סנהדריןפז.
טוען את הדף…
בְּמוּפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. ״מִמְּךָ״ – זֶה יוֹעֵץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל ה׳ רָעָה יֹעֵץ בְּלִיַּעַל״. ״דָּבָר״ – זוֹ הֲלָכָה. ״לַמִּשְׁפָּט״ – זֶה הַדִּין. ״בֵּין דָּם לְדָם״ – בֵּין דַּם נִדָּה, דַּם לֵידָה, דַּם זִיבָה. ״בֵּין דִּין לְדִין״ – בֵּין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דִּינֵי מַכּוֹת. ״בֵּין נֶגַע לָנֶגַע״ – בֵּין נִגְעֵי אָדָם, נִגְעֵי בָתִּים, נִגְעֵי בְגָדִים. ״דִּבְרֵי״ – אֵלּוּ הַחֲרָמִים, וְהָעֲרָכִין, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. ״רִיבֹת״ – זוֹ הַשְׁקָאַת סוֹטָה, וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע. ״בִּשְׁעָרֶיךָ״ – זוֹ לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה. ״וְקַמְתָּ״ – מִבֵּית דִּין. ״וְעָלִיתָ״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכׇּל הָאֲרָצוֹת. ״אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמָּקוֹם גּוֹרֵם. בִּשְׁלָמָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״וְעָלִיתָ״. אֶלָּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבוֹהַּ מִכׇּל הָאֲרָצוֹת מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ לֹא יֵאָמֵר חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כִּי אִם חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם״. תָּנוּ רַבָּנַן: זָקֵן מַמְרֵא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל דָּבָר שֶׁעִיקָּרוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וּפֵירוּשׁוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דִּקְדּוּק אֶחָד מִדִּקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? גָּמַר ״דָּבָר״ ״דָּבָר״. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל״. מָה לְהַלָּן דָּבָר שֶׁחַיָּיב עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן דָּבָר שֶׁחַיָּיב עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״ – עַד דְּאִיכָּא ״תּוֹרָה״ וְ״יוֹרוּךָ״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא״ – אֲפִילּוּ כֹּל דְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא לְרָבָא: תַּרְגְּמַהּ לִי לְהָא מַתְנִיתָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב פָּפָּא: פּוֹק תַּרְגְּמַהּ לֵיהּ. ״כִּי יִפָּלֵא״ – בְּמוּפְלָא שֶׁבְּבֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. ״מִמְּךָ״ – זֶה יוֹעֵץ, שֶׁיּוֹדֵעַ לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים. כְּדִתְנַן: הֵן הֵעִידוּ שֶׁמְּעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה כׇּל אֲדָר, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עַד הַפּוּרִים. דְּאִי לְהַאי גִּיסָא, קָא שָׁרֵי חָמֵץ בְּפֶסַח. וְאִי לְהַאי גִּיסָא, קָא שָׁרֵי חָמֵץ בְּפֶסַח. דָּבָר זֶה – הֲלָכָה. זוֹ הִלְכַת אַחַד עָשָׂר. דְּאִיתְּמַר: עֲשִׂירִי, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עֲשִׂירִי כִּתְשִׁיעִי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: עֲשִׂירִי כְּאַחַד עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, עֲשִׂירִי כִּתְשִׁיעִי: מָה תְּשִׁיעִי בָּעֵי שִׁימּוּר – אַף עֲשִׂירִי בָּעֵי שִׁימּוּר. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, עֲשִׂירִי כְּאַחַד עָשָׂר: מָה אַחַד עָשָׂר לֹא בָּעֵי שִׁימּוּר – אַף עֲשִׂירִי לָא בָּעֵי שִׁימּוּר. ״מִשְׁפָּט״ – זֶה הַדִּין.גמ' במופלא שבב"ד - במומחה לב"ד למעוטי תלמיד: ממך זה יועץ - שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה כדמפרש לקמן: וכן הוא אומר - דגבי יועץ כתוב ממך: הלכה למשה מסיני - שאף עליה הוא נהרג: למשפט זה הדין - אם נחלק בדבר הלמד בדין ג"ש גם הוא נהרג דאילו דין ממש כתיב להדיא בין דין לדין: בין דם נדה דם לידה כו' - שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה: ובין נגע לנגע - שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים: דברי ריבות - ה"ל למכתב דבר ריב וכתיב דברי ריבות לרבות חרמין וערכין והקדשות שהן באין וחלים ע"י דיבור הפה: זו השקאת סוטה - שהיא על ידי ריב שבינה ובין בעלה: ועריפת העגלה - שהחלל נהרג ע"י מריבה: וטהרת מצורע - שאף נגעים ע"י ריב של לשון הרע הם באים: זה לקט שכחה ופאה - שהן לעניים שכתוב בהן ואכלו בשעריך: וקמת מבית דין - מדכתיב וקמת מכלל דביושבין עסקינן והיינו ב"ד שיושבין במקום הקבוע להם עד עת האוכל ושם באין כל הצריכין לדין ולהוראה בכל עיר ועיר ואזהר רחמנא לב"ד של אותה העיר שהמחלוקת ביניהם לילך ולישאל: מלמד שבית המקדש גבוה מא"י - וקמת ועלית אל המקום ש"מ אין לך עיר בא"י שאין ירושלים גבוה ממנה: וא"י גבוה מכל הארצות - תנא דברייתא קא מסיק למלתיה ולאו מהאי קרא יליף ולקמן מפרש מנלן: אשר העלה וגו' מכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם - ש"מ דאדמתם גבוה מכל הארצות דכתיב העלה: מה להלן דבר שחייבים כו' - כדילפינן בהוריות: תרגמא לי - להאי מתניתא דלעיל דקתני דמיקטיל אכל הני דחשיב בה הלכה וגזירה שוה וערכים והקדשות וכולהו הנך דתנא בה דתיתוקם כר"מ דאמר אין חייב אלא על דבר שזדונו כרת וכו': כדתנן הם העידו - כלומר אי אפלוגתא דהנך תנאי פליגי זקן ממרא ורבנן: הם העידו - ר' יהושע ור' פפייס במס' עדיות: שמעברין את השנה כל אדר - ואע"פ שלא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו את המגילה באדר הראשון ואחר כך ראו שהשנה צריכה להתעבר ועברוה: שהיו אומרים כו' - לפיכך הוצרכו להעיד כן שהיו שאר חכמים אומרים עד הפורים מעברין ושוב אין מעברין וטעמא מפרש במס' ר"ה דמן הפורים התחילו לדרוש בהלכות הפסח דתניא שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכי מרחק להו לא צייתי לשלוחי ב"ד שכבר שמעו מן הדרשנים לעשות הפסח בסוף ל' ואתי לזלזולי בחמץ: דאי להאי גיסא - אם אמרו ב"ד שבלשכת הגזית שמעברים אחר הפורים מעוברת כר' יהושע ור' פפייס והוא אמר אינה מעוברת קא שרי חמץ בפסח: ואי איפכא - נמי שרי חמץ בפסח דזדונו כרת: הלכות אחד עשר - יום אחרון של י"א שבין נדה לנדה קיימא לן י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני משעברו ז' ימי הנדה אינה חוזרת להיות נדה עד שיעברו י"א יום דכל דמים שרואה בהם דם זיבה הם ואם ראתה בהם יום או יומים רצופים שומרת יום ג' ואם פסקה ולא ראתה בו טובלת בו ביום וטהורה ואם ראתה ג' ימים רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מים חיים ואפליגו רבי יוחנן ורשב"ל בהלכות יום האחרון רבי יוחנן אמר הלכה אחת נאמרה בו ר"ל אמר שתי הלכות נאמרו בו ליחלק משלפניו והך פלוגתא בשילהי מסכת נדה ואתמר בתרתי לישני וחד מינייהו נקט הכא: עשירי רבי יוחנן אמר הרי הוא כתשיעי - מה הרואה בתשיעי צריכה להיות שומרת עשירי שהרי ראויה בצירוף ג' לזיבה ושמא תראה בעשירי הרי שנים ותחזור ותראה באחד עשר הרי ג' אף הרואה בעשירי צריכה להיות שומרת אחד עשר ואע"פ שעשירי אינו ראוי לצירוף ג' שאין שנים עשר מצטרף עמהם לזיבה דהיכא דלא ראתה ג' רצופין להיות זבה בהנך י"א יום הוי יום שנים עשר תחלת נדה והיינו דקאמר רבי יוחנן התם הלכתא י"א הלכה אחת נאמרה בו ליחלק משלפניו ומאי איהו דלא בעי . שימור להיות שומרת שנים עשר נגדו דהא לאו מימי זיבה הוא אבל שוה לשלפניו להיות שימור לראיית עשירי כשם שהעשירי שימור לראיית תשיעי: ור"ל אמר עשירי כאחד עשר - מה אחד עשר לא בעי שימור שנים עשר שהרי אין השנים עשר מימי הזיבה אף עשירי לא בעי שימור להיות שומרת י"א דלא נאמרה שומרת יום נגד יום אלא בראויה לצירוף ג' הלכך לר"ל שתי הלכות נאמרו ביום אחד עשר ליחלק משאר ימים שלפניו אחת שאינו צריך שימור ואחת שאין נעשה שימור לראיית עשירי ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהלכות אחד עשר כדאיפליגו ר"ל ורבי יוחנן הוי דבר שזדונו כרת על שומרת יום כנגד יום חייב כרת כדכתיב (ויקרא טו, כה) כל ימי זוב טומאתה וגו' ודרשינן ימי וכל ימי:במופלא שבב"ד - מומחה למעוטי תלמיד ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתין כדפרישית שלהי פרק קמא (דף טז:): שבית המקדש גבוה - לאו מכל א"י דאיכא עין עיטם דמידלי מיניה כדאמר באיזהו מקומן (זבחים דף נד:) סבור למבנייה בעין עיטם דמידלי אי נמי כותלי בהמ"ק גבוה מעין עיטם שגובהן ק' אמה: מלמד שהמקום גורם - לאפוקי מצאן בבית פאגי והמרה עליהם כדאמרינן לעיל בפרק קמא (שם יד:): דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח - תימה הא מ"ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפרק קמא (דף יב: ושם) זה ניסן ואין אחר ניסן אבל מאן דאמר עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפרק קמא דר"ה (דף ז. ושם) מ"ט דמ"ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום אתי לזלזולי בחמץ וכיון דאם עברוה כ"ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח: ורשב"ל אומר עשירי כאחד עשר - וא"ת ולרשב"ל אי אמר זקן ממרא כרבי יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו שוה פרוטה דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו שוה פרוטה דחזי לאכילה ומקודשת: