בבא קמא צח:

פרק ט׳ · הגוזל עצים

Bava Kamma 98b · Chapter 9: HaGozel Etzim

אִי דְּאִיכָּא סָהֲדִי דְּיָדְעִי מַאי הֲוָה בִּשְׁטָרָא, לִיכְתְּבוּ לֵיהּ שְׁטָרָא מְעַלְּיָא! וְאִי דְּלֵיכָּא סָהֲדִי, אֲנַן מְנָא יָדְעִינַן? אָמַר רָבָא: תְּהֵא בְּמַאֲמִינוֹ. אָמַר רַב דִּימִי בַּר חֲנִינָא: הָא דְּרַבָּה – מַחֲלוֹקֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן הִיא. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי – מְחַיֵּיב; לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי – לָא מְחַיֵּיב. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי – בְּדָבָר שֶׁעִיקָּרוֹ מָמוֹן, כִּדְרַבָּה; דְּאָמַר רַבָּה: גָּזַל חָמֵץ לִפְנֵי הַפֶּסַח, וּבָא אַחֵר וּשְׂרָפוֹ בַּמּוֹעֵד – פָּטוּר, שֶׁהַכֹּל מְצֻוִּוים עָלָיו לְבַעֲרוֹ. לְאַחַר הַפֶּסַח – מַחְלוֹקֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן; לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי – חַיָּיב, לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי – פָּטוּר. בְּדָבָר שֶׁאֵין עִיקָּרוֹ מָמוֹן מִי אָמְרִינַן? אָמַר אַמֵּימָר: מַאן דְּדָאֵין דִּינָא דְּגַרְמֵי – מַגְבֵּי בֵּיהּ דְּמֵי שְׁטָרָא מְעַלְּיָא, וּמַאן דְּלָא דָּאֵין דִּינָא דְּגַרְמֵי – מַגְבֵּי בֵּיהּ דְּמֵי נְיָירָא בְּעָלְמָא. הֲוָה עוֹבָדָא וְכַפְיֵיהּ רַפְרָם לְרַב אָשֵׁי, וְאַגְבִּי בֵּיהּ כִּי כְּשׁוּרָא לְצַלְמָא. חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח – אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. מַאן תַּנָּא אוֹמְרִין בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יַעֲקֹב הִיא. דְּתַנְיָא: שׁוֹר שֶׁהֵמִית; עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ – מְכָרוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ מוּתָּר, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו – מוּחְזָר. מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ – מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו – אֵינוֹ מוּחְזָר. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו – מוּחְזָר. מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבִּי יַעֲקֹב סָבַר: אוֹמְרִין בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין אוֹמְרִין בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״? אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָמְרִינַן בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״; דְּאִם כֵּן, נִפְלְגוּ בְּחָמֵץ בַּפֶּסַח. אֶלָּא אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּגוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו קָא מִיפַּלְגִי – רַבָּנַן סָבְרִי: אֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי אַיְיתִיתֵיהּ נִיהֲלַיה – הֲוָה מַעְרֵיקְנָא לֵיהּ לְאַגְמָא, הַשְׁתָּא מְסַרְתֵּיהּ בְּיַד מַאן דְּלָא מָצֵינָא לְאִישְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ! וְרַבִּי יַעֲקֹב סָבַר: גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, דַּאֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבַדִי לֵיהּ? סוֹף סוֹף הֲוָה גָּמְרִי לֵיהּ (דִּינָא) [לְדִינֵיהּ] שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. אַשְׁכְּחֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵית מִידֵּי בְּאִיסּוּרֵי הֲנָאָה? אֲמַר לֵיהּ: אִין, תְּנֵינָא: ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה״; מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר גָּזַל״? יַחֲזִיר כְּעֵין שֶׁגָּזַל. מִכָּאן אָמְרוּ: גָּזַל מַטְבֵּעַ וְנִפְסַל, פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ, יַיִן וְהֶחְמִיץ, תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת, חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, בְּהֵמָה וְנֶעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵירָה, וְשׁוֹר עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ – אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ – אִין, מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ – לָא? רַבָּנַן; וְקָתָנֵי: חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח – אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״! אֲמַר לֵיהּ: אִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ, לָא תֵּימָא לְהוּ וְלָא מִידֵּי. פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ – אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. וְהָתְנַן: פֵּירוֹת וְהִרְקִיבוּ – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה! אָמַר רַב פָּפָּא: כָּאן שֶׁהִרְקִיבוּ כּוּלָּן, כָּאן שֶׁהִרְקִיבוּ מִקְצָתָן. מַתְנִי׳ נָתַן לָאוּמָּנִין לְתַקֵּן, וְקִלְקְלוּ – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. נָתַן לְחָרָשׁ שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל, וְשִׁיבֵּר הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיקָן – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר – פָּטוּר; וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה – חַיָּיב. גְּמָ׳ אָמַר רַב אַסִּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן לְחָרָשׁ שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל – לִנְעֹץ בָּהֶן מַסְמֵר, וְנָעַץ בָּהֶן מַסְמֵר וְשִׁיבְּרָן; אֲבָל נָתַן לְחָרָשׁ עֵצִים לַעֲשׂוֹת שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, וְעָשָׂה מֵהֶן שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל וְשִׁיבְּרָן – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי. תְּנַן: נָתַן לָאוּמָּנִין וְקִלְקְלוּ – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. מַאי, לָאו דְּיָהֵיב לְהוּ עֵצִים? לָא, שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא – עֵצִים! אָמְרִי: פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ לַהּ – כֵּיצַד נָתַן לָאוּמָּנִין לְתַקֵּן וְקִלְקְלוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם? כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לְחָרָשׁ שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל. וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא – דְּ״כֵיצַד״ קָתָנֵי. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא עֵצִים; הַשְׁתָּא אַשְׁמְעִינַן עֵצִים חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם – וְלָא אָמְרִינַן אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כֵּלִים; שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל מִבַּעְיָא? אִי מִשּׁוּם הָא – לָא אִירְיָא. תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר: רֵישָׁא שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל – אֲבָל עֵצִים לָא; תְּנָא סֵיפָא: שִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא עֵצִים, וַאֲפִילּוּ הָכִי חַיָּיב לְשַׁלֵּם. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַבָּע,

מנא ידעינן - מאי הוי כתיב ביה ומאי בעי למיתבי ולא אצטריך ליה למימר דפטור: במאמינו - בעל השטר לשורף בכל מה שאומר שכך היה כתוב ביה ואפ"ה פטור: דר"ש - בפרק מרובה (לעיל בבא קמא דף עד:) גבי קדשים שחייב באחריותן כו': במועד - בזמן ביעורו בו' שעות ודכוותה בפסחים (דף י:) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד: לר"ש חייב - האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם דדבר הגורם לממון הוא שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור דתנן לעיל (בבא קמא דף צו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי משום דעיקרו כלומר בתחלתו ממון הוי ועכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום גורם לממון הוא אבל בשטרי דמעולם לא היה גופו ממון מי שמעת ליה: מאן דדאין דינא דגרמי - ר"מ היא (בהגוזל בתרא) [לקמן] (דף ק.): מגבי ליה - מן השורף כל השטר שהרי גרמו להפסיד: ואכפייה רפרם לרב אשי - ששרף שטר חבירו בילדותו: ואגבי מיניה - גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר: כי כשורא לצלמא - פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות: שור שהמית - את האדם ומכרו עד שלא נגמר דינו: מכור - ולא יסקל דבעינן מיתה והעמדה בדין שיהא שוין כאחד בפרק שור שנגח ד' וה': החזירו שומר לבעליו מוחזר - ופטור שומר: דכ"ע אומרים באיסורי הנאה כו' - ומתניתין דחמץ בפסח אפי' לרבנן: דאם כן - דלרבנן אין אומרים אדמפלגי בשור לגבי שומר ליפלגו נמי לגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח אבל הכא בשור שהמית הוא דאמר אין מוחזר משום דאמר ליה האי איסור הנאה לאו איסור דאתי עליה ממילא הוא כגון חמץ בפסח אלא את קטלתיה בידים שהבאתו לב"ד דאי הוה גבאי אנא מעריקנא ליה לאגמא כו' אבל סיפא דמתניתין ודאי רבי יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך: אשכחיה רב חסדא כו' - רב חסדא מהדר אמתני' דניהוי בה פלוגתא אחמץ בפסח לאוקמא למילתיה דטעמא דרבנן משום דאין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך: אי משכחת להו - לבני הישיבה: לא תימא להו ולא מידי - משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי: שידה - ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים:

נכתוב ליה שטרא - לא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ולא בההיא דתנן בגט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי כאילו אמרי הני עדים ראינום שנחקרו עדותן בב"ד ובפ"ב דכתובות (דף כ:) הארכתי.: פרושי קמפרש כיצד כו' - תימה דלא פריך אי הכי חייבין תרי זימני למ"ל כדפריך בפרק קמא דסנהדרין (דף ג. ושם) אי הכי שלשה שלשה למה לי ובכמה מקומות דייק ובכמה מקומות לא דייק: