סנהדריןטו.
טוען את הדף…
הָאוֹמֵר: ״עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי״ – נוֹתֵן דָּמָיו. מַאי טַעְמָא? אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֵרֶךְ לִכְלִי, וְגָמַר וְאָמַר לְשׁוּם דָּמִים. מִשּׁוּם הָכִי נוֹתֵן דָּמָיו. הַאי ״עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין״? ״עֲרָכִין שֶׁל מִטַּלְטְלִין״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! תְּנִי: עֲרָכִין שֶׁל מִטַּלְטְלִין. רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: בְּמַתְפִּיס מִטַּלְטְלִין לַעֲרָכִין. הַאי ״עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין״? ״מִטַּלְטְלִין שֶׁל עֲרָכִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: מִטַּלְטְלִין שֶׁל עֲרָכִין. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: בְּאוֹמֵר ״עֶרְכִּי עָלַי״, בָּא כֹּהֵן לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ מִטַּלְטְלִין – בִּשְׁלֹשָׁה, קַרְקָעוֹת – בַּעֲשָׂרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: בִּשְׁלָמָא לְאַפּוֹקֵי מֵהֶקְדֵּשׁ בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה, אֶלָּא לְעַיּוֹלֵי לְהֶקְדֵּשׁ שְׁלֹשָׁה לְמָה לִי? אֲמַר לֵיהּ: סְבָרָא הוּא, מָה לִי עַיּוֹלֵי, מָה לִי אַפּוֹקֵי? אַפּוֹקֵי מַאי טַעְמָא: דִילְמָא טָעֵי. עַיּוֹלֵי נָמֵי דִּילְמָא טָעֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״כֹּהֵן״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, ״כֹּהֵן״ לְמָה לְהוּ? קַשְׁיָא. הַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, חַד לְגוּפֵיהּ, הָנָךְ הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, דַּאֲפִילּוּ תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן. מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: אֵימָא, חֲמִשָּׁה כֹּהֲנִים וַחֲמִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִים? קַשְׁיָא! וְאָדָם כְּיוֹצֵא בָּהֶן. אָדָם מִי קָדוֹשׁ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״דָּמַי עָלַי״. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״דָּמַי עָלַי״ – שָׁמִין אוֹתוֹ כְּעֶבֶד הַנִּמְכָּר בַּשּׁוּק. וְעֶבֶד אִתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת. בָּעֵי רַבִּי אָבִין: שֵׂעָר הָעוֹמֵד לְיִגָּזֵז, בְּכַמָּה? כְּגָזוּז דָּמֵי, וּבִשְׁלֹשָׁה? אוֹ כִּמְחוּבָּר דָּמֵי, וּבַעֲשָׂרָה? תָּא שְׁמַע: הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַבְדּוֹ – אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בִּשְׂעָרוֹ. וְקַיְימָא לַן דְּבִשְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לִיגָּזֵז פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ. נֵימָא: הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דִּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בַּעֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר עָסְקִינַן. מָר סָבַר: כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין, וּמָר סָבַר: לָאו כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין. לָא, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, (כֹּל) כַּמָּה דְּשָׁבְקַתְּ לְהוּ מִיכְחָשׁ כָּחֲשִׁי. אֲבָל שְׂעָרוֹ, (כֹּל) כַּמָּה דְּשָׁבְקַתְּ לְהוּ אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח. דִּינֵי נְפָשׁוֹת כּוּ׳. קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא רוֹבֵעַ זָכָר וְלָא שְׁנָא רוֹבֵעַ נְקֵבָה. בִּשְׁלָמָא רוֹבֵעַ נְקֵבָה, דִּכְתִיב: ״וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה״. אֶלָּא רוֹבֵעַ זָכָר, מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְנִשְׁכָּב. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב, לְאַקּוֹשֵׁי נִשְׁכָּב לְשׁוֹכֵב: מָה שׁוֹכֵב – הוּא וּבְהֶמְתּוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף נִשְׁכָּב – הוּא וּבְהֶמְתּוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. שׁוֹר הַנִּסְקָל בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״. כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מִמַּאי דְּהַאי ״וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ לִכְמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר הוּא דַּאֲתָא?האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו - כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה: ערכין המטלטלין - משמע שהערכין מיטלטלין: במתפיס מטלטלין לערכו - שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש: ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי - ואינו פורע ובא כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין: בשלמא לאפוקי מהקדש - כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו: אלא לעיולי - כגון דר' אבהו: עיולי נמי דילמא טעו - ויקחנו להקדש ביותר משויו: חד לגופיה - דניבעי כהן: מיעוט אחר מיעוט - דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל: ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראל - בעינן דקמא לגופיה ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו ישראל כי הדר כתב כהן דוקא כתביה דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי וכן כולם חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט: ואדם כיוצא בהן - כקרקעות דבעי נמי תשע וכהן לשומו: ועבד איתקש לקרקעות - והתנחלתם אותם (ויקרא כה): שער העומד ליגזוז - והקדישו ובא לפדותו בשויו שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק: כגזוז דמי - והוו להו מטלטלין ובשלשה: אין מועלין בו - דעבד הרי הוא כקרקע ואין מעילה בקרקע ובמסכת מעילה (דף יח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה: מועלים בשערו - דשערו לאו כגופו והוה ליה כשאר מטלטלין: העומד ליגזוז - שכבר שילח פרע וראוי להסתפר: ש"מ - פלוגתא דתנאי הוא לתנא קמא דאמר לית בהו מעילה סבר כמחובר דמי ולענין פדייה נמי בעי עשרה ולרבן שמעון כגזוז דמיא: דברים שהן כקרקע - מחוברין לקרקע: ואינן כקרקע - אלא כמטלטלין: ר"מ מחייב - לישבע על השאר שהודה מקצת הטענה אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן בשבועת הדיינים (שבועות דף מב:) הכא כיון דאין צריכין לקרקע דעומדות ליבצר הן כדמוקי ר' יוסי בר חנינא לפולוגתיה כבצורו' דמיין ונשבעין: לא - התם בענבים כל כמה דשבקת להו מיכחש כחשי אבל שערו אשבוחי משבח הלכך אפי' ר' מאיר בשער כרבנן סבירא ליה: קא פסיק ותני - מתני' רובע סתמא בכ"ג: לא שנא - שור שרבע אדם זכר ולא שנא שור שרבע אשה נקבה דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק ארבע מיתות (לקמן סנהדרין נד:) שהן בסקילה ותנא דמתני' מרבי להו לכ"ג: בשלמא רובע נקבה - כתיב ביה כ"ג דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה איתקש בהמה לאשה ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה: אלא רובע זכר - מנלן דבעי כ"ג: דכתיב כל שוכב וגו' - ומהאי נפקא לן בארבע מיתות לרובע זכר: דאם אינו ענין - לאדם הבא על הבהמה דהא קרא אחרינא כתיב (ויקרא כ׳:ט״ו) איש אשר יתן שכבתו וגו': תניהו ענין לנשכב - למביא בהמה עליו ומדאפקיה בלשון שוכב לידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בכ"ג כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו (שם) דאיתקש בהמה לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בכ"ג:האומר ערך כלי עלי נותן דמיו - בפ"ק דערכין (דף ה.) מוקי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותימה דבפרק השולח (גיטין דף לח: ושם) אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש כו' משמע התם דהיינו דלא כר"מ דלדידי' קדוש לדמיו ונראה דההיא דערכין אליבא דר' מאיר קאמר רב וליה לא סבירא ליה וכן משמע התם (ערכין דף ה.) דפריך לר"מ פשיטא ואי אתא למימר דסבר כר' מאיר מאי פריך פשיטא אלא משמע דלא סבר כרבי מאיר אלא קאמר דלר"מ נותן דמיו א"נ איכא ב' לישני דרב בגיטין (דף לח:) חד במקדיש וחד במפקיר: אדם מי קדוש - וא"ת ולוקמא בעבד דקדוש כדאמרינן בסמוך דמועלין בשערו ואמר בהשולח (שם) המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאין להוציאם לחירות וי"ל דאדם לא משמע ליה דקאי אעבד אי נמי הכא פריך אליבא דרב דאמר (שם) המקדיש עבדו יצא לחירות: שער העומד ליגזוז - אף על גב דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה כדדרשינן במעילה (דף יח:) לגבי כמה דברים: אין מועלין - כאן משמע דאין מעילה במחובר ובהדיא אמרי' הכי במסכת מעילה (דף יד:) וקשה לפי' רשב"ם דבפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף עט. ושם) גבי מקדיש דקתני מועלין בבור ופי' כגון שהצניע חפצים בבור ולא יתכן דהיינו מחובר אלא שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה: בענבים העומדים ליבצר - תימה דבפרק נערה (כתובות דף נא: ושם) פריך גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא לית להו הך סברא וי"ל דגבי בעל חוב מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכא דעתיה ועוד פר"ח דהתם פריך משום דבפרק הכונס (ב"ק דף נט:) פסיק רב כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואין שמין אותן אגב שדה משמע דכבצורות דמיין: אם אינו ענין לשוכב כו' - ומהכא נמי בפ' ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף נד:) ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב ענש והזהיר כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה התם כ"ג מנא לן וכן רבי שמעון דדריש מיניה התם (ד' ס.) דבני נח מוזהרים על כישוף מדאיתקש לשוכב עם בהמה וכן לבן עזאי דגמר מיניה דמכשף בסקילה בההוא פירקא (דף סז:) וי"ל דאי משום הקיש הל"ל קרא דאיש כי יתן את שכבתו בבהמה גבי מכשפה הלכך קרא דכל שוכב מיותר לנשכב כדדרשינן: