בבא קמאמו:
טוען את הדף…
וְאִי לֵיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ, לִישְׁקְלֵיהּ לְתוֹרָא בְּזוּזֵי! דְּאָמְרִי אֱנָשֵׁי: מִמָּרֵי רַשְׁווֹתָךְ פָּארֵי אִפְּרַע! לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא לְאִשְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ. רַב אָמַר הֲרֵי זֶה מִקָּח טָעוּת – זִיל בָּתַר רוּבָּא, וְרוּבָּא דְאִינָשֵׁי לְרִדְיָא הוּא דְּזָבְנִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יָכוֹל שֶׁיֹּאמַר לוֹ ״לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לָךְ״ – וְלָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא. כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא – בְּאִיסּוּרָא, אֲבָל בְּמָמוֹנָא – לָא אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא, אֶלָּא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה וְנִמְצָא עוּבָּרָהּ בְּצִדָּהּ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נְגָחָהּ יָלְדָה אִם מִשֶּׁנְּגָחָהּ יָלְדָה – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק לַפָּרָה, וּרְבִיעַ נֶזֶק לַוָּלָד; דִּבְרֵי סוֹמְכוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ – עָלָיו הָרְאָיָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מִנַּיִין לְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם״ – יַגִּישׁ רְאָיָה אֲלֵיהֶם. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: הָא לְמָה לִי קְרָא? סְבָרָא הוּא – דְּכָאֵיב לֵיהּ כְּאֵיבָא, אָזֵיל לְבֵי אָסְיָא! אֶלָּא קְרָא לְכִדְרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִנַּיִין שֶׁאֵין נִזְקָקִין אֶלָּא לַתּוֹבֵעַ תְּחִלָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם״ – יַגִּישׁ דְּבָרָיו אֲלֵיהֶם. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: פְּעָמִים שֶׁנִּזְקָקִין לַנִּתְבָּע תְּחִלָּה. וְהֵיכִי דָּמֵי? דְּקָא זִילִי נִכְסֵיהּ. וְכֵן פָּרָה שֶׁנָּגְחָה אֶת הַשּׁוֹר [וְכוּ׳]. חֲצִי נֶזֶק וּרְבִיעַ נֶזֶק?! פַּלְגָא נִזְקָא הוּא דְּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי! כּוּלֵּי נִזְקָא נְכֵי רִבְעָא מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אָמַר אַבָּיֵי: חֲצִי נֶזֶק – אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בַּנֶּזֶק, וּרְבִיעַ נֶזֶק – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בַּנֶּזֶק. וְאִי פָּרָה וּוָלָד דְּחַד נִינְהוּ – הָכִי נָמֵי דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ לְבַעַל פָּרָה: מִמָּה נַפְשָׁךְ, חֲצִי נֶזֶק הַב לִי. אֶלָּא לָא צְרִיכָא, דְּפָרָה דְּחַד, וּוָלָד דְּחַד. וְאִי דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ לְבַעַל פָּרָה תְּחִלָּה – הָכִי נָמֵי דְּאָמַר לֵיהּ לְבַעַל פָּרָה: פָּרָה דִּידָךְ אַזֵּיקְתַּן, הַב לִי רְאָיָה דְּאִית לָךְ שׁוּתָּפֵי. אֶלָּא דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ לְבַעַל וָלָד תְּחִלָּה, דַּאֲמַר לֵיהּ: גַּלֵּית אַדַּעְתָּךְ דְּשׁוּתָּפָא אִית לִי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דִּקְדֵים תַּבְעֵיהּ לְבַעַל פָּרָה תְּחִלָּה, מָצֵי מְדַחֵי לֵיהּ – דַּאֲמַר לֵיהּ: מִידָּע יְדַעִי אֲנָא דְּשׁוּתָּפָא אִית לִי. אָמַר רָבָא: אַטּוּ ״אֶחָד מֵאַרְבָּעָה בַּנֶּזֶק״ וְ״אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בַּנֶּזֶק״ קָתָנֵי? ״חֲצִי נֶזֶק״ וּ״רְבִיעַ נֶזֶק״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם בְּפָרָה וּוָלָד דְּחַד, וְהָכִי קָאָמְרִינַן: אִיתַהּ לְפָרָה – מִשְׁתַּלַּם חֲצִי נֶזֶק מִפָּרָה.בעל דברים - תובע: שאין נזקקין אלא לתובע תחילה - כגון ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו (בעדים או בשטר) ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאים לו המנה משמעון ואחר כך נזקקין לו לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון: דקא זילי נכסיה - שיש כאן תגרין שיקנוהו בדמים יקרים ומחר ילכו להם אי נמי שקרקעותיו זלות ע"י תביעה זו שרואין אותו דחוק ואם יוציאו לו תפיסתו או משכונו ימכרם וישלם לו מהן: חצי נזק ורביע נזק - הרי כל הנזק חסר רביע ואמאי הא תם הוא ופלגא נזקא הוא דבעי שלומי ותו לא והאי כל נזקא נכי רבעא דמחייבת ליה לשלומי מאי עבידתיה: אמר אביי חצי נזק - דקתני היינו חצי תשלומין שישנו על הפרה אם אין ולד דהא איהי משלמת ח"נ השתא משלם רבעא משום דאית ליה שותפות וכדמפרש ואזיל דולד דאיניש אחרינא הוא: ורביע נזק - דקתני אולד רביע חצי נזק שהיה חייב אם הוא לבדו נגח דהיינו אחד משמנה בנזק כדמפרש טעמא: ואי פרה וולד כו' - דפרה דחד וולד דחד. כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה: דא"ל - בעל הפרה: גלית אדעתיך דשותפא אית לי - ורבעא דנזקא הוא דמחייבנא לך ובעל ולד אמר ליה אי ודאי עם ולד נגחה הואי אנא שותפא ומחייבנא לך רבעא דנזקא השתא דמספקא לך שמינית משתלמת מינאי:ה"ג אי דליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה ואית דגרסי אי דליתא להני זוזי משמע שאם אין אותן מעות בעין שנתן לוקח למוכר אפי' אית ליה זוזי אחריני לא יהיב ליה זוזי ואין נראה לר"ת מאחר שמקח טעות הוא סברא הוא שדינו כדין ב"ח וב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי כדמוכח בהכותב (כתובות דף פו. ושם) בההוא דקאמר תולה מעותיו בנכרי הוה ואור"ת שיש ג' דינים לב"ח ולנזקין ולשכיר דבעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בשאר מילי כדפי' ואי לית ליה זוזי לא מצי א"ל זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכח בהכותב והכא בשמעתין דקאמר ממרי רשוותך פארי אפרע ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא לרב הונא דאמר בפ"ק (דף ט.) או כסף או מיטב ולרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כל מילי מיטב הוא ובשכיר אפי' לית ליה זוזי אמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי דגבי פועל לא אמרינן ממרי רשוותך פארי אפרע כדמוכח בהבית והעלייה (ב"מ דף קיח.):
שאין נזקקין אלא לתובע תחילה - פ"ה כגון ראובן תובע לשמעון מנה שהלוהו ושמעון משיבו תפסת משלי החזר לי מה שתפסת או משכון היה בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאין לו המנה משמעון ואח"כ נזקקין לשמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון והשתא צ"ל לפ"ה דמיירי כגון שיש לראובן שטר על המנה דאי לאו הכי נאמן שמעון אפי' יש עדים לראובן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים וא"ת היכי דמי אי יש לשמעון עדים מוכנים או טוען שיביא עדים תוך ל' יום שתפס ראובן משלו למה יגבה ראובן תחילה והלא אם שואל ל' יום לפרוע חובו נותנים לו שהוא זמן ב"ד ואם שמעון אומר שיביא עדים שלו לאחר ל' יום אפי' בלא קרא נמי לא היינו שומעין לו ואפי' זילו נכסיה דאטו אם אומר שלאחר שנה או שנתים יביא עדים מי שומעים ליה כלל וי"ל כגון דשמעון אומר פלוני ופלוני בשעת מעשה היו יודעים שכדברי כן הוא ואנו יודעים שהוא אומר אמת בזה שהיו בשעת המעשה ואי לאו קרא ה"א שראוי להמתין להם אפי' סופן לבא לזמן מרובה וי"מ כגון שזה תובע שחבל בו ושמעון אומר יש לי שאר תביעות עליו ומגבינן לראובן דמי חבלתו אע"פ ששמעון אומר שהיום או למחר יביא עדים ואין ממתינין לו כלל דקי"ל בהחובל (לקמן בבא קמא דף צא.) דאין נותנין זמן לחבלות ויותר משמע לפרש לענין חבלה מלענין מלוה מדמייתי עליה קרא דאשרו חמוץ בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה. ושם.): ורביע נזק אחד משמונה בנזק - תימה היאך משוה הולד לפרה פשיטא שלא עשה הולד נזק כמו הפרה דאטו אם יש לו לאחד ט' חלקים ולאחד חלק אחד מי ישלם זה כמו זה כאילו היתה חציה שלו והא תניא בהדיא בפרק ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא דף לו.) האחרון נוטל מנה ושלפניו [חמשים זוז ושנים] הראשונים דינר זהב משמע שכל אחד מפסיד כפי מה שיש לו ומפרש ריב"א דכולה מלתא נקט לסימנא בעלמא כאילו הולד עשה חצי נזק אבל לעולם לא משלם אלא רביע נזקו שאם הפרה שוה שמונים זוז בלא הולד ועם הולד מנה וחצי כל נזק שעשתה מנה כגון שנגחה שור שוה מאתים ונמצא חלק חמישית לולד ואם היה ודאי שותף היה נוטל הפרה עם הולד ועכשיו שהוא ספק נוטל חצי הולד שהוא עשר זוז שהוא רביע נזקו של ולד: גלית אדעתיך דשותפא אית לי - ומאחר שהודה שיש לו שותף לא ישלם רק חצי התשלומין ואידך פלגא לא משלם כולו בעל הולד דשמא ילדה ואח"כ נגחה וחולקין ואפי' לר' נתן דאמר (לקמן בבא קמא דף נג.) כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מודה הכא דעד כאן לא קאמר רבי נתן אלא בשור תם שדחף את חבירו לבור שבעל השור אין לחייבו אלא רביע אע"פ שודאי הזיק לפיכך משתלם כל השאר מבעל הבור כיון שהבור הרגו לשור אבל כאן שאם הולד במעי אמו בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח: מידע ידעי דשותפות אית לי - פי' שיש לנו להעמיד הפרה בחזקת שהיא מעוברת והשתא היא דילדה ומודה סומכוס כיון דאיכא תרתי שהוא מוחזק וגם איכא חזקת גופה דאמרינן המע"ה הלכך לא משלם בעל הפרה אלא רביע כאילו ודאי אית ליה שותפי ומיהו להוציא ממון מיד בעל הולד אין מועלת חזקה הלכך לא משלם בעל הולד אלא אחד משמינית נזק ואידך אחד משמינית נזק מפסיד וה"נ אשכחן בההוא דהמחליף פרה בחמור דמוקי בהשואל (ב"מ דף ק. ושם.) כסומכוס ולא אמרינן אוקי אחזקתיה והשתא הוא דילדה להוציא ממון מחזקת מרה קמא וקשה לר"י דבפרק השואל (שם דף צז: ושם צח:) תנן זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו גבי שאלה היום ושכרה למחר ומוקמא לה כסומכוס ואמאי לא אמרינן אוקמיה אחזקתה והשתא היא דמתה להעמיד הממון ביד השואל ויפטר מלשלם ואור"י דשמא יחלוקו לאו אשאלה היום ושכרה למחר קאי אלא אשאל אחת ושכר אחת: