בבא קמאקג.
טוען את הדף…
אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר זִימְנָא אַחֲרִיתִי. וְאִם אָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר. אָמַר מָר: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה בְּשֵׁם חֲבֵירוֹ – אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר זִימְנָא אַחֲרִיתִי. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: מִידָּע יָדְעַתְּ דַּאֲנָא לְנַפְשַׁאי שָׁקֵילְנָא – וּפַנְחַיָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּקָבָעֵינָא, וְזוּזִי בִּכְדִי לָא שָׁדֵינָא, אֶלָּא אַדַּעְתָּא דְּכָתֵב לֵיהּ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא; קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמַר לֵיהּ: עִנְיָינָא עֲבַדִי לָךְ בַּהֲדֵי הָהוּא דִּזְבַנְתְּ לֵיהּ בִּשְׁמֵיהּ, וְיִכְתּוֹב לָךְ שְׁטָרָא אַחֲרִינָא. וְאִם אָמַר לוֹ ״עַל מְנָת״ – כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִמְכּוֹר. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי קַמֵּיהּ דִּידֵיהּ: חֲזוֹ דִּשְׁטָרָא אַחֲרִינָא קָא בָעֵינָא. מַהוּ דְּתֵימָא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא, שְׁטָרָא מֵהַיְאךְ דְּקָא שָׁקְלַתְּ בִּשְׁמֵיהּ קָאָמְרַתְּ; קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲמַר לֵיהּ: לְהָכִי טְרַחִי וַאֲמַרִי לְהוּ לְעֵדִים קַמָּךְ, דְּמִינָּךְ הוּא דְּקָא בָעֵינָא. רַב כָּהֲנָא יְהַב זוּזָא אַכִּיתָּנָא. לְסוֹף אִיַּיקַּר כִּיתָּנָא, זַבְּנֵיהּ מָרָווֹתֵיהּ דְּכִיתָּנָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: מָה אֶעְבֵּיד, אֵיזִיל אֶישְׁקֹיל זוּזַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִי כִּי קָא [מְ]זַבְּנִי אָמְרִי: ״הַאי כִּיתָּנָא דְכָהֲנָא הוּא״ – זִיל שְׁקוֹל; וְאִי לָא – לָא תִּשְׁקוֹל. כְּמַאן? כִּבְנֵי מַעְרְבָא, דְּאָמְרִי: מִי הוֹדִיעוֹ לְבַעַל חִטִּין – שֶׁיַּקְנֶה חִטִּין לְבַעַל מָעוֹת? אַטּוּ מִי יָהֵיב רַב כָּהֲנָא אַרְבַּע, וְשָׁקֵיל תַּמְנֵי?! כִּיתָּנָא מִמֵּילָא הוּא דְּאִיַּיקַּר; מִיגְזָל גַּזְלוּהּ, וּתְנַן: כׇּל הַגַּזְלָנִין מְשַׁלְּמִין כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה! אָמְרִי: הָתָם אֲמָנָה הֲוַאי, וְלָא מַשְׁכֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְכִיתָּנָא; וְרַב לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב: עוֹשִׂין אֲמָנָה בְּפֵירוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אֲמָנָה בְּדָמִים. מַתְנִי׳ הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ – יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו לְמָדַי. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ, וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ, אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם מֵת – יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ; מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן, וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ; מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִפָּחוּת שָׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן – אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן; מָחַל לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ, וְלֹא מָחַל לוֹ עַל הַקֶּרֶן; מָחַל לוֹ עַל זֶה וְעַל זֶה, חוּץ מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן – צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו. נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ –אין כופין את המוכר - לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני: ופנחיא בעלמא הוא דבעינא - כלומר להצלה נתכוונתי פנחיא לשון חוזק וחבירו בהאשה [שלום] ביבמות (דף קטו:) לפנחיא שבקיה גבי מצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר תי"ו תרומה: עניינא - תנאי: דאמר להו לוקח לסהדי קמי מוכר חזו כו' - ובהדי מוכר גופיה לא אתני: אמינא שטרא אחרינא מהיאך כו' - אני הייתי סובר שאתה אומר לעדים בעינא דנכתוב לי שטרא אחרינא ריש גלותא: זבניה מרוותא דכיתנא - על מנת ליתן דמיהן שהן לוקחין לרב כהנא: לא תשקול - משום רבית: כמאן כבני מערבא - בתמיה כלומר דאמרינן מי הודיען ללוקחין שיקנו מעותיהן לרב כהנא לפיכך לא זכה בהן: אטו - מאי איכפת לן בהקנאתן וכי רב כהנא עתיד ליטול מעות היה ויטול רבית שנתן לו ד' ויטול ח' והלא פשתנו היה נוטל וכל מקום שהיה שם שלו היה ואלו שמכרוהו גזלוהו מיניה ומשלמים כל דמיו ביוקר כשעת הגזילה ובשעת הגזילה כבר הוקר: אמנה הואי - שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים והתנו עמו כשער הזול ליתן לו כל השנה בשער זה דתנן ב"מ (דף עב:) יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה: ורב - דאסר ליה למשקל זוזי: לטעמיה דא"ר - באיזהו נשך (ב"מ סג.) עושין אמנה ליתן מעות על השער של זול של עכשיו: בפירות - לקבל פירות בשער היוקר: ואין עושין אמנה בדמים - כשבא לשער היוקר לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר דמים של עכשיו דמיחזי כרבית דיהיב ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע: מתני' ונשבע לו - על שקר והודה: יוליכנו אחריו אפילו למדי - דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב לאשר הוא לו וגו' (ויקרא ה) וגבי נשבע לשקר כתיב: לא יתן לא לבנו - של נגזל להוליכו לנגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידיה כדאמרן: לשליח ב"ד - תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך: ואם מת - נגזל יחזיר גזלן ליורשיו דנגזל: ולא נתן לו את החומש - או שמחל לו נגזל על הקרן לאחר שהודה לו ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל זה כו': נתן לו את הקרן - לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה:יהב זוזי אכיתנא - השתא ס"ד דאיירי דמשך נמי ופקדון בעלמא הוא דהוי גביה: כמאן כבני מערבא דאמרי מי - הודיעו לבעל חטין כו'. כלומר ומשום הכי אי לאו דאודעיה ללוקח כי קמזבין דהאי כיתנא דכהנא הוא נמצא דכהנא לא קני להנהו מעות דאינהו לאו אדעתא דהכי יהבו ליה מעותיו ואי שקיל כהנא מידי דמרוותייהו ה"ל כאילו מדידהו יהבו ליה ומחזי כרבית: התם אמנה הוא - פי' בקונטרס שנתן להם המעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו המעות וקשה דאם כן היכי מסיק רב לטעמיה והא בכה"ג אפילו רבי ינאי מודה דאסור לקבל המעות כיון שלא היה לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו דהא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו ורב אפילו בכה"ג אוסר לקבל מעות אלא פירות דוקא דהא בפרק איזהו נשך (ב"מ דף סג. ושם) מייתי דרבי ינאי אברייתא דרבי אושעיא דהיה נושה בחבירו מנה והלך על גורנו ואמר לו תן לי מעות שאני רוצה ליקח בהן חטין אמר ליה חטין יש לי כו' עד וכולן יש לו מותר אין לו אסור וקאמר התם ש"מ איתא לר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן משמע דר' ינאי דוקא כי יש לו מותר ובכה"ג פליג רב ומיהו יש ליישב פי' הקונטרס דהתם דוקא דאיירי בהלואה לא שרי רבי ינאי אלא כשיש לו פירות דוקא אבל זביני אמר התם דפוסקין על שער שבשוק אפילו אין לו והיינו אמנה בפירות ומה שפירש בקונטרס [התם] דרבי ינאי מתיר דמיהן שאין מעות ממש אלא דוקא פירות דומיא דההיא דברייתא יין דמי חטים וכן יין דמי שמן שמן דמי יין דלא מחזי כרבית אבל מעות אסור אין נראה דהכא בשמעתין מוכחא דאפילו זוזי מותר לקבל והלכה כרבי ינאי כדמוכח התם . הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו'. כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה שוה פרוטה ואפילו בשבועה עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות (דף לו:) תנן נמי שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד [מפי עצמו] א"נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה: אבל נותן לשליח ב"ד - פי' הקונטרס מפני תקנת השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בהוצאת הדרך משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב"ד הל"ל אם יש ב"ד שם נותן לב"ד ועוד דאמר בגמ' (דף קד.) שליח ב"ד פסיקא ליה מילתא ל"ש עשאו נגזל ל"ש עשאו גזלן להוליך לנגזל ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מיתוקמא מתני' כר' טרפון והא בפרק המפקיד (ב"מ דף לז: ושם) פריך אמילתא דר' טרפון ושקלי ליה כולהו ואזלי ומשני תני ויניח וע"כ ביד בית דין קאמר כי הא דר' אלעזר בר צדוק דמסיק אליבא דר' טרפון ועוד בגמ' אמאי איצטריך לאתויי דרבי אלעזר ממתניתין ה"מ לאתויי ע"כ נראה דמתני' איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב"ד אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל: ואם מת יחזיר לבניו - נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי א"נ אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל קיים בין שהוא מת לענין קרן חומש ואשם כי היכי דיש חילוק בגזלן בין הוא לבניו דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם קמ"ל דלענין נגזל אין חילוק: חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן. תימה אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תמן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא: