בבא קמא קיב:

פרק י׳ · הגוזל בתרא

Bava Kamma 112b · Chapter 10: HaGozel Batra

שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין?! וְלָא? וְהָא קָתָנֵי: בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, חַיָּיבִין! אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי מַחְלוֹקֶת סוֹמְכוֹס בְּצִידָּךְ. אֲמַר: אִיכְּפַל כּוּלֵּי עָלְמָא וְקָאֵי כְּסוֹמְכוֹס – לְאַפְקוֹעַן לְדִידִי? אַדְּהָכִי אִיגַּלְגַּל מִילְּתָא, אֲתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ. אָמַר: לָא שְׁמִיעַ לְכוּ הָא דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא? דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: תִּינוֹק שֶׁתָּקַף בַּעֲבָדָיו, וְיָרַד לְתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״שֶׁלִּי הוּא״, אֵין אוֹמְרִים: נַמְתִּין עַד שֶׁיַּגְדִּיל; אֶלָּא מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ מִיָּד, וְלִכְשֶׁיַּגְדִּיל יָבִיא עֵדִים וְנִרְאֶה! מִי דָּמֵי? הָתָם הוּא דְּמַפְּקִינַן מִינֵּיהּ – דְּלָא קָיְימָא לֵיהּ אַחֲזָקָה דַּאֲבוּהּ; אֲבָל הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דַּאֲבוּהּ, לָא. אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי: מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. תָּהֵי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן, וְכִי מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין?! קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה הוּא חוֹלֶה אוֹ עֵדָיו חוֹלִים, אוֹ שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְבַקְּשִׁין לֵילֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁלְחוּ לוֹ וְלֹא בָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַבְּלִין עֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. אָמַר מָר עוּקְבָא, לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל: כְּגוֹן דִּפְתַחוּ לֵיהּ בְּדִינֵיהּ, וּשְׁלַחוּ לֵיהּ וְלָא אֲתָא. אֲבָל לָא פְּתַחוּ לֵיהּ בְּדִינָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: אֲנָא לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אָזֵילְנָא. אִי הָכִי, כִּי פָתְחוּ לֵיהּ נָמֵי, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל אָזֵילְנָא! אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן דְּנָקֵט דִּיסְקָא מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל. אָמַר רַב: מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר אֲבָהוּ: אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – אָמַר קְרָא: ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ״, אָמְרָה תּוֹרָה: יָבֹא בַּעַל הַשּׁוֹר, וְיַעֲמוֹד עַל שׁוֹרוֹ. אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין, וַאֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ. וְאִי אָמַר: נְקִיטוּ לִי זִימְנָא עַד דְּמַיְיתֵינָא סָהֲדִי וּמַרַעְנָא לֵיהּ לִשְׁטָרָא – נָקְטִינַן לֵיהּ. אִי אֲתָא – אֲתָא, אִי לָא אֲתָא – נָטְרִינַן לֵיהּ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי; אִי לָא אֲתָא – כָּתְבִינַן פְּתִיחָא עִלָּוֵיהּ תִּשְׁעִין יוֹמִין. תְּלָתִין קַמָּאֵי לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ, דְּאָמְרִינַן: קָא טָרַח בְּזוּזֵי וְנֵיזוֹף. מְצִיעָאֵי נָמֵי לָא נָחֲתִינַן לֵיהּ לְנִכְסֵיהּ, דְּאָמַר: דִּלְמָא לָא אַשְׁכַּח לְמֵיזַף, וְקָא טָרַח וּמְזַבֵּין. בָּתְרָאֵי נָמֵי לָא נָחֲתִינַן לְנִכְסֵיהּ, דְּאָמַר: לוֹקֵחַ גּוּפֵיהּ קָא טָרַח בְּזוּזֵי. לָא אֲתָא – כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי דַּאֲמַר ״אָתֵינָא״, אֲבָל אָמַר ״לָא אָתֵינָא״ – לְאַלְתַּר כָּתְבִינַן. וְהָנֵי מִילֵּי בְּמִלְוֶה, אֲבָל בְּפִקָּדוֹן – לְאַלְתַּר כָּתְבִינַן. וְכִי כָּתְבִינַן – אַמְּקַרְקְעֵי, אֲבָל אַמִּטַּלְטְלִי – לָא; דִּלְמָא שָׁמֵיט וְאָכֵיל לְהוּ מַלְוֶה לְמִטַּלְטְלֵי, וְכִי אָתֵי לֹוֶה וּמַיְיתֵי סָהֲדִי וּמַרַע לֵיהּ לִשְׁטָרָא – לָא מַשְׁכַּח מִידֵּי לְמִיגְבֵּה. וְאִי אִית לֵיהּ מְקַרְקְעֵי לְמַלְוֶה – כָּתְבִינַן. וְלָא הִיא; אַדְרַכְתָּא אַמִּטַּלְטְלִי לָא כָּתְבִינַן, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ מְקַרְקְעֵי; חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תַּכְסִיף. וְכִי כָּתְבִינַן אַדְרַכְתָּא – מוֹדְעִינַן לֵיהּ. וְהָנֵי מִילֵּי דִּמְיקָרַב, אֲבָל מְרַחַק – לָא. וְאִי מְרַחַק וְאִיכָּא קְרוֹבִים, אִי נָמֵי אִיכָּא שְׁיָירָתָא דְּאָזְלִי וְאָתוּ הָתָם, מְשַׁהֵינַן לֵיהּ תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא עַד דְּאָזְלָא וְאָתֵי שְׁיָירָא. כִּי הָא דְּרָבִינָא שְׁהָא לְמָר אַחָא תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא, עַד דְּאָזְלָא וְאָתְיָיא שְׁיָירָא מִבֵּי חוֹזָאֵי. וְלָא הִיא; הָתָם – אִינִישׁ אַלִּימָא הֲוָה, אִי הַוְיָא מָטְיָא אַדְרַכְתָּא לִידֵיהּ לָא הֲוָה אֶפְשָׁר לְאַפּוֹקֵי מִינֵּיהּ. אֲבָל הָכָא – לָא נָטְרִינַן לֵיהּ אֶלָּא עַד דְּאָזֵיל שְׁלִיחָא בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא וְאָתֵי בְּאַרְבְּעָה בְּשַׁבְּתָא, וּלְחַמְשָׁא בְּשַׁבְּתָא קָאֵי בְּדִינֵיהּ. אָמַר רָבִינָא: הַאי שְׁלוּחָא דְרַבָּנַן, מְהֵימְנִינַן לֵיהּ כְּבֵי תְרֵי. וְהָנֵי מִילֵּי לְשַׁמְתָּא, אֲבָל לִפְתִיחָא – כֵּיוָן דְּמָמוֹנָא קָא מְחַסַּר לֵיהּ, דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְמִיתַּב לֵיהּ זוּזֵי לְסָפְרָא – לָא. אָמַר רָבִינָא: יָהֲבִינַן זִימְנָא אַפּוּמָּא דְאִיתְּתָא וְאִפּוּמָא דְשִׁיבָבֵי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיתֵיהּ בְּמָתָא,

שלא בפני בעל דין - והאי קטן כמאן דליתיה דמי: שתקף בעבדיו - שלקח עבדיו עמו שיסייעוהו [לישנא אחרינא שתקף בעבדיו ואמר שלי הן]: ונראה - אם שלו הוא: התם - הוא דירד לתוך שדה חבירו דלית ליה להך תינוק בהך שדה חזקה דאבוה אבל היכא דאית ליה להאי תינוק בבית זה חזקה דאבוה לא מפקינן ליה מיניה ולכשיגדיל יביא רבי ירמיה עדיו וידון עמו: חולים - מסוכנים למות ואם לא עכשיו אימתי: לב"ד הגדול - שבארץ ישראל: כגון דנקט - בעל דין חבירו: דסקא - אגרת מב"ד הגדול ששלחו לב"ד של כאן [לכופו]: מקיימים את השטר - היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת הים מביאן מלוה לב"ד ומעידין על כתב ידן ובית דין כותבין תחתיו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימת ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי כדחזי: ואע"פ שעומד - בעל דין וצווח אל תקיימוהו מזויף הוא אין חוששין: פתיחא - שטר שמתא על שאין פורע החוב: אדרכתא - פסק דין לירד המלוה לתוך נכסים של לוה וליטלם בשומא בחובו: שמא תכסיף - קרקעות של מלוה תבור ותפחות מדמיה: מר אחא - זה שמו והיה לו חוב על חבירו ולא היה הלוה בעיר: שני וחמישי - בתי דינין קבועים בעיירות תקנת עזרא בפרק מרובה (לעיל בבא קמא דף פב.): שליח דרבנן - שהלך להזמין איש לדין וחזר ואמר לב"ד אינו רוצה לבא: מהימנינן ליה כבי תרי - דלא משקר בבי דינא: פתיחא - שטר שמתא וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא: יהבינן זמנא - מזמנין בעל דין ליום פלוני לדין: על פי אשה - ההולכת אצלו לפי דרכה או ע"פ שכיניו וסמכינן עלייהו דעבדין שליחותייהו אי לא אתי מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה: אלא דליתיה במתא - שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שב"ד בה ואמר לשכניו כשישוב פלוני אמרו לו לבא:

אבל היכא דאית ליה חזקה דאבהתא כו' - משמע דהיינו אפי' היה רבי ירמיה בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא רבי ירמיה לא היה מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה מאבות אפילו היה רבי ירמיה מוחזק בבית: ושלחו לו ולא בא - אור"י דמשמע דבעי שלחו לו ולא בא בהדי שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשין לילך למדינת הים מדלא קאמר או שלחו כדקאמר או שהיו עדיו חולים או שהיו כו' ומיהו בסמוך משמע דבעי למימר או ושלחו דקאמר כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא משמע דמשום האי מילתא לחודיה דשלחו לו ולא אתא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ויש לדחות דשאני התם דפתחו ליה בדיניה ודין גדול הוא זה [ויש ספרים שכתוב בהן או שלחו אחריו ולא בא] וצ"ע בספרים ישנים ובפי' ר"ח ובספר ישן נמצא כתוב ושלחו לו: מצי טעין לב"ד הגדול קאזילנא כו' - פירש בה"ג ומצי נתבע לאשתמוטי בהכי והיה נראה לומר דדוקא נתבע יכול לפטור עצמו בכך אבל לא תובע דאל"כ כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה או בא עמי לב"ד הגדול אבל נראה לר"ת דכ"ש תובע דהשתא נתבע שנראה עושה ערמה כדי לפטור עצמו ממה שזה תובעו מצי למימר הכי כ"ש תובע שמתחילה תובע כך ואין נראה כמערים ועוד דאפילו לוה דעבד לוה לאיש מלוה מצי למימר לב"ד הגדול קאזלינא כ"ש מלוה ואע"ג דאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם) אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך עמו למקום הועד ומסיק דהני מילי מלוה אבל לוה עבד לאיש מלוה ולא מ"ל נלך למקום הועד בית הועד לאו היינו ב"ד הגדול דבית הועד היינו מקום ב"ד קבוע אבל יש ב"ד הגדול ממנו בחכמה והילכתא אפילו לוה מצי למימר לב"ד הגדול קאזלינא אבל לבית הועד לא מצי אמר אלא כופין אותו ודן בעירו: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין - פי' בקונט' אם עדיו מבקשין לילך למדינת הים ואין נראה לר"י דא"כ אמאי נקט קיום השטר הא קבלת עדים אמר נמי לעיל דבכה"ג מקבלין שלא בפני בעל דין ונראה לר"י דבכל ענין קאמר דמקיימין דקיום שטר דרבנן ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך הלכך מקיימינן שלא בפני בעל דין ורבי יוחנן דאמר אין מקיימין סבר דלא פלוג רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות והא דקאמר אסברה לך טעמא דר' יוחנן ה"ק דאפילו בקיום שטרות אית ליה לר' יוחנן יבא בעל השור ויעמוד על שורו ומיהו רב נמי אית ליה בעלמא יבא בעל השור כו': עד דאזיל שליח בתלתא בשבתא - דמסתמא בשני דנהו: דקבעי למיתב זוזא לפתיחא. כשקורעין אותה משלם הוא שכר הסופר: