סנהדריןעח:
טוען את הדף…
עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וְזֶה נֶהֱרָג? אֶלָּא זֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, וּלְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת – שֶׁהוּא פָּטוּר. וְרַבָּנַן, הַאי ״וְנִקָּה הַמַּכֶּה״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? מְלַמֵּד שֶׁחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חֲבִישָׁה מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִמְּקוֹשֵׁשׁ. וְרַבָּנַן נָמֵי לֵילְפוּ מִמְּקוֹשֵׁשׁ? מְקוֹשֵׁשׁ בַּר קְטָלָא הוּא, וּמֹשֶׁה לָא הֲוָה יָדַע קְטָלֵיהּ בְּמַאי. לְאַפּוֹקֵי הַאי, דְּלָא יָדְעִינַן אִי בַּר קְטָלָא הוּא אִי לָאו בַּר קְטָלָא הוּא. וְרַבִּי נְחֶמְיָה יָלֵיף מִמְּגַדֵּף, דְּלָא הֲוָה יָדַע אִי בַּר קְטָלָא הוּא, וְחַבְשׁוּהּ. וְרַבָּנַן: מְגַדֵּף – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה. כִּדְתַנְיָא: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֶלָּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מִיתָה נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא פֹרַשׁ וְגוֹ׳״. אֲבָל מְגַדֵּף לֹא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳״, שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ אִם הוּא בֶּן מִיתָה כׇּל עִיקָּר אִם לָאו. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי אוּמְדָּנֵי: חַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה. אֶלָּא לְרַבָּנַן, תְּרֵי אוּמְדָּנֵי לְמָה לִי? חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת – לָא צְרִיךְ קְרָא, שֶׁהֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְחָיָה – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן. וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – הַלֵּךְ אַחַר אוֹמֶד הָאֶמְצָעִי, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אוֹמֶד אַחַר אוֹמֶד. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְחַיִּים. לְחַיִּים – אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְמִיתָה. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן, וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – מְשַׁלֵּם נֶזֶק וָצַעַר לַיּוֹרְשִׁים. מֵאֵימָתַי מְשַׁלֵּם? מִשָּׁעָה שֶׁהִכָּהוּ. וּסְתָמָא כְּרַבִּי נְחֶמְיָה. מַתְנִי׳ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה, וְהָרַג אֶת הָאָדָם; לַנׇּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל; לַנְּפָלִים, וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּימָא – פָּטוּר. נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל לִבּוֹ, וָמֵת – פָּטוּר. נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹגמ' על משענתו - מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו: וכי תעלה על דעתך - למה לי למימר ונקה המכה ממיתה: אלא זה שאמדוהו - מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכן שחזר והכביד: ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו - אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא: יליף ממקושש - דכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר: מקושש בר קטלא הוא - פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג: דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לא - כדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו': הוראת שעה היתה - אי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו: כדתניא - סייעתא להא דאמר לעיל מקושש לא נסתפקו עליו אלא באיזה מיתה יומת אבל מגדף לא היו יודעין שהיה חייב מיתה: מה יעשה לו - משמע בר עשייה הוא אבל לא היו יודעין מהו: לפרוש להם - ולא כתוב מה יעשה משמע כל דינו היו צריכין לפרש להם: בשלמא לר' נחמיה - דאמר ונקה המכה לאמדוהו למיתה והקל וחזר והכביד אתא היינו דכתיבי תרי קראי יתירא לאומדנא דאם בא ללמדנו שהחובל בחבירו חייב בריפוי ושבת כדמסיק שבתו יתן וגו' נכתוב והכה את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות יתירא הוא למדרש וכן אם יקום והתהלך בחוץ: חד אמדוהו למיתה וחיה - דלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה דהא דהדר חיי חס רחמנא עליה להכי אתא ולא ימות כלומר והכה איש וגו' ולא ימות כמה שאמדוהו אלא נפל למשכב שבתו יתן ממון ולא מיתה או אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה אפילו חזר והכביד ומת: אלא לרבנן - דאמרי לחבישה אתא תרי אומדני למה לי לכתוב ולא ימות ונפל למשכב ונקה המכה שבתו יתן ושמעינן מינה אמדוהו למיתה וחיה ממון יתן ולא מיתה ומונקה המכה יתירא שמעינן דכשיבורר לנו שלא ימות הוא ונקה המכה מכלל דעד השתא חבוש הוא: חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת - ואיפכא דרש להו ולא ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפי' מת לאחר מכאן שבתו יתן ורפא ירפא יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבתו ורפואתו שכך היו אומדין אותו כשהיה נאמד לחיים ואם אמדוהו למיתה ואח"כ יקום והתהלך בחוץ שלא מת שבתו יתן אבל אמדוהו מתחילה למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת אע"פ שהקל באמצע לא פטריה רחמנא: שהרי יצא מב"ד זכאי - והא נפקא לן מצדיק אל תהרוג בפרק אחד דיני ממונות (לעיל סנהדרין דף לג:) מנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג: פוטרין אותו - ממיתה ונותן חמשה דברים: אומד שני לממון - כמה ראוי לשכב מחולי זה ולכמה יעלה שבתו ורפואתו: אומד האמצעי - היינו אומד שני: אין אומד אחר אומד - לחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה: אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים - אם ראינו שהקל ולא אמרינן הואיל ויצא מב"ד חייב הרי זה יהרג: לחיים אין אומדין אותו למיתה - לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה: נותן נזק וצער ליורשין - והוא הדין לרפוי ושבת ובשת דהא בתר אומד האמצעי אזלינן ולכולהו אמדוהו אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא: מאימתי משלם - [כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל: משעה שהכהו - אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר הכאה ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה והשתא הוא דאמדינן ליה לממון נאמדיה כדקאי השתא והרי הוקל ומפסדינן ליה לניזק: וסתמא כרבי נחמיה - והך סתמא כרבי נחמיה מוכחא דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת: מתני' נתכוין להרוג את הבהמה - היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו: אנפלים לא מיחייב דכמו דקטיל דמו:
מגדף הוראת שעה היתה - איכא למאן דאמר לקמן (סנהדרין דף פ:) מקושש נמי הוראת שעה היתה: לא היה יודע באיזו מיתה - ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית: בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני כו' - ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת ואע"ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה (לעיל סנהדרין דף לב.) דסלקא דעתך כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן ור' נחמיה אית להו תרי אומדני וכי היכי דמוקי ליה ר' נחמיה לתרי אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי קרא ויש לומר דקשיא ליה משום דונקה המכה אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה: וחד אמדוהו לחיים ומת - פירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מבית דין זכאי: