סנהדריןז:
טוען את הדף…
שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת״. מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה. דָּרַשׁ רַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה׳ דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק״ – וְכִי בַּבֹּקֶר דָּנִין וְכׇל הַיּוֹם אֵין דָּנִין? אֶלָּא אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּבֹּקֶר – אׇמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תֹּאמְרֵהוּ. רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מֵהָכָא: ״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״ – אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ – אוֹמְרֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תֹּאמְרֵהוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין, קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כּוּלָּן. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. רַב הוּנָא, כִּי הֲוָה אָתֵי דִּינָא לְקַמֵּיהּ, מְיכַנֵּיף וּמַיְיתִי עֲשָׂרָה רַבָּנַן מִבֵּי רַב. אָמַר: כִּי הֵיכִי דְּלִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא. רַב אָשֵׁי, כִּי הֲוָה אָתֵי טְרֵיפְתָּא לְקַמֵּיהּ, מְכַנֵּיף וּמַיְיתֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ טַבָּחֵי דְּמָתָא מַחְסֵיָא. אָמַר: כִּי הֵיכִי דְּלִימְטְיַין שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן, מַאי דִּכְתִיב: ״מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה״? אִם דַּיָּין דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם – יַעֲמִיד אָרֶץ, וְאִם דּוֹמֶה לְכֹהֵן שֶׁמְּחַזֵּר בְּבֵית הַגְּרָנוֹת – יֶהֶרְסֶנָּה. דְּבֵי נְשִׂיאָה אוֹקְמוּ דַּיָּינָא דְּלָא הֲוָה גְּמִיר. אֲמַר לֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי, מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: ״קוּם עֲלֵיהּ בְּאָמוֹרָא״. קָם, גְּחֵין עֲלֵיהּ, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. פָּתַח וְאָמַר: ״הוֹי אוֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם הוּא יוֹרֶה הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף וְכׇל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ״. וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיפָּרַע מִמַּעֲמִידָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ בְּהֵיכַל קׇדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כׇּל הָאָרֶץ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּין עַל הַצִּיבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כְּאִילּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁירָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ״. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּבִמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כְּאִילּוּ נְטָעוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵצֶל מִזְבַּח ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. כְּתִיב: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב״. אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב הוּא דְּלָא עָבְדִי, הָא דְּעֵץ שְׁרֵי? אָמַר רַב אָשֵׁי: אֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל כֶּסֶף, וֶאֱלוֹהַּ הַבָּא בִּשְׁבִיל זָהָב. רַב, כִּי הֲוָה אָתֵי לְבֵי דִּינָא, אָמַר הָכִי: בִּרְעוּת נַפְשֵׁיהּ לִקְטָלָא נָפֵיק, וּצְבוּ בֵּיתֵיהּ לֵית הוּא עָבֵיד, וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ עָיֵיל. וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כִּיצִיאָה. כִּי הָוֵי חָזֵי אַמְבּוּהָא דְסָפְרֵי אַבָּתְרֵיהּ, אָמַר: ״אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ [וְגוֹ׳] כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד וְגוֹ׳״. מָר זוּטְרָא חֲסִידָא, כִּי הֲווֹ מְכַתְּפִי לֵיהּ בְּשַׁבְּתָא דְרִיגְלָא, אָמַר הָכִי: ״כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר״. דָּרֵשׁ בַּר קַפָּרָא: מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמַרוּ רַבָּנַן, ״הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין״? דִּכְתִיב: ״לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים״. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִנַּיִין לְדַיָּין שֶׁלֹּא יְפַסֵּעַ עַל רָאשֵׁי עַם קוֹדֶשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים״. ״אֲשֶׁר תָּשִׂים״? ״אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אֵלּוּ כְּלֵי הַדַּיָּינִין. רַב הוּנָא, כִּי הֲוָה נָפֵק לְדִינָא, אָמַר הָכִי: אַפִּיקוּ לִי מָאנֵי חֲנוּתַאי: מַקֵּל וּרְצוּעָה, וְשׁוֹפָרָא, וְסַנְדָּלָא. ״וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּנֶגֶד מַקֵּל וּרְצוּעָה תְּהֵא זָרִיז. ״שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אַזְהָרָה לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יִשְׁמַע דִּבְרֵי בַּעַל דִּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ, וְאַזְהָרָה לְבַעַל דִּין שֶׁלֹּא יַטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵירוֹ. קְרִי בֵּיהּ נָמֵי: ״שַׁמַּע בֵּין אֲחֵיכֶם״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: מֵהָכָא, מִ״לֹּא תִשָּׂא״ – לֹא תַשִּׂיא. ״וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צַדֵּק אֶת הַדִּין, וְאַחַר כָּךְ חׇתְכֵהוּ. ״בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ בֵּין בַּיִת לַעֲלִיָּיה. ״וּבֵין גֵּרוֹ״. אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ בֵּין תַּנּוּר לְכִירַיִם. ״לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא תַּכִּירֵהוּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֹא תְּנַכְּרֵהוּ. אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַב אֲתָא לְקַמֵּיהּ לְדִינָא. אָמַר לוֹ: לָאו אוּשְׁפִּיזְכָנִי אַתְּ? אָמַר לוֹ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אֲמַר לֵיהּ:מטתו שלשלמה - שכנו של מקום: ששים גבורים - תלמידי חכמים וששים לאו דוקא: מלומדי מלחמה - מלחמתה של תורה: אם ברור לך - הדין כבקר שהוא מאיר: אומרהו - והכי משמע דינו לבקר הוציאו לאור משפט: קולר תלוי - עונשה של הטייה: לתלמיד היושב לפני רבו - ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והוא מבין ברבו שטועה: דנמטיין שיבא מכשורא - שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כולנו ויקלו מעלי: שיבא - נסורת כמו (הושע ח׳:ו׳) כי שבבים יהיה עגל שומרון ומתרגמינן לניסרי לווחין: טבחי - בקיאין בטריפות: אם דומה הדיין למלך - שבקי בטיב דינין ומלא חכמה כמלך זה שהוא עשיר: שמחזר על הגרנות - לשאול תרומותיו ואף זה צריך לחזר לשאול ב"ד: קום עליה באמורא - להשמיע דרשה לציבור מה שילחוש לך: וה' בהיכל קדשו - סמוך להאי קרא דהוי אומר לעץ הקיצה עורה לאבן וגו' הוא יורה הנה הוא תפוש וגו' כתב הס מפניו כל הארץ יכלה על עון הזה את כל הארץ: כל עץ - משמע דיין דכתיב (דברים כג) כי האדם עץ השדה ומוקמינן ליה בתלמיד: אצל מזבח - ות"ח מכפרין ומגינין כמזבח: אלוה הבא בשביל כסף - דיין שהעמידוהו ע"י שנתן ממון למלך על כך: לדינא - לדון: לקטלא - לישא עליו חטא ועל עצמו היה אומר: וצבי ביתיה לית הוא עביד - צרכי ביתו אינו עושה כאן: וריקן לביתיה עייל - שאינו משתכר כאן כלום: ולואי שתהא ביאה - שאחזור לביתי כיציאה שיצאתי מביתי בלא חטא שלא אטעה ואענש: אמבוהא - סיעת אנשים: אם יעלה לשמים וגו' - כדי שלא תזוח דעתו עליו היה אומר כך: כגללו - גלל רעי: מכתפי להו - נושאין אותן על הכתף שהיו זקינים ואינם יכולין לרוץ ומטריחין את הציבור לעמוד בפניהם לפיכך היו עבדיהם נושאין אותם מהר: בשבתא דרגלא - שבת ששואלין בו בהלכות הרגל והיינו שלשים יום קודם הרגל: מתונים - רגילין בהמתנה כדי לעיין בה יפה קודם שתחתכוהו: במעלות - בחזקה ובמרוצה: על ראשי עם קדש - שכשהיה המתורגמן דורש היו הציבור יושבין לארץ והמפסיע ביניהן לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן: וסמיך ליה ואלה המשפטים - כלומר אף לשופטים אני מזהיר: כלי הדיינים - דשייכא בהו שימה דבר המטלטל: רצועה - למלקות: מקל - למכת מרדות עד שיחזור בו: שופר - לשמתא ונידוי: סנדל - לחליצה: ואצוה - כל צואה לשון זירוז הוא דתניא (קדושין דף כט:) כל מקום שנאמר צו אינו אלא לשון זירוז ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים: שמוע בין אחיכם - כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם ולא תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישן ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך: שמע - דבריך בין אחיכם כשתהיו שניכם יחד משמע: לא תשא - לא תקבל שמע שוא אזהרה לדיין וקרי ביה נמי לא תשיא אזהרה לבעל דין: בין איש ובין אחיו - שנפלה להם בית בירושה אל תאמר טול אתה בית ואחיך עליה ומה בכך הרי לכל אחד יש לו דירה אלא העלה אותן בדמים והשווה חלוקתן ע"י מעות: בין גרו - לשון מגור תשמישי דירה אל תאמר יטול זה תנור וזה כירה שהרי תנור עודף על הכירה וצריך להוסיף דמים: לא תכירהו - אם הוא אוהבך: לא תנכרהו - אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו: אמר ליה - ההוא גברא לרב: ולאו אושפיזכני את - כלומר אין אתה זכור שעשיתי עמך חסד: א"ל - רב אין: אמר ליה ההוא גברא דינא אית לי - ורוצה אני שתהא דיין:שאינו צריך לכלום - כלומר דגמיר וסביר וכן מוכח מדמייתי עלה דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא גמיר ומיהו בפי"ג דכתובות (דף קה:) מייתי לה על דיין שאינו מקבל שוחד ומשמע שאין צריך לכלום שהוא עשיר: תהא זריז - שלא להטיל אימה על הציבור לרדותם יותר מדאי וכן מוכח לקמן (סנהדרין דף ח.) דדרשינן מהאי קרא אזהרה לדיין שיסבול את הציבור: