוש סברא הוא דלית לן למימר איידי: ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו - כלומר אם מתחילה עברו גמלים ואח"כ באו שוורים ונפלו פשיטא דחייב דפושע הוא כיון דשכיחי גמלים או אפי' אתו לפרקים איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכי מיבעיא לן היכא דלא אתו גמלים אלא באו שוורים ונפלו מחמת שהתליע מתוכו מאי אמרינן מגו או לא ומסיק דלא אמרינן מגו וא"ת כי לא אמרי' מגו נמי מתחייב דתחילתו בפשיעה הוא לענין שוורים אם יעברו גמלים תחילה ואח"כ שוורים וסופו באונס שהתליע ותירץ ריב"א דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא שמחמת הפשיעה בא האונס אבל הכא לא בא האונס מחמת הפשיעה דאפי' היה מכוסה כראוי לשוורים ולגמלים היה מתליע וכן משמע בהמפקיד (ב"מ לו: ושם) גבי פשע בה ויצאה לאגם דאפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב התם פטור דמלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם וא"ת בהכונס (לקמן בבא קמא דף נו. ושם) גבי נפרצה בלילה קאמר בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא והתם לא בא אונס מתוך הפשיעה דאפי' כותל בריא יכול לחתור וי"ל דלקמן פרש"י שחתרה והפילה הכותל ע"י חתירה הרי דמחמת הפשיעה שהיתה רעועה בא האונס דאם היה בריא לא היה נופל בחתירה ובסוף הפועלים (ב"מ דף צג: ושם) גבי רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס דפריך אביי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דאי על בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו לא היה יכול להציל אם היה שם חייב והתם לא בא האונס מחמת הפשיעה דמה לי הכא ומה לי התם כיון שאינו יכול להציל אומר ריב"ם [דפי' רב אלפס] דלאביי ודאי חייב אע"פ שלא בא האונס מחמת הפשיעה כדמשמע בהמפקיד (שם) דקאמר לא מבעיא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' מכלל דלמ"ד חייב ניחא ליה לאביי בלאו טעמא דהבלא דאגמא קטלה ועוד דבלאו הכי מפרש שפיר התם ר"י דלא קשה כלום ואין להאריך כאן יותר אבל קשה לר"י דהיכי פשיט מנפל לתוכו שור חש"ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא שלא יחשב פושע ע"י מגו שהרי אין פושע לגבי שור פקח כלל אבל בבעיא דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי (לגבי) גמלים לכיסוי ולכך יש להועיל שם המגו להחשב פושע לענין שוורים אף לענין התלעה ונראה לר"י דכסהו שלא כראוי לגמלים איירי בכה"ג שמיד שהגמלים עוברים נפחת תחתיהן הכיסוי דהשתא ליכא פשיעה בשוורים כלל ותחילתו וסופו באונס דאי לא אתו גמלים ראוי הוא לשוורים ואי אתו גמלים נפחת מכל וכל וחזו שוורים פקחים ומזהרים ולא נפלי ומ"מ מגו ודאי איכא ושפיר מיבעיא לן אי אמרי' מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע לשוורים בהתלעה ולפ"ז לא שייך תחילתו בפשיעה וסופו באונס דתחילתו וסופו באונס הוא וא"ת כיון שיודע דשור פקח פטור דלאו פושע הוא א"כ מאי קמיבעיא ליה תפשוט ממתני' דתנן שור חש"ו חייב הא פקח פטור ולא אמרינן מגו וי"ל דס"ד השתא דכל השוורים בין שוטים בין פקחים פטורין ביום וחייבין בלילה ומתני' מיירי בלילה וחרש דנקט לרבותא דס"ד דחרש לא מחייב כדבעי למימר לקמן דחרשותו גרמה לו ומהא דלא אמר מגו דהוי פושע בלילה הוי פושע ביום לא מצי למפשט מידי דלא דמיא כיון דבההיא שעתא הוא אנוס ועוד אור"י דמצי למימר דשפיר ידע האמת דפקח פטור וחרש חייב ונהי דלא אמר התם מגו משום דחשיב לפקח כמזיק עצמו וכמתכוין להפיל את עצמו לבור והתורה לא חייבה בתקלת הבור אלא כשאין לו לעיין ולילך אבל כשנפל ע"י התלעה אז יש להתחייב ע"י מגו כיון דלא שייך ביה טעמא דאיבעי ליה לעיוני ובמסקנא כשפושט הש"ס אין חושש בזה החילוק וא"ת אמאי נקט בעיא שלו בשכיחי גמלים אפילו לא שכיחי גמלים כלל יכול לשאול דלענין גמלים עצמן חשיב פושע וחייב עליו אם היו נופלים אפילו לא שכיחי כדמוכח בבעיא קמייתא וי"ל דבלא שכיחי או אפילו אתיין לפרקים פשיטא דלא אמרינן מגו כיון דלא שכיחי ביה חיובא דגמלים: