סנהדרין ק.

פרק יא׳ · חלק

Sanhedrin 100a · Chapter 11: Chelek

לָא שְׁרוֹ לַן עוֹרְבָא, וְלָא אֲסַרוּ לַן יוֹנָה. רָבָא, כִּי הֲווֹ מַיְיתִי טְרֵיפְתָּא דְּבֵי בִנְיָמִין קַמֵּיהּ, כִּי הֲוָה חָזֵי בַּהּ טַעְמָא לְהֶיתֵּירָא, אֲמַר לְהוּ: תֶּחֱזוֹ דְּקָא שָׁרֵינָא לְכוּ עוֹרְבָא. כִּי הֲוָה חָזֵי לַהּ טַעְמָא לְאִיסּוּרָא, אֲמַר לְהוּ: תֶּחֱזוֹ דְּקָא אָסַרְנָא לְכוּ יוֹנָה. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמַר ״הָנֵי רַבָּנַן״. רַב פָּפָּא אִישְׁתְּלִי וְאָמַר: ״כְּגוֹן הָנֵי רַבָּנַן״, וְאִיתִּיב בְּתַעֲנִיתָא. לֵוִי בַּר שְׁמוּאֵל וְרַב הוּנָא בַּר חִיָּיא הֲווֹ קָא מְתַקְּנִי מִטְפְּחוֹת סִפְרֵי דְּבֵי רַב יְהוּדָה. כִּי מָטוּ מְגִילַּת אֶסְתֵּר אָמְרִי: הָא [מְגִילַּת אֶסְתֵּר] לָא בָּעֵי מִטְפַּחַת. אֲמַר לְהוּ: כִּי הַאי גַוְונָא נָמֵי מִיחְזֵי כִּי אַפְקֵירוּתָא. רַב נַחְמָן אָמַר: זֶה הַקּוֹרֵא רַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי? מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע״. יָתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא נַחַל מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְעָלָיו כׇּל מִינֵי מְגָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ [הֵמָּה] יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה״. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: ״יִישַׁר״, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״יִישַׁר״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: כִּי הַאי גַּוְנָא מִיחְזֵי אַפְקֵרוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: הָא [הַאי] סַיּוֹעֵי קָא מְסַיַּיע לֵיהּ [לָךְ]! אֶלָּא אִי שְׁמִיעַ לָךְ הָא, שְׁמִיעַ לָךְ: כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרֵישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים אַמּוֹת, וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים, וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְגוֹ׳״. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד, אָמַר: הַשְׁתָּא כְּבֵיעֲתָא דְצִילְצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינַן, כּוּלֵּי הַאי מַשְׁכְּחִינַן? לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם. חֲזִינְהוּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דְּקָא מְנַסְּרִי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אֲמַר לְהוּ: הָנֵי לְמַאן? אָמְרִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. כִּי הֲדַר אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּיָתֵיב וְקָא דָרֵישׁ. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, דְּרוֹשׁ וּלְךָ נָאֶה לִדְרוֹשׁ. כְּשֵׁם שֶׁאָמַרְתָּ כָּךְ רָאִיתִי. אָמַר לוֹ: רֵיקָה! אִם לֹא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ? מְלַגְלֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה! יְהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וַעֲשָׂאוֹ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת. מֵיתִיבִי: ״וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת״ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָאתַיִם אַמָּה, כִּשְׁתֵּי קוֹמוֹת שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵאָה אַמָּה, כְּנֶגֶד הֵיכָל וּכְתָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיּוֹת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל וְגוֹ׳״. כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְכַוֵּי דְּבֵי זִיקָא. מַאי ״וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה״? רַבִּי יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי וְרַב חִסְדָּא: חַד אָמַר, לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַעְלָה; וְחַד אָמַר, לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַטָּה. אִיתְּמַר נָמֵי: חִזְקִיָּה אָמַר לְהַתִּיר פֶּה אִילְּמִין, בַּר קַפָּרָא אָמַר לְהַתִּיר פֶּה עֲקָרוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לִתְרוּפָה מַמָּשׁ. מַאי לִתְרוּפָה? רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: לְתוֹאַר פָּנִים שֶׁל בַּעֲלֵי הַפֶּה. דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן: כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיוָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים״. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילַאי: כׇּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לְכׇל צַדִּיק וְצַדִּיק מְלֹא עוֹמְסוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״מִי מָדַד בְּשׇׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן״? אֲמַר: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ בְּאַגַּדְתָּא? דְּאָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר מָרִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לְכׇל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא״. ״יֵשׁ״ בְּגִימַטְרִיָּא תְּלָת מְאָה וְעַשְׂרָה הָוֵי. תַּנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד – מוֹדְדִין לוֹ, דִּכְתִיב: ״בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אָדָם נוֹתֵן מְלֹא עוֹמְסוֹ לְעָנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ מְלֹא עוֹמְסוֹ לָעוֹלָם הַבָּא? וְהָכְתִיב ״שָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן״! וְאַתָּה אִי אוֹמֵר כֵּן? אֵיזוֹ הִיא מִדָּה מְרוּבָּה: מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה אוֹ מִדַּת פּוּרְעָנוּת?

לא שרו לן עורבא - לא אמרו לנו שום חידוש שלא מצינו בתורה (דשרינן עורבא): [דקא שרינא לכו עורבא] - שהיתר זה אינו מצוי בתורה אלא סופרים אמרוהו: כגון דאמר הנהו רבנן - כאדם שאומר אותו ת"ח דלשון בזוי. הוא זה שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני ל"א כגון דאמר הני רבנן דכשהוא מספר שום דבר מרבנן אומר הני ולשון גנאי הוא הני אבל הנהו רבנן אינו גנאי: כי מטו מגלת אסתר - לתקן לה מטפחת אמרי הא מגלת אסתר לא בעיא מטפחת כלומר בלשון בעיא א"ל לרב יהודה הא ודאי לא צריכא מטפחת כגון האחרות ולשון גנאי הוא דהוה להו למימר לרבם בלשון שאלה כך צריכה או אינה צריכה: בשמו - שאומר פלוני ואינו אומר מורי רבי פלוני: מעיין בית ה' - יצא והשקה את נחל שטים (יואל ד׳:י״ח): מגדים - דינטר"ס בלע"ז כל מיני פירות מתוקים: יבכר - בכל חדש וחדש יתבשלו בו פירות: א"ל ההוא סבא יישר וכן אמר רבי יוחנן - כדבריך ור' יוחנן נמי הכי קאמר כדאמרת מ"ר ולא גרסינן וכן אמר רבי יוחנן יישר: כי האי גוונא - מי מיחזי כאפקרותא: אלא אי שמיע לך מידי הא שמיע לך: כדכד - אבן טובה וכך שמה: שמשותיך - חלונות שהשמש זורח בהם כמו (תהילים פ״ד:י״ב) שמש ומגן היינו שמש ממש (ל"א) לאבני אקדח שהקב"ה חוקקן כבמקדח עד שחוקק בהם עשר ברום עשרים: לגלג עליו אותו תלמיד - אדרבי יוחנן דהיינו אפקירותא: צילצלתא - עוף קטן: גל של עצמות - שמת דאדם שמת נעשה גל של עצמות: קוממיות - שתי קומות של אדם הראשון כדאמרינן בחגיגה (דף יב.) שמיעטו הקב"ה והעמידו על מאה אמה שנאמר ותשת עלי כפך כף בגימטריא הכי הוי: כנגד היכל וכותליו - שכך היה אורך כל ההיכל עם הכותלים דכתיב (מלבים א ו) והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו וכותל מזרח שש אמות וכותל מערב שש אמות ואמה אחת טרקסין הרי י"ג אמות ואולם עשר אמה רוחב וכותל האולם שש הרי כ"ט ומאחורי האולם תא אחד רחבו שש וכתלו ה' הרי מ' וס' אמה של אורך הבית הרי מאה והיאך יכולין לכוף קומתן וליכנס בפתח שאין לו אלא רום עשרים כדאמרת: אשר בנינו - כלומר בנים שלנו יהיו לעתיד כאילנות גבוהין מגודלים: ובנותינו - ובנות שלנו כזויות המחוטבות לתבנית היכל כלומר ככותל ההיכל מחוטבות כמו (דברים כ״ט:י׳) מחוטב עציך לישנא אחרינא אהיכל דבית שני קאמר דקים לן היכל ס' אורך ברום מאה הוא: לכוי דבי זיקא - לחלונות שהשמש והאור נכנסין בהן אבל השערים גבוהים יותר: [להתיר פה של מעלה] - להתיר פה אלמים שיהו מדברים: להתיר פה של מטה - רחם של העקרות האוכלות מן העלין נפקדות: איתמר נמי חזקיה וכו' - והיינו הך דלעיל לתרופה: מראהו כלבנון - וכתיב לעיל מיניה שחורות כעורב וסמיך ליה חכו ממתקים: ירויון מדשן ביתך - אמר לי רבי דלעיל מינה מהאי קרא מיירי עניינא דמרעיב את עצמו וקאמר ירויון מדשן ביתך שהקב"ה משביען לעוה"ב: מלא עומסו - מלא חופנו של הקב"ה טובה: וכי אפשר לומר כן - היאך אדם יכול לקבל מלא עומסו של הקב"ה והרי אין לו מקום ליתן דכל העולם כולו אינו אלא כמזרת ועד אגודל: באותן עולמות יתן לצדיק את העומס: במדה שאדם מודד - אם מדד ונתן צדקה לעני מלא חפניו הקב"ה מודד בחפניו ונותן לו: וכי אפשר לומר כן - שיהא הקב"ה נותן לאדם מלא חפניו והלא אינו יכול לסבול כל כך: