סנהדריןס:
טוען את הדף…
מַתְנִי׳ הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה: אֶחָד הָעוֹבֵד, וְאֶחָד הַמְזַבֵּחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וְאֶחָד הַמְקַבְּלוֹ עָלָיו לֶאֱלוֹהַּ, וְהָאוֹמֵר לוֹ ״אֵלִי אַתָּה״. אֲבָל הַמְגַפֵּף, וְהַמְנַשֵּׁק, וְהַמְכַבֵּד, וְהַמְרַבֵּץ, וְהַמְרַחֵץ, וְהַסָּךְ, וְהַמַּלְבִּישׁ, וְהַמַּנְעִיל – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ, וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַפּוֹעֵר עַצְמוֹ לְבַעַל פְּעוֹר – זוֹ הִיא עֲבוֹדָתָהּ. הַזּוֹרֵק אֶבֶן לְמַרְקוּלִיס – זוֹ הִיא עֲבוֹדָתָהּ. גְּמָ׳ מַאי ״אֶחָד הָעוֹבֵד״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָכִי קָאָמַר, אֶחָד הָעוֹבֵד כְּדַרְכָּהּ, וְאֶחָד הַמְזַבֵּחַ, וְאֶחָד הַמְקַטֵּר, וְאֶחָד הַמְנַסֵּךְ, וְאֶחָד הַמִּשְׁתַּחֲוֶה, וַאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי זוֹרֵק? אָמַר אַבָּיֵי: זוֹרֵק הַיְינוּ מְנַסֵּךְ, דִּכְתִיב ״בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם״. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: אִילּוּ נֶאֱמַר ״זֹבֵחַ יׇחֳרָם״, הָיִיתִי אוֹמֵר בְּזוֹבֵחַ קֳדָשִׁים בַּחוּץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָאֱלֹהִים״ – בְּזוֹבֵחַ לַעֲבוֹדָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֵין לִי אֶלָּא בְּזוֹבֵחַ, מְקַטֵּר וּמְנַסֵּךְ מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ״. רִיקֵּן הָעֲבוֹדוֹת כּוּלָּן לַשֵּׁם הַמְיוּחָד. לְפִי שֶׁיָּצְאָה זְבִיחָה לִידּוֹן בַּעֲבוֹדוֹת פְּנִים, מִנַּיִין לְרַבּוֹת הִשְׁתַּחֲוָאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא וְגוֹ׳״. עוֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה הַמְגַפֵּף וְהַמְנַשֵּׁק וְהַמַּנְעִיל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֹבֵחַ״. זְבִיחָה בַּכְּלָל הָיְתָה, וְלָמָּה יָצְאָה? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ וְלוֹמַר לָךְ: מָה זְבִיחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא עֲבוֹדַת פְּנִים וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה, אַף כֹּל שֶׁהִיא עֲבוֹדַת פְּנִים וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה. יָצְאָה הִשְׁתַּחֲוָאָה לִידּוֹן בְּעַצְמָהּ, יָצְאָה זְבִיחָה לִידּוֹן עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ. אָמַר מָר: הָיִיתִי אוֹמֵר בְּזוֹבֵחַ קֳדָשִׁים בַּחוּץ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. זוֹבֵחַ קֳדָשִׁים בַּחוּץ כָּרֵת הוּא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כִּי אַתְרוֹ בֵּיהּ – קְטָלָא, כִּי לָא אַתְרוֹ בֵּיהּ – כָּרֵת. קָא מַשְׁמַע לַן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי: אֵימָא, יָצְאָה הִשְׁתַּחֲוָאָה לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ. וְכִי תֵּימָא: זוֹבֵחַ לְמָה לִי? לְגוּפֵיהּ, דִּמְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה. דְּאִיתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה לִזְרוֹק דָּמָהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה וּלְהַקְטִיר חֶלְבָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר:מתני' אחד העובד - מפרש בגמרא: אחד המזבח ואחד המקטר וכו' - ובגמרא מוקים לה לכולה מתניתין בשאין דרכה של אותה עבודת כוכבים לעבדה בכך ואפ"ה אהנך עבודות מיחייב כדיליף לה בברייתא: והמקבלו עליו באלוה - ואפי' אמירה בעלמא כגון האומר לו אלי אתה דאיתקש לזביחה דכתיב (שמות לב) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל ל"א והמקבלו לאלוה שלא בפניו והאומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא הוה אמינא הני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו ואפ"ה חייב: אבל המגפף והמנשק - שלא כדרכה: עובר בלא תעשה - דלא תעבדם יתירא כתיבי חד בדברות ראשונות ואחרונות וחד לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם (שמות כ״ג:כ״ד) אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה אבל מיתה לא מיחייב בשלא כדרכה אלא הני דפרט בהו קרא: הנודר בשמו - בלשון נדר קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודת כוכבים פלונית אם ארחץ: והמקיים בשמו - שבועה נשבע מתרגם מקיים: עובר בלא תעשה - ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם): הפוער עצמו - מתריז רעי בפניו וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה: מרקוליס - מצדדין שלש אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן וקורין אותם מרקוליס ועובדין אותה בזריקת האבנים: גמ' מאי אחד העובד - אטו כל הני לאו עובד נינהו: אחד העובד - כל עבודה אף גפוף ונשוק אף דרך בזיון בכדרכה וחייב מיתה דכתיב וילך ויעבוד אלהים אחרים וכתיב בתריה וסקלתם באבנים ואזהרתיה מהכא ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו' (דברים יב) דהיינו בכדרכה: ואחד המזבח - אפי' שלא כדרכה בעבודות הללו כדיליף לקמן דכל עבודות הנעשות בפנים לגבוה חייבין עליה מיתה בעבודת כוכבים אפילו שלא כדרכה: ולחשוב נמי זורק - דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אף על גב דעבודת פנים הם דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשות לשם עבודת כוכבים כדאשכחן הנך זביחה ויזבחו לו (שמות לב) קטור אשר חלב זבחימו יאכלו (דברים ל״ב:ל״ח) ניסוך ישתו יין נסיכם (שם) ומיהו דם אשכחן בעבודת כוכבים בל אסיך נסכיהם מדם וכיון דגמרינן דכל עבודות פנים חייבין בהם אף שלא כדרכה נתנייה נמי: אמר אביי זורק בכלל ניסוך - דמתני' דהא קרא נמי ניסוך קרייה: מנא הני מילי - דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה: אילו נאמר זובח יחרם הייתי אומר - באיזו זביחה בא הכתוב לענוש מיתה ודאי בזובח קדשים בחוץ קאמר שמצינו שהזהיר עליהם במקום אחר ולקמן פריך הרי כבר פרשו להם עונש אחר ונכרתה דכתיב גבי שחוטי חוץ: ת"ל לאלהים יחרם - דבא הכתוב לעונשו מיתה דהאי יחרם לשון מיתה דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפילו שלא כדרכה מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם שמע מינה אפילו אינה עבודה שלו קאמר וכל עבודות שבעולם לכדרכה נפקא לן בהו מיתה מוילך ויעבוד וגו' דמשמע דבר שהוא עבודה לו: בלתי לה' לבדו - ריקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן ונתנן לשם המיוחד משמע דאכל עבודות הראויות לשם קאמר: לפי שיצאה זביחה - בפירוש מכלל שאר עבודות שנכללו בכלל וילך ויעבוד ומדה היא בתורה דדבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזבוח שהוא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה דלאו עבודה היא בפנים מניין לרבות השתחואה: ה"ג בסיפרי ת"ל וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם - דעל כרחיך לשלא כדרכה קאמר דאי דרכה לעבדה בכך בכלל ויעבוד הוא: עונש שמענו - דכתיב ביה וסקלתם דלעיל: אזהרה מניין ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר - והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה וספרים דכתוב בהו (כי) לא תשתחוה שיבוש הוא דהא מיתה הכא לא כתיבא: יכול שאני מרבה וכו' - דנימא השתחואה שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא דמה השתחואה מיוחד שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף לשלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד כגון אלו חייב: ת"ל זובח - ואם השתחואה ללמד על הכלל באתה למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד הוא ומהשתחואה נפקא ליה אלא היא באתה ללמד על הכלל לומר לך זביחה בכלל היתה ויצאה מן הכלל להקיש לה כל הנכללות עמה ולומר לך מה זביחה מיוחדת עבודת פנים אף כל שהיא עבודת פנים חייבין עליה בחוץ לעבודת כוכבים ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע"פ שאין חייבין כיוצא בה ויצאה זביחה ללמד על הכלל כולו: סד"א - האי יחרם אתא לאורויי לן דאי אתרו ביה לקטלא וכרת כי לא אתרו ביה הוא כדלגבי שבת ועבודת כוכבים ועריות: ה"ג ס"ד אמינא אתרו ביה קטלא ולא אתרו ביה כרת קמ"ל: אימא יצאה לן השתחואה ללמד על הכלל - ומתרבי מגפף ומנשק וכל שהוא דרך כבוד כהשתחואה וקא קשיא לי' לתנא א"כ זובח למאי אתא תיפוק לי' מהשתחואה דהא עבודת כבוד הוא: לגופיה אתא - ולאורויי דאפי' לא שחט שחיטת עצמו לעבודת כוכבים אלא שוחט לעצמו וחשב בה ע"מ לזרוק דמה לעבודת כוכבים חייב ואפי' לא זרק: דמחשבין מעבודה לעבודה - כלומר דמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת מחשבה היא להתחייב עליה:וליחשוב נמי זורק - פירש הקונטרס בשלמא מקבל ומוליך משום דלא אשכחן דליהוו עבודה הנעשות לשם עבודת כוכבים כדאשכחן גבי ניסוך ישתו יין נסיכם והיינו כר' יהודה דדריש בספרי להאי קרא דיין נסיכם גבי עובדי כוכבים אבל ר' נחמיה מוקי לה בישראל ומיהו לרבי נחמיה בלאו הכי אשכחן קראי בדברי קבלה וקטר לבעל והסך נסכים לאלהים אחרים (ירמיהו ז׳:י״ח): זובח לאלהים יחרם - פ"ה כל אלהים במשמע אפילו שלא כדרכה מדלא כתיב עובד לאלהים בזביחה יחרם ולא היה יכול לפרש דע"כ לשלא כדרכה אתא דאי לכדרכה מוילך ויעבוד נפקא דה"א לעולם לכדרכה ובא ללמדך על הכלל דאפי' כדרכה לא מחייבה אלא בעבודת פנים: המקטר והמנסך מניין ת"ל בלתי לה' לבדו - תימה דבסמוך יליף מיציאת זביחה ללמד על הכלל כולו וי"ל דאי לאו בלתי לה' לבדו ה"א מה זביחה שהיא עבודת דם ואתא לרבויי זורק אבל מקטר ומנסך לא: מניין לרבות השתחואה - וא"ת ת"ל מדאיתקש לזביחה דכתיב (שמות ל״ב:ח׳) וישתחוו לו ויזבחו לו כדיליף (לקמן סנהדרין דף סג.) האומר אלי אתה דכתיב ויאמרו לו אלה אלהיך ישראל וי"ל דהתם הוי כדרכה דאותו עגל אורחיה בזביחה הוה והא דיליף מהתם אלי אתה משום דאלי אתה אורחיה בכל עבודת כוכבים: אזהרה מניין - וא"ת ות"ל מהיכא דנפקא לי' אזהרה למגפף ומנשק מלא תעבדם כדפ"ה במתני' וי"ל דאי אתא לאזהרה דהשתחואה לא הוה מוקמינן ליה למגפף ומנשק: