בבא קמאלב.
טוען את הדף…
וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם אָמַר לְבַעַל חָבִית ״עֲמוֹד״ – פָּטוּר. הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן; נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְאִם אָמַר לְבַעַל קוֹרָה: ״עֲמוֹד״ – חַיָּיב. וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ וְזֶה בְּפִשְׁתָּנוֹ. גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר נָתָן מֵרַב הוּנָא: הַמַּזִּיק אֶת אִשְׁתּוֹ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, מַהוּ? כֵּיוָן דְּבִרְשׁוּת קָעָבֵיד – פָּטוּר, אוֹ דִילְמָא, אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ, וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ. אָמַר רָבָא: קַל וָחוֹמֶר. וּמָה יַעַר – שֶׁזֶּה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס וְזֶה לִרְשׁוּתוֹ נִכְנָס, נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּכְנַס לִרְשׁוּת חֲבֵירוֹ – וְחַיָּיב; זֶה, שֶׁלִּרְשׁוּת חֲבֵירוֹ נִכְנַס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא הָא קָתָנֵי שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ! הָתָם – תַּרְוַיְיהוּ כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ; הָכָא – אִיהוּ קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה. וְהִיא לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם״! הֲנָאָה – לְתַרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ, אִיהוּ מַעֲשֶׂה הוּא דְּקָעָבֵיד. הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן כּוּ׳. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁתֵּי פָּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת; בָּעֲטָה מְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה – פְּטוּרָה. בָּעֲטָה רְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת – חַיֶּיבֶת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל חָבִית אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקוֹרָה – פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל קוֹרָה – חַיָּיב. וְהָא הָכָא, דְּכִרְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת דָּמֵי, וְקָתָנֵי חַיָּיב. וְתִסְבְּרָא?! הָא סַיֹּיעֵי בָּעֲיָא; לָא מִסָּתְיָיא דְּלָא מְסַיְּיעִי, אֶלָּא מִקְשָׁה נָמֵי קַשְׁיָא! טַעְמָא דְּבָעֲטָה, הָא הוּזְּקָה מִמֵּילָא – פָּטוּר; וְהָא מַתְנִיתִין דְּמִמֵּילָא, וְקָתָנֵי חַיָּיב. מַתְנִיתִין – דִּפְסַקָה לְאוֹרְחָא כְּשִׁלְדָּא; הָכָא – כְּגוֹן דִּרְבַעָה בְּחַד גִּיסָא, אִיבְּעִי לַהּ לְסַגּוֹיֵי בְּאִידַּךְ גִּיסָא. אֶלָּא סֵיפָא דְּמַתְנִיתִין מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ – דְּקָתָנֵי: הָיָה בַּעַל חָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל קוֹרָה אַחֲרוֹן, נִשְׁבְּרָה חָבִית בַּקּוֹרָה – חַיָּיב. וְאִם עָמַד בַּעַל חָבִית – פָּטוּר. וְהָא הָכָא, דְּכִמְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה דָּמֵי, וְקָתָנֵי פָּטוּר. מַתְנִיתִין – דְּכִי אוֹרְחֵיהּ קָא מְסַגֵּי; הָכָא – אָמְרָה לַהּ: נְהִי דְּאִית לִךְ רְשׁוּת לְסַגּוֹיֵי עֲלַי, לְבַעוֹטֵי בִּי לֵית לִךְ רְשׁוּתָא. מַתְנִי׳ שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין, וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: רָץ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשׁוּנֶּה. וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין! מַתְנִיתִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִין – פְּטוּרִין. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַשְׁתָּא אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר, שְׁנֵיהֶם רָצִין מִיבַּעְיָא? אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ – פָּטוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אֲבָל בַּחוֹל – אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, חַיָּיב. שְׁנֵיהֶם רָצִין – אֲפִילּוּ בַּחוֹל פְּטוּרִין. אָמַר מָר: וּמוֹדֶה אִיסִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁרָץ בִּרְשׁוּת. בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַאי בִּרְשׁוּת אִיכָּא? כִּדְרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא:שניהן פטורין - כדמפרש בגמרא: תרוייהו כי הדדי נינהו - שניהן שוין בשבירתן שאף בעל חבית סייע בשבירתה: הנפשות העושות - נואף ונואפת במשמע: כרבוצה במהלכת - דבעל קורה שעמד הוי משונה שאין דרך לפוש ברה"ר: הא סיועי בעיא - דרבוצה במהלכת חייבת: אלא מקשי נמי קשיא - מתניתין לריש לקיש דאמר בעטה רובצת חייבת: הא הוזקה ממילא - מהלכת ברבוצה פטורה והכא קתני במתניתין דממילא חייב: מתניתין דפסקה - קורה לאורחא כשלדא שהיו ראשיה לרוחב הדרך הלכך אפילו ממילא חייב שאין דרך לבעל החבית לנטות: לסגויי באידך גיסא - הלכך טעמא דבעטה אבל ממילא פטור: מתניתין - דקא מסגי בעל הקורה כי אורחיה ואין כאן שינוי הלכך פטור אבל מהלכת שבעטה ברבוצה שינתה את דרכה ואימא לך דחייבת: מפני שרץ [ברשות] - מפרש לקמן: הא תו למה לי [השתא] אחד רץ ואחד מהלך - דרץ שינה ומהלך לא שינה פטור שניהם רצים מבעיא:ואם עמד בעל קורה חייב. בגמרא מוקי דרמיא לקורה כשלדא אבל אי לא רמיא כשלדא פטור דאיבעי ליה לבעל חבית כשראה שעמד בעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק אבל כי הוי כשלדא לא פשע בעל החבית דלא ידע כשעומד כשלדא אע"פ שגוף האדם רואה כשעמד מה שעמד כשלדא אין רואה אבל קשה דבסיפא אם עמד בעל החבית אמאי פטור דחבית לא מסתבר דהוי כשלדא שהוא דבר קטן וה"ל לבעל הקורה לסגויי באידך גיסא כדי שלא יוזק בעל חבית דהא כשבעל חבית אחרון מוטל עליו לסגויי באידך גיסא כדי שלא [יוזק] כ"ש כשבעל קורה אחרון דאיבעי לסגויי באידך גיסא כדי שלא יזיק כדפי' (לעיל בבא קמא דף כג.) גבי כלב שנטל חררה ועוד דגם זה דוחק שהאדם רואה שהוא עומד ואין רואה שהוא עומד כשלדא ונראה לר"י דאורחא דמילתא הוא כשהולכין בעל חבית ובעל קורה זה אחר זה דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה ולכך כי לא הויא קורה כשלדא יש לאחרון ללכת בתחלת הלוכו באידך גיסא כדי שלא יזיק או שלא יוזק ע"י עמידת הראשון אבל כשנושא את הקורה כשלדא אין לאחרון להסתלק באידך גיסא בין שהוא בעל קורה בין שהוא בעל חבית ולכך אין פושע אלא הראשון כשעמד ומיירי מתני' בין רישא בין סיפא שהקורה כשלדא:
תרוייהו כי הדדי נינהו - שאף בעל חבית מסייע בשבירתה שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו וא"ת ואם כן ל"ל שלזה רשות להלך אפי' אין רשות לא לזה ולא לזה פטור בעל הקורה מטעם זה וי"ל דבא למעוטי אם היה בעל קורה רץ ובעל חבית מהלך אע"פ שבעל חבית עצמו הטיח החבית אע"ג דפטר במתני' אחד רץ ואחד מהלך היינו משום דקסבר שיש לו לרוץ ברה"ר אבל כשנושא קורה על כתיפו אין לו רשות לרוץ א"נ מתניתין דאחד רץ ואחד מהלך מיירי בע"ש כדמוקי לה רבי יוחנן אי נמי י"ל דבא למעט במקום שאין לו רשות להלך כגון בחצר בעל החבית דכיון דאין לו רשות לבעל [הקורה] להלך אין לבעל חבית ליזהר ממנו מיהו כשעמד בעל חבית חייב בעל קורה אפי' שניהם ברשות כיון שעשה כל ההיזק דדוקא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו פטרינן ליה ולא דמי לעמד בעל חבית דמתניתין דכיון שהוא ידע שבא אחריו בעל קורה נושא כשלדא פשע בעמידה כדפי' במתני' ואי חבית נמי איירי דהויא כשלדא אתי נמי שפיר: איהו קעביד מעשה - ומיהו לענין חטאת ולענין מלקות חייבת דרחמנא אחשביה להנאה מעשה: דרמיא כשלדא - וא"ת והלא בקדרין מחייב לעיל כשנתקל השני בראשון ולא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא והתם לא מיירי כשלדא דלא מוקמינן דפסקה לאורחא כשלדא אלא ההיא דאם מחמת הראשון נפלו כולם וי"ל כשנפל אין רואהו ולא מצי א"ל איבעי לך לסגויי באידך גיסא: איבעי לה לסגויי באידך גיסא - שלא תהא ניזוק וא"ת והא אפי' להזיק אית לה רשות לסגויי עלה וי"ל משום דהוי רגל ברשות הרבים ואביעוט נמי לא מיחייב משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור: והא הכא דכמהלכת ברבוצה דמיא - תימה מאי ס"ד השתא וכי סובר הוא שאם שבר במתכוין שהוא פטור כמו בעטה מהלכת ברבוצה הא פשיטא לן בריש פירקין דשובר חייב דבאדם לא שייך כל המשנה כו' וי"ל דס"ד כי היכי דבמתני' פטרינן בעל הקורה לפי שבעל חבית גורם לו בעמידתו שאין לו לבעל קורה ליזהר שמא יעמוד בעל חבית ה"נ פרה רבוצה גרמה לה למהלכת שתבעוט בה ואין לבעל הפרה ליזהר שמא תמצא פרה רבוצה ברשות הרבים ותבעוט בה פרתו ומשני דבשביל שרבצה לא גרמה לה בכך שתבעוט בה דנהי דאית לך רשות לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשות: שנים שהיו מהלכין וכו' והזיקו זה את זה פטורין. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו זה בזה כדאמרי' בהפרה (לקמן בבא קמא דף מח: ושם) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין: