בבא קמאסב:
טוען את הדף…
מַתְנִי׳ גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק – חַיָּיב. גָּמָל שֶׁהָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן, וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי, וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה – בַּעַל גָּמָל חַיָּיב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ – הַחֶנְוָנִי חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה – פָּטוּר. גְּמָ׳ אָמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, נֵר חֲנוּכָּה – מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, אַמַּאי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר? לֵימָא לֵיהּ: הֲוָה לֵיהּ לְאַנּוֹחַהּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה? אָמְרִי: לָא; לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, מַאי אָמְרַתְּ – אִבְּעִי לָךְ לְאַנּוֹחַהּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ? כֵּיוָן דִּבְמִצְוָה קָא עָסֵיק, כּוּלֵּי הַאי לָא אַטְרְחוּהּ רַבָּנַן. אָמַר רַב כָּהֲנָא, דָּרֵשׁ רַב נָתָן בַּר מִנְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי תַּנְחוּם: נֵר חֲנוּכָּה שֶׁהִנִּיחָהּ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה – פְּסוּלָה, כְּסוּכָּה וּכְמָבוֹי.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַכּוֹנֵס. מְרוּבָּה מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל מִמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבֵין בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶׂה בִּלְבַד – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ וְגוֹ׳״. אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא הַטּוֹבֵחַ וְלֹא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. גְּמָ׳ וְאִילּוּ ״מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת בֵּין בְּגַנָּב בֵּין בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב, וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּגַנָּב בִּלְבַד״ – לָא קָתָנֵי. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. אִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא – דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה? מִי קָתָנֵי: ״אֵין בֵּין״?! ״מְרוּבָּה״ קָתָנֵי – תְּנָא וְשַׁיַּיר. שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כָּלַל, ״עַל שׁוֹר, עַל חֲמוֹר, עַל שֶׂה וְעַל שַׂלְמָה״ – פָּרַט, ״עַל כׇּל אֲבֵדָה״ – חָזַר וְכָלַל; כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כֹּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן; יָצָא הֶקְדֵּשׁ – ״רֵעֵהוּ״ כְּתִיב. אִי, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אַף כֹּל דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, אֲבָל עוֹפוֹת לָא! וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָא ״שַׂלְמָה״ כְּתִיב! אָמְרִי: אֲנַן בְּבַעֲלֵי חַיִּים קָאָמְרִינַן; אֵימָא בְּבַעֲלֵי חַיִּים, דָּבָר שֶׁנִּבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – אִין, דָּבָר שֶׁאֵין נִבְלָתוֹ מְטַמְּאָ[ה] בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא – לָא,מתני' גץ - אשטנציי"ל: גמ' למעלה מעשרים אמה - לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן לפרסומי ניסא בעינן: מתני' מרובה - אין הגונב אחר הגנב כו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב: גמ' בטוען טענת גנב - גנב בא וגנבו ודרשינן לקמן בשמעתין דחייבו רחמנא כפילא אם נשבע ונמצא שקרן: לא קתני - אלמא נהגי ד' וה' בטוען טענת גנב אם טבח ומכר: מי קתני אין בין - דהוי דוקא ולא שייר מידי: קתני - קצת דברים שזו מרובה על זו ושייר: שהוקשו לקרקעות - דכתיב והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה): אין גופן ממון - אלא גורמין לגבות ממון:פסולה כסוכה וכמבוי - תימה דהוה ליה למימר ימעט כדאמרי' בריש מסכת סוכה (דף ב.) מבוי דרבנן תני תקנתא וי"ל משום דבעי למימר כסוכה נקט לשון פסולה אי נמי לפי שהיה צריך להאריך בלשון ולומר יכבה וימעט ויחזור וידליק דלמעט כמו שהיא מודלקת לא סגי כדאמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כב:) הדליקה בפנים והוציאה בחוץ לא עשה ולא כלום והכא נמי לא שנא: מתני' מרובה - מי קתני אין בין כו'. משמע הכא היכא דתני אין בין לא שייך למימר תנא ושייר והקשה הר"י מאורלינ"ש מהא דתנן בפ"ק דמגילה (ד' ח. ושם ד"ה אין) אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן ואכתי הא איכא שהנדבה באה מן המעשר ונדר שהוא דבר שבחובה אין באה אלא מן החולין כדתנן בהתודה (מנחות ד' פא.) וי"ל דהתם לא בא לשנות כל ענין שנדר ונדבה חלוקים זה מזה אלא בא לומר שאין חיוב הבאה בזה יותר מבזה אלא אחריות אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה וכן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד לא איירי בחומר שבשניהם כגון לאו ומיתה אלא בדבר האסור או מותר לעשות בהן ועוד י"ל דהך משנה דמגילה שנויה במסכת קנים (פ"א מ"א) גבי עולת העוף ועולה בין נדר בין נדבה אין באה מן המעשר כיון דאין בה אכילת אדם כדדריש בסיפרי בפ' עשר תעשר ת"ל ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ואין להאריך כאן יותר.: מרובה קתני תנא ושייר - לשון ראשון דמייתי סייעתא לא בעי למימר דשייר דסבר ההוא לישנא דכיון דקתני מרובה אין לומר שייר כמו באין בין וכן משמע הלשון דקאמר ללישנא בתרא מי קתני אין בין מרובה קתני משמע שתחילה היה סבור דמרובה הוי כמו אין בין וא"ת ומאי שייר דהאי שייר וי"ל דשייר טענת גנב באבידה דדריש לקמן רבי יוחנן דמשלם כפל ואי טעין טענת גנב בפקדון לא משלם ארבעה וחמשה בטבח ומכר הכי נמי טוען טענת גנב באבידה ועוד שמשייר שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו לא משלם ארבעה וחמשה כדאמר לקמן בפירקין (בבא קמא ד' עח:) ועוד יש מפרשים דאין לחוש הכא אם אינו משייר כי אם דבר אחד כיון דלא נחת למניינא אלא דגלי לן שיש ריבוי בכפל מארבעה וחמשה: יצאו קרקעות כו' - וא"ת כיון דאמעיטי משבועה. כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ ד' נז:) תיפוק ליה דאין בהם כפל בטוען טענת גנב דלא משלם אלא בשבועה כדאמרינן לקמן בשמעתין וליכא למימר דאצטריך לקופץ ונשבע דבהגוזל קמא (לקמן בבא קמא ד' קו.) מוכח דלא משלם אא"כ ב"ד משביעין אותו וי"ל דאצטריך להיכא דנשבע ע"י גלגול כדתנן (קדושין ד' כו.) זוקקין הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים כו' לישבע עליהן ומיהו לפי מאי דמסקינן לקמן האי כל ריבוי הוא מדלא כתיב הני פרטי גבי כסף וכלים וס"ל . דכפל ושבועה הכל אחד ניחא דליכא אלא חד קרא לתרוייהו וא"ת וגניבה בקרקע היכי שייכא וי"ל במשיג גבול א"נ במחובר לקרקע כי ההיא די' גפנים טעונות וטוען שנגנבו לו ה' ונמצא שהוא גנבם (שבועות ד' מב:): יצאו שטרות - ואם תאמר למה לי קרא למעט מכפל והא אפי' אבדו בידים לא משלם קרן למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' מאן דדאין לא הוו אלא מדרבנן כדפרישית בסוף [הפרה] (ד' נד. ד"ה חמור) וי"ל כיון דאי איתיה לשטר בעין חייב להחזיר (משלם) סלקא דעתך. דכשמחזיר [משלם] (מחזיר) הכפל עמו: רעהו אמר רחמנא. ולא הקדש תימה לר"י ומאי איצטריך רעהו למעוטי הקדש מכפל בטוען טענת גנב הא ליכא שבועה בהקדש ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה מחד קרא א"ש וא"ת דלקמן נפקא לן בפרקין (ד' עו.) למעט הקדש מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וי"ל דהתם נמי לא מאיש קדריש דגבי הקדש נמי שייך לשון איש ולא משום דכתיב (שמות טו) ה' איש מלחמה אלא משום דבכל דבר שהוא לשון זכר שייך לשון איש ואשה על לשון נקבה כגון אשה אל אחותה בקרסים (שם כו) אלא התם ה"פ מבית איש דשייך ביה רעהו כדכתיב ולא מבית הקדש ואגב דגבי גנב איצטריך למנקט האי לישנא למידרש ולא מבית הגנב נקט ליה נמי לענין הקדש: