טוען את הדף…
אַפּוּמָּא דְחַד. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא חַד, אֲבָל בִּתְרֵי לָא. וְחַד נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּדִינֵי דְמָגִיסְתָּא, אֲבָל בֵּי דַוּוֹאר – אִינְהוּ נָמֵי חַד אַמּוֹמְתָא שָׁדוּ לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינָא בֵּי רַב הוּנָא, אִיבַּעְיָא לַן: אָדָם חָשׁוּב דְּסָמְכִי עֲלֵיהּ כְּבֵי תְרֵי – מַפְּקִי מָמוֹנָא אַפּוּמֵּיהּ, וְלָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְאַסְהוֹדֵי; אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאָדָם חָשׁוּב הוּא – לָא מָצֵי מִשְׁתְּמִיט לְהוּ, וּמָצֵי לְאַסְהוֹדֵי? תֵּיקוּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְגוֹי אַמִּצְרָא דְּבַר יִשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. מַאי טַעְמָא? אִי נֵימָא מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא, וְהָאָמַר מָר: זְבַן מִגּוֹי, וְזַבֵּין לְגוֹי, לֵיכָּא מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מִצְרָא! אֶלָּא דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: אַרְבַּעְתְּ לִי אַרְיָא אַמִּצְרַאי. מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ כֹּל אוּנְסָא דְּאָתֵי מֵחֲמָתֵיהּ. מַתְנִי׳ נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, נָטְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְּסוּת אַחֶרֶת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָיאֲשִׁין מֵהֶן. הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַגַּיִיס אוֹ מִן הַלִּסְטִין, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה: נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר: מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה. וּמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ לְהַצִּיל אֶת נְחִילוֹ, וְאִם הִזִּיק – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקוֹץ אֶת סוֹכוֹ עַל מְנָת לִיתֵּן אֶת הַדָּמִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף קוֹצֵץ וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים. גְּמָ׳ תָּנָא: אִם נָטַל – מַחְזִיר לִבְעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. קָסָבַר: יֵאוּשׁ כְּדִי לָא קְנֵי, וּמֵעִיקָּרָא בְּאִיסּוּרָא אֲתָא לִידֵיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אִם בָּא לְהַחְזִיר – יַחְזִיר לִבְעָלִים רִאשׁוֹנִים. מַאי טַעְמָא? יֵאוּשׁ כְּדִי קָנֵי. מִיהוּ אִי אָמַר: אִי אֶפְשִׁי בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי – מַחְזִיר לִבְעָלִים הָרִאשׁוֹנִים. הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים כּוּ׳. אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִסְטִים גּוֹי, אֲבָל לִיסְטִים יִשְׂרָאֵל – לָא; סָבַר: לִמְחַר נָקֵיטְנָא לֵיהּ בְּדִינָא. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! גּוֹיִם, דְּדָיְינִי בְּגֵיתֵי – לָא מִיָּיאַשׁ; יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמְרִי מֵימָר – מִיָּיאַשׁ! אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, אַסֵּיפָא אִיתְּמַר: הַמַּצִּיל מִן הַגּוֹיִם וּמִן הַלִּסְטִים, אִם נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – אִין, סְתָמָא – לָא. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גּוֹי, מִשּׁוּם דְּדָיְינִי בְּגֵיתֵי; אֲבָל לִסְטִים יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמְרִי מֵימָר – מִיָּיאַשׁ. תְּנַן הָתָם: עוֹרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן; וְשֶׁל עַבְּדָן, אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן. שֶׁל גַּזְלָן, אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן; וְשֶׁל גַּנָּב, מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים – שֶׁל גַּזְלָן מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן, שֶׁל גַּנָּב אֵין מַחְשָׁבָה מְטַמְּאָתָן; לְפִי שֶׁלֹּא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בִּסְתָם, אֲבָל בְּיָדוּעַ – דִּבְרֵי הַכֹּל יֵאוּשׁ קָנֵי. רַבָּה אָמַר: בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחֲלוֹקֶת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לָא תִּיפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּעוּלָּא, דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ – ״לְפִי שֶׁלֹּא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים״. טַעְמָא דְּלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, אֲבָל נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן, ״לְפִי שֶׁאֵין יֵאוּשׁ לַבְּעָלִים״ מַתְנִינַן לַהּ. תְּנַן: נָטְלוּ מוֹכְסִין חֲמוֹרוֹ כּוּ׳. מַנִּי? אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא גַּזְלָן, אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – קַשְׁיָא גַּנָּב! בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, דְּאָמַר: בְּיָדוּעַ – קָנֵי; הָכָא נָמֵי בְּיָדוּעַ, וְדִבְרֵי הַכֹּל. אֶלָּא לְרַבָּה, דְּאָמַר: בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחְלוֹקֶת; הָא מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן! בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אִי הָכִי, הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן. תָּא שְׁמַע: הַגַּנָּב וְהַגַּזְלָן וְהָאַנָּס – הֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ, וּתְרוּמָתָן תְּרוּמָה, וּמַעְשְׂרוֹתָן מַעֲשֵׂר. מַנִּי? אִי רַבָּנַן – קַשְׁיָא גַּזְלָן, אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – קַשְׁיָא גַּנָּב! בִּשְׁלָמָא לְעוּלָּא, דְּאָמַר בְּיָדוּעַ קָנֵי; הָכָא נָמֵי בְּיָדוּעַ, וְדִבְרֵי הַכֹּל הִיא. אֶלָּא לְרַבָּה, דְּאָמַר בְּיָדוּעַ נָמֵי מַחְלוֹקֶת; הָא מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן! הָכָא נָמֵי – בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אִי הָכִי, הַיְינוּ גַּזְלָן! תְּרֵי גַּוְונֵי גַּזְלָן. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא מַתְנִיתָא – רַבִּי הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי אָמַר: גַּנָּב – כְּגַזְלָן,אפומא דחד - ונמצא שהפסידו שלא כדין: דמגיסתא - בני כפר שאין יודעין לדון במשפט: בי דוואר - שלטון: חד אמומתא שדו ליה - על פי עד אחד אין מוציאין ממון אבל מחייבין בעל דין שבועה להכחיש העד כדין תורה לשון אחר דמגוזתא אנסין בחזקה כמו אתו גוזאי וקא מחו ליה (מגילה כח.) סריסים (של בית רבי) העומדין לרדות בחזקה: והאמר מר זבין מעכו"ם כו' - בבבא מציעא בהמקבל: ארבעית - הרבעת: מתני' הרי אלו שלו - דמסתמא נתייאשו הבעלים מיד וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות: אם נתייאשו - הבעלים דשמעינן דאייאוש דאמר ווי לחסרון כיס אבל סתמא לא וקשיא לסטים דסיפא אלסטים דרישא ובגמרא פריך ומשני לה חדא בלסטים עכו"ם וחדא בליסטים ישראל דמייאש מסתמא: נחיל - גיור"א: לא יקוץ את הסוכה - נתיישבו דבורים על סוכת חבירו וירא ליטלן אחת אחת שלא יברחו לא יקוץ את הסוכה להוליכן כולן ביחד ואפילו ע"מ ליתן דמים: גמ' אם נטל - חמור מן המוכסין: יחזיר לראשונים - ופליגא ברייתא אמתני': יאוש כדי - שנתייאשו הבעלים ביד מוכס לא קנה המוכס ביאוש לבדו בלא נתינת דמים או שינוי מעשה וכי אתא ליד שני באיסור אתא לידיה" אם בא להחזיר - שחסיד הוא: יחזיר לבעלים הראשונים - ולא למוכס: בגיותא - בגאוה ובזרוע: אמרי מימר - צא ותן לו ואין חובטין במקלות לשון אחר דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך: מחשבתו מטמאתן - חישב עליהם בדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לעוצבא ולמטה ירדו לטומאה מיד: ושל עבדן - שאומנותו בכך סתמיה למכירה הלכך אין מחשבתו מחשבה שאם יבאו בני אדם לקנותו ימכרנו להן ונמצא שסופן למנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך: של גזלן אין מחשבתו מטמאתן - דלאו דידיה הוא דכיון דידע מאן שקליה מיניה לא מייאש: ושל גנב מחשבתו מטמאתן - דאייאוש מרייהו דלא ידעי למאן יתבעו. חילוף הדברים גזלן כיון דשקליה מיניה בהדיא ולא מצי קאי באפיה מייאש גנב סבר בחישנא ליה ומשכחינא ליה: בסתם - דלא שמעינן דמייאש דבהא פליגי דמר סבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא ולא סתם גזילה ומר סבר חילוף הדברים כדפרישית: אבל בידוע - דשמעינן דמייאש: דברי הכל יאוש כדי קני - ואפי' גנב לר"ש וגזלן לרבנן: בידוע נמי מחלוקת - דאי נמי דשמעינן דמייאש אמרי רבנן בגזלן דלא הוי יאוש דכל שעתא דעתיה למנקטיה בדינא וכן גנב לרבי שמעון: שאין יאוש לבעלים - אין יאושן יאוש: מוכס גזלן - לסטים גנב: ומשני בלסטים מזויין - דגזלן הוא: היינו גזלן - והא תנא ליה מוכס: אנס - דקתני גבי גזלן הוי חמסן דיהיב זוזי: ורבי שמעון היא - דאמר גזלן קני:ולא אמרן אלא חד אבל בתרי לא - וא"ת והא לעיל שרי להפקעת הלואה וא"כ מפסידים אותו הרבה שאם היה רוצה יכול לכפור וי"ל דמכל מקום לא משמתינן ליה כיון שאין משלם על ידם אלא מה שחייב לו: ליכא משום דינא דבר מצרא - פירשתי בפרק המקבל (ב"מ דף קח:): עד דמקבל עילויה כו' - אומר ר"ת דהיינו דוקא כשישראל רוצה ליתן לו כמו שנותן לו העכו"ם אבל אם העכו"ם רוצה ליתן לו יותר אין להפסיד בשביל כן: תנא ואם נטל כו'. מפורש לעיל במרובה (בבא קמא דף סז:):
רבה אומר בידוע נמי מחלוקת - והא דאמר במרובה (לעיל בבא קמא דף סח.) ואף רבי אלעזר סבר חיוביה לאחר יאוש כו' עד דפריך ודלמא דשמעי' דאייאש האי פירכא לא אתי אליבא דרבה דאיהו לא מפליג מידי בין סתם לידוע: לפי שאין יאוש לבעלים מתנינן לה - אין מגיה המשנה אלא כך מפרש שלא נתייאשו הבעלים בלבם אפילו אומרים שנתייאשו: היינו גזלן - ואפי' למ"ד לסטים מזויין גנב הוא לענין שמשלם כפל אבל מ"מ גזלן הוא דמקרי: ת"ש הגנב והגזלן - ומשום דמיטמר מאינשי קרי ליה גנב אע"ג דלא משלם כפל למ"ד (שם) גזלן הוא: